הייתי בן אדם תלותי וחלש. אני גאה בעצמי על הדרך שעברתי

טקס החופה בין נטלי רוימי לנועם בן שבת היה הבטחה להתאמה הכי נכונה שנראתה בכל העונות של "חתונה ממבט ראשון", גם אם מדובר בעונת החתונה ממבט שני (היום אחרי החדשות, בקשת 12), שבה גרושים מגיעים לעמוד בפעם השנייה מתחת החופה. אבל יום למחרת החיוכים והחיבוקים הגיעה השיחה שציננה את היחסים על מגע וקרבה, ואז עלה גם נושא הגבריות של החתן. "אני בהלם שהפכנו להיות מוקד העניין. כשחזרנו אמרנו, 'איזה משעממים נהיה, יהיו צרצרים ברקע'. אבל יש מלא רעש סביבנו ועכשיו אני מבינה שכשמדברים על דברים רגישים ומעלים אותם לשיח, זה נוגע באנשים. יש את אלו שהבינו את כוונתי, ויש כאלה שרק שמעו 'לא גברי', שאלה בכלל לא מילים שאני אמרתי, אלא נועם חזר עליהן, ועוד במירכאות".

בואי נעשה סדר. מה הייתה כוונתך?
"רגישות זה דבר מאוד גברי, אני לא פסלתי את זה. יש הבדל בין גבריות לזכריות, אנרגיה זכרית זו אנרגיה של אדם שאת מרגישה שהוא בטוח עם מה שהוא בא איתו, שהוא נותן לך תחושת ביטחון בנוכחות שלו, ועל זה דיברתי. הרגישות של נועם היא דבר מדהים, אני אוהבת את הרגישות הזאת, אבל כולם לקחו את זה למקום של 'אם את לא רוצה מישהו רגיש, אז את מחפשת מישהו אלים'. לא, זה לא סותר, אפשר שהוא יהיה גם עם אנרגיה זכרית וגם רגיש".

יכול להיות שההלם של הצופה היה בגלל ההתחלה, שנראתה כל כך מבטיחה, ואז הגיעה השיחה על מגע וקרבה.
"​החתונה הייתה מדהימה, היה שם קסם שאי אפשר להתעלם ממנו, אבל לפני שהלכנו לישון אמרתי לנועם שעבורי שינה זה דבר מאוד אינטימי. אנחנו מכירים חצי שעה, והרגשתי שלישון ביחד זה יותר מדי. שם כבר ראיתי שירדה לנועם האנרגיה, זה הבהיל אותו, וברגע שזה הבהיל אותו, זה גם העלה בו את מה שהוא חווה במערכות יחסים, שהוא לא מצליח להביא את הצד הגברי שלו לידי ביטוי. משם הגיעה השיחה השנייה על נושא הגבריות. כשקמנו בבוקר הרגשתי צורך להסביר את נושא המגע, כי כן אני בן אדם מחבק, עובדה שחיבקתי אותו בחופה והיה מגע, אבל באנו כרגע ליצור זוגיות, ואני רוצה שהאינטימיות תיבנה לאט".

בפרק ב' עדיין מחפשים את הפרפרים?
"זה לא שחיפשתי פרפרים. להרבה זוגות הפרפרים נעלמים, אבל יש תשוקה, משיכה, רצון לאינטימיות, ו​אני מסרבת להאמין שזה ייעלם. זה לא נעלם לי במערכות היחסים הקודמות שלי, וזה בדיוק ההבדל של פרק ב', את מבינה שזוגיות זו עבודה יום-יומית. אם יש דברים שאת פחות אוהבת, בודקים איך אפשר ביחד לעבוד עליהם".

השאלה היא אם אפשר בכלל לבנות משיכה, בטח כשמגיעים לתוכנית שבה משדכים לך את הפרטנר.
"​נועם חתיך ברמות, אבל משיכה היא לא רק חיצונית. אני מבינה את ההתאמה, יעל עשתה עבודה טובה. קרה לי בעבר שהיו אנשים שלא נמשכתי אליהם ואחרי היכרות התחלתי להימשך, אז כן, אני מאמינה שזה יכול להשתנות".

למרות שאת זו שביקשת שמירה ממגע, גם הרגשת לא בטוחה במשיכה שלו כלפייך.
"יש משהו שאת מרגישה כשגבר נמשך אלייך, את מרגישה נחשקת. גם אם הוא נפגע ממך או דברים הלכו פחות טוב, את מרגישה את זה, ושם לא הרגשתי. לנועם יש יכולת מאוד טובה לנתק, אז הוא פשוט הוריד מסך ולא יכולתי להבין אם הוא נמשך אליי. אני חושבת שהפרקים הבאים ישפכו אור על הדבר הזה".

בפרק האחרון נועם שיתף שהזוגיות האחרונה שהוא היה בה הייתה זוגיות פתוחה. איך זה היה עבורך לדעת את זה?
"בעיקר היה לי קשה לשמוע את החוויה האישית שלו, כי הוא עשה משהו שהוא לא היה שלם איתו. הוא ויתר על עצמו, וזה בדיוק ההפך מחופש".

זה הציף חשש בנוגע לקשר שלכם?
"לא. להפך, הוא הבין שזה לא מתאים לו. ראיתי איך הוא יצא משם, הוא נכווה, והיה ניכר שהוא לא ירצה לגעת בדבר הזה שוב. אני מבחינתי מונוגמית ולא מאמינה בזוגיות פתוחה, והתהליך שהוא עובר, הכנות והאומץ שלו, זה משהו שאני מעריצה. זה מראה כמה הוא בן אדם כן ומסור לתהליך".

הוא חזר מעורער מהשיחה עם יעל, ראית אותו והצעת עמידה על הראש – ואת עצמך כקיר להישען עליו. זה נשמע הרבה יותר מרק תרגיל אקרובטי.
"זה לגמרי היה מכוון. המסר היה שאני כאן בשביל שתישען עליי, אתה ברגע קשה, אני כאן כדי לתמוך בך. כשצפיתי ברגע הזה בבית ממש התרגשתי מאיתנו, זלגו לי דמעות".

רק בדיעבד אני יודעת לחבר את הנקודות

התגובות שקיבלה נטלי (34) סביב רצונה בגבר "גברי" החזירו אותה למערכת יחסים שחוותה בעבר והזכירו לה רגעים לא פשוטים. "​אנשים כתבו לי שאם אני לא רוצה גבר רגיש, אז אני רוצה גבר אלים, וזה נגע לי בנקודה רגישה כי הייתי שם, וזה לא משהו שאני רוצה לחוות שוב. אחרי הצבא הייתי בזוגיות אלימה במשך שלוש שנים. היא לא התחילה כאלימה, או לפחות לא הבנתי את זה. היום אני יודעת לזהות נורות אדומות, זה בניואנסים הקטנים".

​אילו נורות אדומות היו והתעלמת מהן?
"הקטנה, קנאה, אובססיה. ​בהתחלה זה במינונים מאוד עדינים, זה אפילו נראה נחמד שמישהו מקנא לך, אבל כשזה מתבטא באמירות כמו 'אני רוצה שתגידי לי למי אמרת שלום היום, את מי פגשת ומאיפה אתם מכירים', זה כבר מתחיל להיות יותר קשה. זה אומר להקטין אותך בשביל להרגיש יותר טוב, אפילו על החיוך שלי קיבלתי הערות והקטנה. כשזה כבר חוצה את הגבול והופך להיות אובססיבי עם שאלות כמו איפה את ומה את עושה, אלה נורות אדומות שצריך לשים לב אליהן, והיום אני יודעת לעשות את זה".

באיזה שלב התחלת להבין?
"רק כשזה כבר ממש היה פיזי. זה לא משנה מה הוא החזיק ביד, אם יש רגע של עצבים, זה יכול לעוף לעברך. אחר כך אלה כבר לא רק דברים שעפים לעברך או אמירות שמקטינות ומבטלות אותך, אלא שפיזית לוקחים אותך ומעיפים אותך מהבית".

מה גרם לזה להגיע לפיזי?
"הלכנו לישון אחרי ריב ולא יכולתי להירדם, רציתי לדבר על זה, ועצבן אותו שהפרעתי לו לישון. אני מעדיפה לא להיכנס ליותר מדי פרטים, אבל הוא פשוט תפס אותי וגרר אותי אל מחוץ לבית. ועדיין, אני יכולה להגיד שזה לא שדפקו לי את הראש בקיר ולא ירד דם, אבל אני יודעת שאם לא הייתי עוצרת שם, יכול להיות שזה היה מגיע לזה. עצרתי את זה שם, הלכתי הביתה להורים שלי ולא רציתי לראות אותו יותר".

זה לא מובן מאליו. הרבה יישארו באותו רגע וימצאו תירוצים. הוא ניסה להגיד שזה לא יקרה שוב?
"ברור. ברור, היה ניסיון גם להחזיר אותי, וגם שם, עוד לא חיברתי את הנקודות. מבחינתי לא אשכח את האירוע הזה, שגוררים אותך על הרצפה בשתיים בלילה ואת מתנגדת, למה? כי רצית לדבר?".

בתקופה הזאת היה מישהו מבחוץ שראה ואמר משהו?
"לא. בהתחלה הכל היה נראה לי בסדר, עד אותו רגע שזה הפך לפיזי. הכל נראה מדהים, מבחינתי זוגות רבים יורדים אחד על השני או מקנאים, חשבתי שזה נורמלי. רק בדיעבד אני יודעת לחבר את הנקודות".

לפעמים יש מחשבה שזה קורה רק לנשים במעמד סוציו-אקונומי מסוים, והנה את מזכירה לכולם שזה יכול לקרות לכל אחת ושאנחנו אף פעם לא יודעים מה קורה בחדרי חדרים.
"​אנחנו אנשים נורמטיביים ממשפחות טובות, המשפחות שלנו מאוד דומות, את לא יכולה לדעת מאיפה זה יבוא. למזלי לא הייתה לי הלקאה עצמית, הייתה לי יכולת לסיים בזמן, להשאיר את זה מאחור ולהתקדם. בגלל זה, זה גם לא השאיר לי צלקות. למדתי מזה, אני יודעת עם מה אני באה, זה לא שאני בפחד שמישהו יהיה אלים כלפיי, יש לי ביטחון ואני בטוחה במה שאני מרגישה. אני מאוד מחוברת לאינטואיציה שלי. אני מתרגשת עכשיו כשאני מדברת על זה, כי אני מבינה כמה חכמה הייתי שהלכתי. עכשיו נופל לי האסימון שזה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע".

מהרגע שהתגרשתי נפתח לי העולם, התחלתי לחיות באמת

נטלי גדלה במצפה רמון במשפחה דתית עם עוד ארבעה אחים. לדבריה, כבר מילדות החלה לשאול שאלות. "עד כיתה ו' הייתי בבית ספר דתי, כולל חצאיות ותפילות. עם השנים הבנתי שאני עושה דברים כי גדלתי עליהם ולא באמת הבנתי למה אני עושה אותם, וכשהייתי שואלת למה אז היו אומרים לי, 'כי ככה צריך'. הייתי נחשבת למרדנית, אז זו נראתה לי מילה מעליבה. היום אני מבינה שזו מחמאה, אני לא הולכת עם העדר, פיתחתי משהו משלי עם עצמי".

איך זה קרה?
"היה לי קשה עם ההגבלות, אני סקרנית ואני אוהבת לחוות, לנסות ולהתנסות. פתאום הבנתי שמי שפירש את התורה זה אנשים כמוני וכמוך. נגיד יש את האיסור 'לא תבשל גדי בחלב אמו', מישהו בשר ודם, כמוני, פירש אותו ואני צריכה לחיות לפי הפרשנות שלו. למה? זו רק פרשנות. זה התחיל מלהדליק אש בשבת, שזה באמת היה הדבר הכי נורא עבורי. אמא שלי אמרה לי, 'תעשי הכל, רק לא אש בשבת'. כשהדלקתי אש בשבת בפעם הראשונה הבנתי שאוקיי, לא קרה כלום, השמיים לא נפלו. ואז גם יצא לי לטעום דברים לא כשרים, לא שאני באה ומנפנפת בזה, אני רק אומרת שהיום הגישה שלי היא שכל אחד צריך לחיות איך שמתאים לו, וזה לא אומר שיקרו לו דברים רעים או שצריך להיות שם מתוך פחד. אני לא חושבת שביום שאני אמות מישהו יעשה לי 'נו נו נו' כי אכלתי המבוגר עם גבינה".

איך היה להגיד את זה למשפחה?
"בהתחלה לא אמרתי כלום, הייתי יורדת אחרי ארוחת שישי לעשן סיגריה ולא אומרת לאן אני הולכת. עם הזמן הבנתי שזה לא נורא, ולאט-לאט הם הבינו. היום הם כבר צוחקים, 'קחי את הזבל בזמן שאת יורדת לעשן'. ההורים שלי לא כפו עליי שום דבר אף פעם".

אחרי הפרידה מבן הזוג האלים הכירה נטלי את שחקן הכדורגל אופיר דוידזאדה, כיום שחקן הפועל באר שבע. בתוך שמונה חודשים, כשהייתה בת 26, השניים נישאו. "לא הייתי מהבנות האלה שחלמו על חתונה ושמלה וראו את עצמן כאמהות, אבל אופיר היה אנטיתזה של מי שהייתי איתו קודם. אמרתי לעצמי שהוא בחור טוב, הוא לא אלים, הוא טוב אליי, גם אהבתי אותו, אבל בעיקר התרכזתי בזה שלא מתעללים בי. ואז הוא הציע לי, ואמרתי כן".

איך היה להיכנס לתוך העולם הזה של אשת כדורגלן?
"היו הרבה דעות קדומות, גם עכשיו התגובות הן, 'מה כבר אפשר לצפות מגרושה של כדורגלן', אבל זה כיף, כי אני זוכה להפריך את הסטיגמות. לא חייתי את העולם הזה מעולם, לא הרגשתי 'אשתו של', לא הייתי בברנז'ה הזאת. הייתי בת הזוג שלו ותמכתי בו, אבל לא מעבר".

מה קרה בדרך?
"היינו ביחד שמונה שנים, ואני באמת חושבת שצריך לעשות חוק איסור נישואים לפני גיל 30. מגיל 30 בן אדם הרבה יותר מבוסס עם האדם שהוא, ואז יש אפשרות להכניס עוד מישהו לחיים שלך. לפני זה משהו עוד לא מעוצב שם, ובגלל זה נראה לי שרוב מערכות היחסים מתפרקות. התחלתי לשאול שאלות, להתחבר יותר לעצמי, ונוצר שם איזשהו פער. ניסינו לעבוד על זה, אבל היו אירועים שגרמו לי לפקוח עיניים, להבין שלא טוב לי ושאני הולכת".

אנשים יגידו "לא חבל?", "איך מרימים ידיים כל כך מהר".
​"אמרו לי, 'מה רע לך? יש לך הכל, רמת חיים גבוהה, בן אדם מוצלח, הוא מותק, הוא איש טוב', או 'יש לכם ילדה, תישארי בשבילה'. אלה אנשים מהדור של פעם, שגירושים בעיניהם הם בושה. גם להורים שלי היה קשה עם העובדה שבחרתי להתגרש. היו באים לאמא שלי ואומרים לה, 'יואו, מה היא התגרשה? איזה מסכנה', או, 'מה, עוד לא מצאת זוגיות חדשה?'. אם אין לי זוגיות, אז אני מסכנה? מה יש לכם? מהרגע שהתגרשתי נפתח לי העולם, התחלתי לחיות באמת. רק המורה שלי ליוגה אמרה לי 'מזל טוב'".

כשהבת שלהם ליה הייתה בת שנתיים, אחרי שמונה שנות נישואים, נפרדו השניים. "זה גיל טוב להתגרש בו כי זה שלב שהיא עוד מסתגלת, היא לא באמת חוותה חיים משפחתיים שמתפרקים לה, דאגנו שהנחיתה שלה תהיה כמה שיותר רכה. אופיר מתחתן בקרוב ואני מאוד שמחה בשבילו, אני שלמה עם ההחלטה להתגרש. הוא אבא של הילדה שלי וחשוב לי שיהיה לו טוב".

איך החלוקה ביניכם?
"בגלל שהוא שחקן כדורגל, הוא לא יכול לצאת בימים קבועים, אז היא איתו כל שבת שנייה, והוא לוקח אותה כשהוא יכול".

את מגדלת אותה לבד, הגרוש בעיר אחרת, ההורים שלך בדרום. איך את מסתדרת?
"זה מאתגר, אבל אני מגלה את הכוחות שבי, את העוצמות, את היכולת שלי להתמודד לבד. זה החזיר לי את הביטחון שלי בעצמי, לדעת שאני מסוגלת ושאני לא צריכה אף אחד. הייתי בן אדם תלותי וחלש שצריך שיהיו לידו כל הזמן. כמה התעצמתי מאז, לראות אותי היום ממלא אותי בגאווה. אני גאה בעצמי על הדרך שעברתי".

הייתה תקופה שהיה לי אמבולנס בבית כל שבוע

אחד מהאירועים שטלטלו את חייה של נטלי וגרמו לה לשנות כיוון, היה תאונת הדרכים שבה איבדה את אחיינה. אחותה, חגית, נפגעה אנושות. "היינו בדרך לאירוע משפחתי בחיפה, המשפחה יצאה מכיוון מצפה רמון ונאקה בהיריון רצה לכביש תוך כדי שהיא ממליטה. היא נכנסה ברכב של אחותי שהייתה עם בעלה ושלושת הבנים שלהם. ליאל בן ה-13 נהרג במקום, אחותי סבלה מפגיעת ראש קשה, היא עברה ארבע החייאות והייתה מורדמת ומונשמת במשך חודש. הבן שלה נקבר, ישבו עליו שבעה, והיא לא ידעה. רק אחרי חודש היא התעוררה למציאות הזאת, היא איבדה את הראייה שלה, היא לא יכולה לצאת היום מהבית לבד. פתאום את עוברת ממשפחה כל כך יפה, טובה ומאושרת להתמודדות עם דברים קשים".

איך זה השפיע עלייך?
"לא זזתי מהמיטה שלה, גם כשאמרו לי שליאל נהרג לא בכיתי, הייתי מכוונת מטרה להיות שם עד שהיא תקום על הרגליים. רק כשהיא הגיעה לבית לוינשטיין מצאתי את עצמי לבד בבית, בשקט, ואז חטפתי התקפי חרדה. זו הייתה תקופה שהיה לי אמבולנס בבית כל שבוע שלקח אותי לבית חולים, הייתי מרגישה שאני לא יכולה לנשום, ממש מרגישה שאני בהתקף לב. הייתי בטוחה שאני עומדת למות ואם אני לא מצילה את עצמי עכשיו, אף אחד לא יציל אותי. בדיוק עברנו למרכז ולא הכרתי אף אחד, לא הייתה לי משפחה לידי, אז פשוט הייתי מזמינה לעצמי אמבולנס. המחשבה שכל רגע יכול לקרות לי משהו רע לא שחררה ממני. כמעט לא יצאתי מהבית במשך שלוש שנים, אופיר היה יוצא לאימון כשאני על הספה, חוזר ומוצא אותי באותה פוזיציה. לא הייתי זזה עד שהוא בא כדי שלא יקרה לי משהו. רציתי לשלוט כל הזמן במצב, וזו ממש הייתה קריאה להתעורר. החרדות לא סתם באו, בזכות החרדות אני מי שאני היום".

כי זה הכריח אותך ללמוד איך לצאת מהן?
"כן. לא ברחתי מהחרדה, לא לקחתי כדור, עשיתי עבודה ושאלתי את עצמי, למה כואב לי? המטפל שלי רק היה אומר את המילה 'מוות' לידי וזה הפחיד אותי, לא יכולתי לשמוע את זה. היום אנחנו לא רק מדברים על מוות, יש גם הומור שחור, זה כבר לא מפחיד יותר. את מבינה שזה חלק מהחיים וזו הסיבה הכי טובה לחיות, דווקא בגלל שהמוות יגיע מתישהו. תוך כדי שטיפלתי באחותי הייתי הולכת להקיא וחוזרת. לא ידעתי למה אני מקיאה, הגוף היה צריך כנראה להוציא, לבטא משהו, אבל אז לא הייתי מספיק מחוברת לעצמי. חשבתי שאני סתם לא מרגישה טוב, אולי התייבשתי, לא חיברתי את זה לנפש".

איך התחילה העבודה העצמית?
"היה לי ממש קשה לנשום והמטפל שלי הציע שאנסה יוגה, כי זה מחבר אותך לנשימה. קבעתי שיעור יוגה פרטי, ובאמת, בשוואסנה (תנוחת ההרפיה בסוף תרגול) בכיתי, הייתה לי הרגשה שהשתחררתי, פתאום משהו היה לי לא לחוץ, לא בסטרס, לא דרוך, לא מבוהל. משהו היה נינוח. משיעור לשיעור התחברתי לזה יותר והחלטתי לעשות קורס יוגה כדי שיהיה לי כלי כזה לעצמי. חברות שלי התחילו לבוא אליי לתרגולים והבנתי שאני רוצה להעביר את המתנה הזאת הלאה. בפנטזיות הכי גדולות שלי לא חשבתי שאהיה מורה ליוגה".

למה?
"גדלתי בבית שלא דחפו בו ללימודים או להצלחה, בבית לא היה שפע, אבל גם לא היה חוסר. ההורים שלי עבדו כל החיים כדי שיהיה אוכל בבית, אז לא הייתה התעסקות בלמידה, בצעירותי תמיד הרגשתי פחות מאחרים כי אין לי תואר או תעודת בגרות, והיום בזכות הדרך שעשיתי אני לא מרגישה פחות מאף אחד. קודם כל, אני מרגישה התלמידה הכי טובה של החיים, ולא משנה מי יישב מולי, אני מרגישה שווה לו, גם אם זו עורכת דין או פסיכולוגית. אם הייתי יושבת בעבר מול ירדן (שלומי, שגם היא משתתפת בתוכנית – א"ו) הייתי מרגישה פחות ממנה, ולא הרגשתי ככה בשום שלב לאורך הדרך".

רגע לפני שאנחנו מסיימות מבקשת נטלי לשתף במשהו שיושב על לבה. "כמה חודשים אחרי הגירושים התפרץ לי פסוריאזיס", היא מספרת, מושכת את המכנס מעלה וחושפת את הגרד בעור. "התלבטתי אם לספר או לא כי אני יכולה להסתיר את זה ואף אחד לא יידע, אבל אני בעצמי חיפשתי עזרה, חיפשתי מישהו שידבר על זה ולא מצאתי. אני חושבת שזה לא הגיוני, בטח במדינה כמו שלנו, בטח אחרי 7 באוקטובר, יש כל כך הרבה נערות וילדות שחוות את זה וצריך לדבר על זה".

זו גם הסיבה שהרבה פעמים מחלות עור מתפרצות, דווקא בגלל שלא מדברים, הגוף מחפש לשחרר בדרך אחרת.
"בדיוק. אולי זה שאני מדברת על זה עכשיו גם יביא לריפוי, לשחרר את זה ממני, כי אני מסתירה את זה כל הזמן. עכשיו כבר פחות קל להסתיר כי זה כבר יוצא בידיים ועולה לי למעלה".

איך את עם זה?
"מאוד קשה לי עם זה, אני עוברת עם זה שיעורים מפה עד ללונדון. כולם אומרים לי 'איזו יפה את', ואני לא מרגישה ככה. מסתכלים על הבחוץ, אבל לא יודעים עם מה בן אדם מתמודד. עוד לפני הגירושים הייתה לי חברה שאמרה לי שהיא מקנאה בי, שיש לי בעל מושלם, בית מהמם, ילדה קטנה וחיוך יפה, והיא לא ידעה איך אני בפנים, שהבית שלי מתפרק ושלא הכל ורוד כמו שהוא נראה מבחוץ. גם עכשיו, אנשים מקבלים ממני חיוך רחב וכותבים תגובות 'היא יפה, איזה כיף לה' ואני בכלל בסרט עם עצמי".

אנשים שוכחים שבחיפוש הזוגי עולה השיח על דימוי גוף כל פעם מחדש, כי כל פעם צריך להתפשט ולהכיר מישהו חדש, ולישון עם מישהו בצורה אינטימית. זה חתיכת צעד.
"בגלל זה קצת יותר קשה לי באינטימיות. בזמן הצילומים זו הייתה תקופה שעוד הייתי די מאוזנת ורגועה, אז לא היה לי הרבה גרד. ​כן דיברתי על זה עם נועם והוא קיבל והבין הכל. עכשיו עם כל השידורים והלחץ הגוף שלי ממש בטרלול, אז אני לומדת לאהוב את עצמי עם זה. זה קשה, אני עוד לא ממש מצליחה, אבל אני עושה דרך".

לבוא ולדבר על זה פה, זו כבר דרך.
"נכון, זה חשוב לי כי ​קודם כל הרבה לא מודעים, חושבים שזה מידבק. פעם אחת החלטתי לאזור אומץ וללכת במכנסיים קצרים לאסוף את הבת שלי מהקייטנה. כשהגעתי לשער מישהי מהצוות אמרה לי, 'מה זה, מה יש לך ברגליים? זה נראה כואב'. רציתי למות".

זה אומץ, ללכת במכנסיים קצרים.
"צריך לעשות פעולות אמיצות ולפגוש את זה הכי קרוב שיש כדי להתעמת עם זה. ליה אומרת לי, 'אמא, היתושים ממש אוהבים אותך, הם לא עוזבים אותך'. אז הסברתי לה מה זה והיא ציירה לי פרחים על הרגל, היא אמרה לי שאולי זה יעזור לי. איזו מתוקה".

אם כבר הזכרת את ליה, איך היה בשבילך לקבל מישהו בלי ילדים?
"הייתה לי העדפה לגבר עם ילדים, הייתי רוצה עוד ילד אחד לפחות, אבל גם אם זה לא יקרה, זה ממש בסדר. אחלה לי גם רק עם ליה. העיקר שהשבתות יהיו מסונכרנות".

צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: בר פרידמן | איפור ושיער: נוי חורי | הפקה: טל פוליטי