בימי שגרה, סט הצילומים של "ארץ נהדרת" הוא אחד המקומות הכי מצחיקים בארץ - לפני ומאחורי המצלמות. אבל בימים האלה קצת פחות. מאז 7 באוקטובר כל השחקנים בדרכים, מופיעים בפני חיילים ומבקרים פצועים וניצולים. החזרה של תוכנית הסאטירה למסכים הייתה הדרגתית. שבועיים וחצי לתוך הלחימה, שודרה תוכנית ראשונה, קצרה מהרגיל, עם כמה שפחות נושאים שנויים במחלוקת, וכמה שיותר הרמות למורל הלאומי. אז איך הפכה התוכנית לכלי מרכזי במערך ההסברה של מדינת ישראל?.
"אני חושב שהתוכנית הראשונה לא הייתה מצחיקה בכלל", הודה המנחה איל קיציס בביקור השבוע על הסט, "אבל אני חושב שבטיימינג שהיא שודרה, עצם זה ששודר, שחרר איזה משהו - גם אצלנו וגם אצל הצופים - ברמה כזאת, שזה כאילו היה כמו הדבר הכי מצחיק שיכולנו לשדר".
מולי שגב, העורך הראשי של "ארץ נהדרת", סיפר על ההחלטה לרכז את עיקר הביקורת כלפי חוץ: "לתוכנית הראשונה ניגשנו ממש בחרדת קודש, וניסינו להיות מאוד-מאוד קונצנזואליים, כדי שכולם יוכלו למצוא את עצמם ברגע הזה ולקבל את הטיפה מנוחה ופורקן שהם היו צריכים בלי להתעצבן על הפוליטיקה, למעט הנאום של נתניהו שהיינו חייבים לעשות, כי באמת זה כל כך זעק".
"צילמנו את זה בסביבות 18:00, וכבר היינו בחדרי העריכה, ואז פתאום יצאה ידיעה שנתניהו עומד לשאת נאום עם אמירה משמעותית", סיפר שגב. "היה איזה רגע שאמרנו 'אוי, אם הוא באמת ייקח אחריות, המערכון הזה הולך לפח', והיה רגע של חשש. אבל אז נזכרנו במי מדובר".
"כולנו רצינו לשכב מתחת לשמיכה ולא לצאת, אבל אחד התפקידים שלנו זה להיות שם כשצריך איזה חיוך, איזו נשימה, איזה רגע של שפיות בתוך סרט האימה שאנחנו חיים בו", הוסיף שגב.
ההצלחה של מערכון ה-BBC שהופיע בתוכנית הראשונה, הצליחה להפתיע אפילו את זקני "ארץ נהדרת": מיד אחרי השידור הקטע הפך ויראלי ברשת, הגיע למיליוני צפיות וזכה לסיקור בתקשורת הבין-לאומית, כולל ב"דיילי מייל" הבריטי. הפתיע אותי כמה גם באנגליה העמדה הזאת של ה-BBC לא פופולרית, וזה דווקא מעודד", אמר שגב.
שבוע אחר כך, כשהפוטנציאל הבין-לאומי כבר היה ברור, החיצים הופנו לאנשי הקמפוסים שהביעו תמיכה בחמאס. גם המערכון הזה התפוצץ ברשת וצבר יותר מ-20 מיליון צפיות. רועי בר נתן ניסה להסביר איך זה שהמערכונים מצליחים יותר מעבודות הסברה רשמיות של המדינה: "לפעמים אפשר בקפסולה של מערכון של שתיים וחצי דקות להעביר מסר בצורה הרבה יותר אפקטיבית, החדות של המסר נורא ברורה".
אחרי שבמערכונים הקודמים הם כיוונו בעיקר לראש, וביקשו לחשוף את הצביעות, הבורות והדו-פרצופיות, במערכון ה-BBC השבוע הם כיוונו לבטן. צליל התינוק שבוכה צמרר את כל מי שצפה בקטע, וגם המערכון הזה נצפה ברשת על ידי עשרות מיליונים, סוקר בהרחבה כמעט בכל שפה אפשרית ועשה כותרות גם ב"טיימס".
מה שהצופים בבית לא ראו זה שדקות לפני תחילת הצילומים, תוך כדי חזרות אחרונות, מישהו השמיע לפתע את קול התינוק בחלל האולפן. עבור אלי "סינואר" פיניש זה היה יותר מדי. "מתחילת הסיוט הזה, אני שואל את עצמי כל יום מתי אני אבכה. כי צריך. לא כי אני מחפש את הבכי, אלא כי צריך לפרוק. ופתאום בכי של תינוק, ואתה מבין שיש שם תינוק. פיצץ אותי בשנייה. זה לא מפוצץ? שיש שם תינוקות?", הסביר פיניש.
בסופו של דבר, כשהמערכון הוקלט, באולפן עצמו לא שמעו דבר מלבד השחקנים. בכי התינוק הושתל בעריכה. "זה לא בשבילנו, זה בשביל הגויים", הסביר שגב.
"יש שתי מטרות לתוכנית הזאת" טען קיציס, "אחת, להצחיק, לבדר, לשעשע, איך שלא תקרא לזה, והשנייה להגיד משהו. והמינונים האלה בין שני הדברים האלה זה תמיד סימן שאלה, ובטח במצבים שהם קצת יותר רגישים, אנחנו תמיד משחקים עם זה ומרגישים מה צריך להיות יותר ומה פחות, ולאט-לאט, אבל אתה חייב להתחיל להגיד משהו".
כבר עשרים שנה "ארץ נהדרת" מתפקדת כמראה של הישראליות, אבל לפעמים גם כמו פרוזק לאומי. וכשהתותחים רועמים והטראומה משתקת, הם כאן כדי לנסות לשכך קצת את החרדה, להקהות במעט את הכאב.
"כולנו ערים כבר חודש וחצי, כשאנחנו לא נושמים סבבה, כשאנחנו לא מסתכלים על הילדים שלנו באותן עיניים", שיתפה ליאת הר-לב. "וכן יש משהו, יש איזו שליחות בזה שמותר לדבר, אפשר לדבר, צריך לדבר, מותר לצחוק".
"בסוף, בסוף, בסוף... בסוף ננצח", ערן זרחוביץ' משוכנע. "אין יותר חזקים וטובים מאיתנו. באמת. אתה רואה את האנשים. אתה מסתובב. עם יפה וחזק. יש לנו ארץ נהדרת".