אני רוצה שיאהבו אותי, אני לא משחק אותה קול

יומיים לפני 7 באוקטובר נפגשתי עם יפתח קרזנר (39) לקראת צאת הריאליטי "הבוגדים" (קשת 12). השידור נדחה מהסיבות הברורות, ואיתו הריאיון. היום, שנה וחצי מאוחר יותר, עלתה התוכנית, ויפתי מבקש להתנצל: "אני יודע שזה ריאיון בידורי, אבל לפני הכל אני רוצה לציין את 59 החטופים שיש לנו בעזה. הלוואי שהתוכנית הייתה משודרת כשהחטופים כבר בבית. לצערי זה לא המצב, אבל אנחנו צריכים להמשיך להתחתן ולחגוג בר-מצוות ולהביא ילדים, צריך גם אסקפיזם, ובד בבד לא להתעלם מהמציאות".

לפני 16 שנה היה יפתי בכל מקום. הוא חתום על שירי הזיכרון "מיליון כוכבים" ו"אצלנו בגן", הצליח כראפר עם "הלילה יעבור" ("אני לא יודע לשיר או לנגן, אבל החלטתי שיהיה לי שיר במקום הראשון במצעד"), היה מנחה בערוץ הילדים וניהל זוגיות מתוקשרת עם דון לני גבאי. "זאת הייתה עבודת החלומות", הוא נזכר, "שלוש שנים הכי כיפיות בעולם. אתה בא בצהריים, עושה תוכניות לילדים, מחלק פרסים".

היה לך חלום ילדות להיות כוכב?
"ממש לא. הייתי מעין ילד פלא, הייתי ב'המעגל עם דן שילון' עם יצחק רבין, הסברתי לו למה לא צריך להחזיר שטחים לפלסטינים. על יום צילום פרסומת קיבלתי 2,000 דולר כילד בן 8, הייתי בטוח שאני מיליונר. התחלתי להתמכר לאהבה שקיבלתי ולהאמין לשטויות של עצמי, שאני סלב, שאני יותר טוב מאחרים. אמרתי, יפתי, זה לא טוב. אל תתחיל לשתות מהשתן של עצמך, כי תהפוך להיות אדם רע שאתה לא רוצה להיות. אז פשוט חתכתי".

קיבלת ביקורות?
"להפך, הפידבקים היו טובים".

התקשית להתמודד עם האהבה?
"גם היום קשה לי. הייתי ילד רגיש, רציתי בית ספר רגיל. גם ככה הבנתי שהחיים שלי יהיו לא רגילים, שאני רוצה לטרוף את העולם, אז לפחות שהמסגרת תהיה רגילה. זו גם הסיבה שנלחמתי לשרת בצבא. לא גייסו אותי בגלל בעיות בריאותיות ונפשיות, היה לי פרופיל 21".

מה הוביל לאבחון?
"חרדות ודיכאון. כנער, אף פעם לא הצלחתי להירדם, הייתי בוכה בלילות. הייתי חרד עד לכאבים, מיגרנות נוראיות. הסוללה שלי הייתה כל היום על 300, זה מכלה את הגוף. תמיד הייתה בי תחושת חריגות, רגישות לחלב ורגישות חושית שלא יכולתי לשים גרביים. עברתי חרם בכיתה ד' וזה פצע לי את הנפש, לא החלמתי מזה עד היום".

מה קרה?
"הגיעה ילדה חדשה ויפה לבית הספר, התחברנו והייתי מלך הכיתה, והילדים החליטו שהולך לי יותר מדי טוב וערפו לי את הראש. כל הילדים הפסיקו לדבר איתי. הכי גרוע שיש. עושה יום הולדת, אף אחד לא בא. הבדיחות על 'הקיץ של אביה' לא מצחיקות אותי. אני יודע מה זה להיות הילד הזה, שמחכה עם ההורים שלו ואף אחד לא בא. אני בן 39 ומרגיש בן 8, זה לא עוזב אותך".

למדת שלהיות אהוב וטוב זה למשוך אש.
"בדיוק. מאותו יום אני מנמיך פרופיל רק מהפחד שהתסריט הזה יחזור על עצמו. בטיפול הפסיכולוגי עובדים איתי על זה, 'אתה כבר לא ילד. יש לך חברים, כוח, השפעה, משפחה שאוהבת אותך', אבל נפש שנפצעת כשאתה צעיר לא באמת מחלימה. תמיד מרחף איום שאפשר לפגוע בך".

ומשם התחילו החרדה והדיכאון?
"יכול להיות. כשאתה שונה, לחברה יש רק שתי מדבקות להדביק עליך – מיוחד או מוזר. אתה רוצה שיקטלגו אותך כמיוחד ולא כמוזר. היום, כשאני מביא קבלות, קשה להתווכח, אבל כילד, אתה מהר מאוד הופך למוזר. אני עובד כל החיים להוכיח שהמוזר יכול להיות מיוחד וכל אחד מלך בעולם שלו. לי לא הייתה דמות שתגיד, 'יפתי, אתה תותח, נכון, אתה לא כמו כולם, וזה בסדר'".

במשך שנים הוא נלחם להעלות פרופיל, "ובאמת בגיל 27 התנדבתי לשנה, והייתה לי חוויה מדהימה. החלום שלי היה לצעוד במגפיים צבאיים לבית של סבא וסבתא ולהגיד 'ניצחנו את הנאצים'. הבאתי להם כבוד, זה הדבר שאני הכי גאה בו. הבן שלי נקרא מיכאל משה, על שם סבא שלי. כל עוד אני חי אני לא אשכח מאיפה באנו".

הייתי בסטייט אוף מיינד של 50 סנט

כשעזב את ערוץ הילדים עבר לעולם העסקים. לפני תשע שנים הקים עם שותף את חברת קיסתרה, שמפתחת טכנולוגיה לחברות ביטוח בארה"ב. החברה גייסה 76 מיליון דולר, ולפני שנה פרש מניהולה.

"החלטתי להתמקד במה שלימדו אותי בבית מגיל אפס. הייתי בסטייט אוף מיינד של 50 סנט - תתעשר או תמות בניסיון. גדלתי על זה שגבר צריך לעמוד על הרגליים מבחינה כלכלית ולפרנס את המשפחה שלו, ועד אז, אתה לא מוצלח".

איך עושים את המעבר ממנחה ילדים לאיש עסקים?
"בשנייה. את לא מבינה באיזו מהירות המוח שלי מוחק את מה שהיה, יוצר דמות חדשה ומתחיל לשחק אותה. בהתחלה הייתי בדמות זמר, אחרי זה בדמות מנחה בערוץ הילדים, עכשיו אני בדמות איש עסקים. בום קופץ לבריכה ומתחיל לעשות עסקים. היו הזדמנויות שלא הצליחו, הקמתי יוזמות והפסדתי, אבל אבא שלי אומר, 'אם אתה על המגרש, אתה יכול להבקיע גול'. ב-2015 פגשתי את השותף שלי שגב, הקמנו את קיסתרה. לי היה את הרעיון, לו הידע הטכנולוגי. ב-2021 גייסנו 76 מיליון דולר, אלה סכומים שלא חלמתי עליהם".

איך זה משפיע?
"אתה מנסה שזה לא ישפיע עליך. לא להפוך להיות, סליחה על הגסות, הזין הזה שהולך עם תיק של לואי ויטון ואוכל במסעדות הכי יקרות. קל להתפתות לזה. הדבר היחיד שעשיתי, אני מודה, זה לקנות רולקס זהב. הסתובבתי איתו כמה שנים ואחר כך הורדתי אותו. אני לא מאמין במותגים, אני הולך בבגדים רגילים, החולצה שלי עלתה 20 שקל. אני לא רוצה להפוך להיות החרא הזה ולא רוצה שהעולם יעניש אותי, אני זוכר מה קורה למי שמצליח מדי. החרם הזה עדיין בראש שלי".

לא מותגים, אבל כן ליהנות מהכסף?
"לא חסר לי כלום. אני חי טוב, אני טס ביזנס, יש לי יותר מדירה אחת, הגשמתי את החלום הקפיטליסטי, ואין שם כלום. כסף, כמו שאני חשבתי והרבה חושבים, הוא לא הפתרון. אין תשובות בכסף. אין בו משמעות, חוץ מהמשמעות שאנחנו יוצקים לתוכו. אני אומר את זה היום באהבה כאחד שבאמת ברוך השם סגר את כל הפינות - אני היום לא יותר מאושר ממה שהייתי קודם. ונכון שכולם אומרים 'יותר קל לבכות במטוס פרטי', אבל זה לא נכון. לבכות זה לא כיף בשום מקום. אנשים מתאבדים גם במטוס פרטי, מפנטהאוז, וגם אחרי שהאלבום שלהם עשה שמונה פעמים פלטינה, שאף אחד לא יחשוב שמשהו חיצוני יפתור לו את הצרות. לא משנה מה יש לך, או כמה יש לך, אם אתה בחרא, אתה עמוק בחרא. מה שכן, צריך לדעת שהחרא לא כזה עמוק. אפשר לסבול כמוני והכל אחלה".

כשנוגעים בהצלחה רוצים בדרך כלל עוד, לא?
"המרדף של אנשי עסקים אחרי כסף הוא כמו המרדף של ספורטאים אחרי תארים ומוזיקאים אחרי הצלחה. הוא לא נגמר. אני כדי להציל את עצמי מנסה לפרוש ממרדפים, תודה, להתראות, לא בא לי את הדמות הזאת יותר. אני לא מקדש את הכסף. להקריב את המשפחה והחברים, להזניח את אשתך – כבר עשיתי את זה. למה להמשיך לעשות את זה עד גיל 70? אשתי כפרה עליה, אני רוצה לחיות איתה, לא להתגרש ממנה. כשאתה 16 שעות ביום במשרד ובטיסות, זה לא קל. הילד שלי לא הכיר אותי. היום אני מחזיר אותו מהגן כל יום, זה משהו שלא קרה בחיים. כשהייתי במשרד היו עוברים יומיים-שלושה שלא הייתי רואה אותו. שום דבר לא שווה את זה".

תגדל אותו על חשיבות הכסף?
"כן, כי ככה אני גדלתי. אסביר לו שהדרך להצליח בעולם המערבי היא להתפרנס בכבוד. אני מודה שהיום בזכות הכסף אני יכול לעשות מה שבא לי. אני לא שם זין על אף אחד. אני אומר את זה בקטע הכי יפה בעולם, בשביל זה הלכתי לעבוד. לא רציתי להיות מאוים על ידי העולם יותר. זה מאפשר לך להיות נאמן לעצמך ולרגשות שלך ולאמת שלך".

מה אומר גיוס של 76 מיליון דולר מבחינת הרווח שלך?
"זה אומר שעשיתי די והותר כסף בשבילי, בשביל מיכאל והבן שייוולד בקרוב וגם בשביל הילדים שלהם. ואני לא מאושר יותר בגרם, אבל זה מאפשר לי לשבת פה ולהגיד לכולם לכו להזדיין. אתם כבר לא מפחידים אותי".

מה אתה עושה ביום-יום?
"כלום. אני בפנסיה, זה די נורא, לא מה שחשבתי. זה החלום הישראלי המטורף, אבל זה ממש גרוע. זה לא בריא, לא פיזית ולא נפשית. דמיינתי את עצמי כל יום קם ועושה מקלחת, עושה ספורט, מנגן בפסנתר, הולך לאולפן. בסוף קמת ואין לך כוח לעשות כלום. אתה רואה נטפליקס עד שש בערב. החיים מתחילים להימרח. ואני מבין שזה גם בסדר, זאת תקופה מוגבלת. אחרי 20 שנה של 16 שעות עבודה ביום, טירוף שגובה מחירים קשים מהנפש ומהמשפחה, מותר להוריד רגל מהגז, להיות עם המשפחה. ואז עצרתי ואמרתי, מה לא עשיתי אף פעם? ריאליטי. פאק איט, זה מה שאני אעשה. אני מעריץ ענק של ריאליטי, רואה הכל, יושב עם אשתי על הספה, מלרלר, מעביר ביקורת. פתאום זה היה, אולי תפסיק למתוח ביקורת ופעם אחת תשים את עצמך על המגרש? נכון שהמחיר קשה, כי זה אומר שידברו עליך, אבל לפחות תוכל להיות על המגרש ולהבקיע".

איך הגעת דווקא ל"הבוגדים"?
"'הבוגדים' תוכנית מטורפת. ראיתי עונות שלה בחו"ל. אמרתי, אם אני כבר בא, אז בוא נבוא! אני קיצוני. בוא נבוא להתחרבן! זה פורמט קשוח והכי מתוחכם היום בטלוויזיה. הוא לא הוגן. ובגלל זה אהבתי אותו, כי החיים לא הוגנים. בכל ריאליטי אחר, אם אתה טוב, אתה יכול לנצח. אבל בחיים האמיתיים זה לא תמיד תלוי בך. התוכנית מדמה בצורה הכי טובה את העולם העסקי והפוליטי. שיש כל הזמן זרמים תת-קרקעיים שצריך להתמודד איתם בחוכמה. קשה עד בלתי אפשרי לנצח בה".

עם הצבת המטרות שלך וכיבוש היעד, ברור שאתה המנצח.
"אני לא יודע לעשות כאילו, לשחק אותה, אני לא צבוע. אני בא לשחק בכל הכוח. נראה מה יהיה".

מה אנשים שזוכרים את יפתי מערוץ הילדים יחשבו על יפתי של היום?
"מקווה שיחשבו שזה אותו בן אדם. אני רוצה שיאהבו אותי. אני לא משחק אותה קול ומשקפי שמש. אני מקווה שכל מי שאוהב אותי יהיה גאה, ומי שלא, שילך להזדיין".

אתה הולך להיחשף בעולם הסושיאל והטוקבקים, זאת חוויה אחרת לגמרי מהכוכבות של לפני 20 שנה.
"לחלוטין. זאת פעם ראשונה שאני הולך לחצות את קו הקונצנזוס ושאנשים יגידו 'מי זה המניאק הזה?'. אין לי מושג איך אתמודד. זה נורא. חזרתי לטיפול כדי להיות מסוגל להכיל את זה. אני אוהב את הקהל, ואני צריך שיאהבו אותי. כל מי שיראה את התוכנית ויאהב אותי, אני כבר אוהב אותו בחזרה. מי שלא - בבקשה אל תכתבו טוקבקים. אני לא גבר, אני לא אמיץ, אני לא אוהב את זה. תרימו, מה אכפת לכם? זה חינם וזה עושה אנשים מבסוטים. אני רואה אנשים יוצאים מריאליטי ושמאחלים להם מוות. ואני אגגל את עצמי, ואקרא את כל הטוקבקים. אני מקווה שיהיה יותר טוב מרע".

איך יצאה הדמות שלך?
"יראו שאני נאמן לעצמי ולאמת שלי. התקווה היא שיגידו 'בוא'נה, יפתי נאמן לעצמו, לאמת הפנימית שלו, מרגיש נוח בעור שלו. ואם יעשו אחר כך סקר המשתתף האהוב - אני מקווה שאזכה".

ספר על אשתך, איפה הכרתם?
"אשתי כרמל המדהימה. הכרנו בפייסבוק לפני עשור. התחלתי איתה, תוך חמש הודעות נתנה לי את הטלפון, בדייט השלישי שכבנו. מה עוד לספר עליה?".

או-קיי, חשבתי יותר בכיוון של מה היא עושה בחיים ועל מה אתם רבים, אבל גם זה מעניין.
"את מבינה מה הבעיה איתי? כל העידן הזה של פוליטיקלי קורקט, חלאס עם זה. נחנקנו, בא להקיא. כל תרבות השקר הזאת. דברו בכיף, דברו חופשי. אז כרמל אחלה ומדהימה. היא לומדת תואר שני במשפטים, והיא גם בעולם הזה, היא יוצרת תוכן ופאנליסטית ברשת. היא מדהימה ויפהפייה ומוכשרת".

שיתפתם ברשתות שאתם מצפים לילד שני, בתהליך שהיה לא קל.
"כשהייתי צעיר לא הבנתי במה כרוך להיכנס להיריון, אתה חושב שזה קל, הרי כל אוכלוסיית העולם נולדה למישהו, ובמקרה שלנו, זה לא היה פשוט. נעזרנו ב-IVF, ועברנו הפלה בדרך, וזה נורא. בראש שלך אתה כבר אבא לשניים, אתה לא חושב שזה לא יצליח, כמו שאתה נכנס לרכב ולא חושב שתהיה תאונה. כבר זכית בלוטו ואז לקחו לך את הטופס. היה עדיף לא לזכות מלכתחילה, אבל גם את זה עוברים. ועדיין, מי היה מאמין שהילד ייוולד למציאות כזאת, שייוולד אחרי ניסיונות, אחרי הפלה, אחרי תשעה חודשים, ועדיין נהיה בתוך מלחמה".

איך זה להיות הגבר שמצפה ונמצא גם הוא בתהליכי פוריות?
"אני לא אהיה חכמולוג, בסופו של דבר לי מבחינה פיזית זה פשוט, האישה היא שמזריקה ויש הורמונים וטיפולים ושאיבות והחזרות, ואני חייב להיות חזק עבורה. בדרך כלל אני זה שמחזיק את הפרנסה ואת ההתקדמות, ופתאום יש משהו שהוא 100% עליה, ואין לי איך לעזור חוץ מלתמוך ולהגיד מילה טובה. אם אקרין פחד ואכזבה וקושי, אכניס אותנו לבור עוד יותר עמוק, שלא יאפשר לה להיקלט. אז התפקיד שלי היה כל הזמן המנטרה 'יהיה בסדר, נצליח, זה עוד מעט קורה'".

ועכשיו שזה קורה, איך אתה?
"וואו, אני לא יכול להאמין מה יקרה לי בגוף כשיבוא עוד אחד קטן, לא יודע איך המוח והלב שלי יכולים להרגיש ככה לעוד מישהו, וכמה אני סקרן לדעת מי הוא יהיה. האהבה הזאת מצילה אותי, זה נותן לי עוד סיבה לחיות. הם מעניקים משמעות לחיים שלי".

לא רוצה להיות במריבה עם האחים שלי

ב-7 באוקטובר נתקף יפתי בהלם מוחלט. "גרוע פי מאה ממה שקרה לי במלחמת לבנון השנייה, שהייתה הפעם הראשונה שאיבדתי חבר. לא האמנתי לחולשה שאני מרגיש. ניסיתי להבין מה אני כאבא יכול לעשות, והאמת העצובה היא שאין הרבה מה לעשות. אני חסר אונים. בפעם הראשונה עבר לי בראש 'יכול להיות שאנחנו מפסידים?', וזה לא שאני תבוסתן ופחדן, פשוט צריך לדעת שיש כוחות חזקים שפועלים נגדנו, ואנחנו חייבים להיות חכמים".

בתחילת המלחמה פורסם שרכשת אפודים קרמיים לחיילים.
"ב-2006, כשנהרג חבר שלי במלחמה, אמרתי שאם הייתי נגר הייתי בונה לו ארון, אבל אני איש של מילים, אז הדבר היחיד שיכולתי לעשות זה לכתוב ולהנציח את הזיכרון שלו. כשראיתי שחסר ציוד לחיילים, קניתי אפודים קרמיים במאות אלפי שקלים וחילקתי אותם בבסיסים. שימח אותי שעשיתי משהו טוב, אבל אחרי חמש דקות אתה מרגיש שיש עוד כל כך הרבה לעשות ושאתה לא יכול לעזור".

חשבת לרדת מהארץ?
"בחיים לא האמנתי שאשקול לחיות במקום אחר, ואני גם לא אעשה את זה, אבל בשנה וחצי האחרונות מתגנבת לי המחשבה שאולי לילדים שלי יהיה טוב יותר במקום אחר. אני לא מפחד מהטילים, לא מהקלצ'ינקוב, ואם צריך למות במלחמה על המולדת נמות, אבל אני מפחד מאח שלי בכביש, מפחד שאם אני חושב שצריך לסיים את המלחמה, אני צריך לחשוש מה יחשוב מי שאראה מחר בקניון. הפחד הזה מבאס אותי, אני לא רוצה להיות במריבה עם האחים שלי. לא הגיוני שפטריוטים מפחדים לחיות פה".

לפני חמישה חודשים, בזמן שעזר לאחרים וביקר פצועים בבתי החולים, הוא עצמו עבר תאונת קורקינט. "שברתי את הברך בשלושה מקומות, קרעתי את הרצועות בברך ושברתי את הכתף, והייתי עם קסדה והכל, ואני אנצל את ההזדמנות להזכיר שקורקינט זה השטן. אני חמישה חודשים בשיקום ולא השתקמתי אפילו ב-50%, ועכשיו אני מבין עוד יותר מה קורה לחיילים - מה זו פציעה, מה זה ניתוח, מה זה שיקום, מה זה חוסר יכולת לשלוט ברגל, להרים את היד, ואני בר מזל, יש הרבה שחטפו חזק יותר. זו פרספקטיבה מטורפת לחיים, כי בשנייה זה היה יכול להיגמר אחרת".

המלחמה החזירה את יפתי לכותרות אחרי שהשיר "אצלנו בגן" הפך לאחד מסמלי המלחמה סביב משפחת ביבס ובעיקר סביב מבצעת השיר, הזמרת שי-לי עטרי, שאיבדה את בעלה יהב וינר בחדירת המחבלים לכפר עזה. לפני כן השאיר את חותמו עם "מיליון כוכבים", שכתב לזכר סרן תם פרקש, אחיה של השחקנית עמית פרקש, שנפל בהתרסקות מסוק. "הרמטכ"ל גבי אשכנזי התקשר לאבא שלי ואמר לו, 'תדע לך ש"מיליון כוכבים" עשה שירות יותר משמעותי מכל שירות שהבן שלך היה יכול לעשות'. אני לא הרגשתי את זה, את 'אצלנו בגן' לא הוצאתי עד שלא עשיתי שירות צבאי. התביישתי. אמרתי שעד שלא לבשתי מדים אין לי זכות לדבר על שמירה על המולדת.

"תם היה כמו אח גדול בשבילי. כשסיפרו לי שהוא נהרג, יצאתי מהאוטו והתחלתי לבכות, וכל הנסיעה מתל אביב לקיסריה רק חשבתי מה אני יכול להגיד למשפחת פרקש. בנסיעה הזאת כתבתי את 'מיליון כוכבים'. באתי לעמית נבוך, נתתי לה חיבוק ואמרתי, 'אני לא יודע למה או איך, אבל כתבתי משהו לתם, הייתי רוצה שיום אחד נעשה עם זה משהו'. השמעתי לה והיא בכתה ואמרה, 'תודה רבה, יום אחד נעשה עם זה משהו'. הלכתי. למחרת אמא שלה התקשרה ואמרה, 'יפתי, האווירה בבית נורא קשה, אולי תוציא את עמית להתאוורר?'. לא יודע מאיפה התעוזה, הלכתי וסגרתי זמן באולפן, אספתי אותה, היא נכנסה ובטייק אחד הורידה את כל השיר. החלטתי לסיים את העבודה, הגעתי בשתי הדקות האחרונות של הלוויה עם הדיסק והכנסתי לדיסקמן. פתאום אלף ומשהו איש בשקט מוחלט, יכולת לשמוע סיכה נופלת, עם הקול של עמית שחותך את השקט כמו סכין של אחות שכולה. כשהגענו הביתה, השיר כבר היה ברדיו".

הרבה חושבים שעמית כתבה אותו.
"השיר כל כך אמין בפה שלה, ולא רציתי להפריך את זה. השיר ותם היו לי חשובים יותר מהקרדיט. היצירה גדולה ממני, בייחוד שהנושא שלו הוא כאב לאומי. תרמתי את כל ההכנסות מאקו"ם לאגודה למען החייל".

ואז כתבת את "אצלנו בגן".
"הבנתי שאני הולך ומתבגר ותם נשאר באותו גיל, שהגיבורים שגדלתי עליהם והיו בלתי מנוצחים, עם נשק, מסוקים וטנקים – אני יותר מבוגר מהם. לקח לי שש שנים להוציא את השיר הזה, פחדתי שיחשבו, 'הנה עוד פעם הבחור הזה שבא לעשות קופה על מוות של חיילים'. אחרי שנים של מאבק פנימי התגברתי על המבוכה ונתתי לעולם את השיר. שוב התחבאתי מאחור, שי-לי עטרי נותנת פה ביצוע אלוהי, והשיר הזה גדול ממני, אני לא האישיו".

בזמן הריאיון, לפני שנה וחצי, עוד לא היה יכול לתאר כמה גדול יהיה השיר, ושיהפוך לסמל המלחמה, כשעטרי תיקלע לעימות עם מחבלים בביתה שבכפר עזה כשהיא מגנה בחירוף נפש על בתה בת החודש ובעלה נרצח.

"המחשבה הראשונה שיש לי היא שהאבל רודף את האומנות. עם שי-לי זה היה אמור להיות אומנות נטו. אומנם כואב, נובע מהסבל שלי, אבל בטח לא מהסבל שלה, ובטח לא מהסבל של אחרים. ואז הטראומה שקרתה והמוטיבים השואתיים, זה כל כך גרמניה, לא היה אפשר לכתוב תסריט גרוע יותר. ומצד שני, התקומה, גדלות הנפש שלה, היכולת שלה להציל את הילדה, להשתקם, להנציח את בעלה. היא דוגמה ומופת של לקום מהטראומה, מהשבר הכי גדול. אני לא האישיו, השיר הוא לא האישיו, המתמודדים והנפגעים הם האישיו. ואני חרד לומר שהוא יכול להמשיך ולפגוש אותנו בעוד גלגולים".

זה גורם לך לחשוב פעמיים אם לכתוב עוד שירי זיכרון?
"כתבתי עוד שלושה שירי זיכרון מאז, לא הוצאתי אף אחד מהם. אומנות עוזרת לי להתמודד, אז אני כותב. כתבתי שיר לרמי קלינשטיין, על תקווה, ועל כך שמדינת ישראל משתנה לנו מול העיניים. על זה שכולנו יושבים מול החדשות, ולא משנה אם אתה ימין או שמאל, אתה אומר, זאת לא המדינה שגדלתי בה. מוזיקה היא כלי מדהים להעביר מסר חברתי, פוליטי, אישי, והיא יכולה להוביל לשינוי חברתי".

מה היית רוצה שיקרה?
"קודם כל החזרת החטופים, לסיים את המלחמה, להחליף את ההנהגה. אלה דברים ברורים שצריכים לקרות, אני לא מקל ראש בתג המחיר, אבל השורה התחתונה היא שאנחנו צריכים להחלים, וזה יקרה רק כשהחטופים יחזרו".

 שני הפרקים של "הבוגדים" (הראשונים מתוך 11) זמינים לצפייה עכשיו ב+12. הפרק הבא ביום שבת

 צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: אייל חג'בי | איפור: אביבית זלוטוגורסקי | הפקה: טל פוליטי