העולם מתחלק לשני סוגי אנשים: אלה שתמיד הולכים לאיבוד בתוך בליל האינפורמציה כשהם צופים בסרטים או סדרות עם עלילה מורכבת, ואלה שהסוג הראשון של האנשים פונה אליהם כדי לעשות סדר. אני גאה להיות שייכת לקבוצה השנייה, ולכן לאורך כמעט כל הפרקים של "האנגלייה" ("The English") הרגשתי תחושה זרה ומערערת. האם נהניתי? כן. אבל האם הבנתי מה לעזאזל קורה שם? בהחלט לא.
אז "האנגלייה", שזמינה מעכשיו ב-yes, צריכה להגיע עם סוג של אזהרת טריגר - המבנה הנרטיבי שלה כל כך מבלבל, שלרגעים הייתי בטוחה שאני צופה בה בסדר לא כרונולוגי בטעות, ורק ההקדמה של "בפרקים הקודמים של..." שפתחה כל פרק אישרה לי שזהו אכן הסדר הנכון.
העלילה מתרחשת במערב הפרוע של ארה"ב ב-1890, כשהפולשים הלבנים מגיעים להשתלט על חלקות אדמה ולהכניע (במקרה הטוב) או להשמיד (במקרה הרע) את הילידים. ליידי קורנליה לוק (אמילי בלאנט, שגם הפיקה) מגיעה מאנגליה כדי לחפש את האיש שאחראי למותו של בנה ולנקום בו. היא פוגשת את איליי וויפ (צ'סקיי ספנסר), יליד שהחליט להתגייס לצבא האמריקאי ועכשיו מבקש את האדמה שהובטחה לו בתמורה לשירות שלו, למרות שכל אדם לבן שהוא פוגש בדרכו אומר לו שהוא לא יקבל את מבוקשו.
הכימיה בין השניים ברורה. הם יפים, סקסיים וכועסים. הם גם אנשים טובים שמוקפים בפושעים, רוצחים וגנבים שרק מחפשים איך לנצל את כל מי שנקרה בדרכם. למרות שאיליי עושה כמיטב יכולתו לנער את האחריות על הליידי הזרה, הוא בסופו של דבר נכנע ומסכים לצרף אותה למסע שלו, רק כדי לגלות שהיא דווקא יכולה להסתדר לבדה מצוין.
העלילה של "האנגלייה" נעה קדימה ואחורה בזמן, כדי לחשוף בכל פעם קצת יותר מסיפור הרקע של שתי הדמויות המסתוריות ולנסות להבין מה הם בדיוק מחפשים - במובן האמיתי אבל גם המטאפורי. המשחק מצוין, הנופים משגעים והעובדה שמדובר במערבון - ז'אנר אמריקאי למהדרין - שנעשה בידיים בריטיות, נותנת טוויסט רענן לסיפורים המוכרים של האזור והתקופה.
בסופו של דבר, קצוות העלילה מתחברים יחדיו לפיסה של מסע אפי מוצלח ומהנה, אבל לא בטוח שכל זה מצדיק את הפיזור העלילתי המתחכם מדי של הפרקים הראשונים. "האנגלייה" זכתה לשבחים כשיצאה לראשונה בארה"ב ואנגליה ב-2022, אבל עם כל הרצון להצטרף אליהם - הייתי ממליצה עליה בלב הרבה יותר שלם אם הייתי מבינה מה לעזאזל קורה בה במהלך החצי הראשון של הצפייה.