בסוף את חוזרת הביתה, מורידה תכשיטים ועומדת לטגן שניצלים. אלה החיים

אם בעבר לבוב נעמי הייתה כמהה להתראיין, היום היא נמצאת במקום אחר. "פעם הייתי נורא רוצה שיראו אותי, ועכשיו הסיטואציה הזאת מעמתת אותי עם השאלה מה יש לי להגיד, ולפעמים את רק רוצה שהאומנות שלך תדבר", היא אומרת. "לכל אחד יש פודקאסט, אינסטגרם ויוטיוב משלו, יש כל כך הרבה מלל מיותר שזה מסיט אותנו מהמהות. יש לי המון הערכה לאומנים שלא מתראיינים כמו אילן פלד, אודי כגן ואסי כהן, יש להם סנטר מאוד מגובש".

ובכל זאת, הנה את כאן מתראיינת, וגם לך היה פודקאסט. 
"היה לי פודקאסט עוד לפני המבול, חשבתי שרק קומץ חברות מאזין לזה וסיפרתי שם דברים מאוד אינטימיים, ואז הבנתי שזה נחשף לאיזה 30 אלף אנשים וזה היה לי יותר מדי. הבנתי שאני לא רוצה להיות חומר הגלם, אני רוצה שהאומנות תהיה החומר גלם, שהדמות תהיה הדבר שדרכו אני נחשפת. כמו שקורה עכשיו ב'בלאדי מורי', שלשם כך התכנסנו".

הסדרה "בלאדי מורי", שעונתה השנייה עלתה השבוע ב-yes אחרי שהראשונה זכתה בפרס הקומדיה הטובה ביותר בפסטיבל הטלוויזיה היוקרתי סירייס מאניה, עוסקת בזוג חברות ברווקות מאוחרת. לבוב מגלמת את מורי, במאית ומרצה לקולנוע, רווקה בת 38. את החברה הכי טובה שלה, הרופאה הרווקה דנה, משחקת רותם סלע ("רותם פשוט מושלמת, אני גאה להיות הפרטנרית שלה בסדרה").

מה ההבדל בין העונה הראשונה לשנייה?
"בעונה הראשונה היו לי המון חששות איך זה ייצא ואיך אני איראה, אבל בעונה השנייה את כבר יודעת שיש על מי לסמוך ואת יותר נשענת. בעונה הזו סתיו אידיסיס שיצרה את הסדרה היא גם הבמאית וזה משמעותי, סתיו הייתה ברווקות מאוחרת בעצמה והחליטה לעשות הורות יחידנית. בזמן הצילומים היא הייתה בהיריון".

העונה מורי ודנה בנות 38. הן עדיין שותפות?
"יש איזה עניין, אתם תראו ותבינו, אבל בגלל שלמורי אין הורים, דנה היא בעצם המשפחה שלה. מורי ודנה התבגרו וגם אנחנו התבגרנו והתפכחנו, לא רק מורי, אלא גם נעמי. פתאום אני רואה את הקמטים בצדדים של הפרצוף, והאמת שחוויית הצפייה הייתה לי נעימה. בעונה הראשונה היו הרבה יותר פילטרים של ביוטי, והפעם הצלם בועז יהונתן יעקב ביקש לצלם אנושיות, קמטים, ורידים. זו אומנות בעיניו, אז אני רואה את הקמטים ויש לי קבלה לזה, אני במקום נורא נעים. דווקא היום הרבה יותר קל לי לקבל את עצמי".

במה מתבטאת הקבלה הזו?
"בא לי פשוט לחבק את הכל, לא להתכחש לזה, לא לנסות לברוח. אני רואה המון נשים שנאבקות בזמן ואני לא חושבת שזה זה חינני. יש משהו יפה בלראות את ההתפתחות שקורית. לאבא שלי יש משפט על המקרר, 'Growing old is mandatory, but growing up is optional' - 'להזדקן זו חובה, להתבגר זו בחירה'".

יוסי אחלה גבר, החבילה הזאת טובה לנו

לפני שלוש שנים הביאה לעולם לבוב (39) את יונתן, אח לדניאלה. הפעם זה לא היה מתוך מערכת יחסים, אלא במודל של הורות משותפת עם האקס שלה, השחקן יוסי מרשק, ומתוך הבנה שהם מעוניינים להביא אח ביולוגי לבתם למרות שהם כבר לא מנהלים קשר זוגי. השניים הכירו על הסט של התוכנית "הכל הולך" בשנת 2014, והביאו לעולם לאחר כשנתיים את דניאלה.  

"כשנפרדנו רציתי שנעשה עוד ילד, ומבחינתו של יוסי זה לא בא בחשבון. ככל שהזמן עבר וראינו שאנחנו מסתדרים, ואני נכוויתי שוב ושוב מאהבה, ככה עלתה המחשבה שהסיכויים שאני אפרד מבן הזוג הבא שיהיה לי הם גבוהים. לא רציתי שיהיה לי ילד מהאבא הזה וילד מהאבא הזה, אז אמרתי לעצמי שמיוסי כבר נפרדתי, אז אני יודעת לתפעל את זה. זכרתי את החוויה שלי כילדה להורים גרושים, נודדת עם תיק על הגב, ורציתי שיהיה מישהו שינדוד איתה".

בהמשך הייתה לבוב בזוגיות עם השחקן עומר עציון, שאותו הכירה בצילומי העונה הראשונה של "בלאדי מורי". "הייתה לנו אהבה כזאת מדהימה, אבל לפעמים אהבה זה לא מספיק. הזוגיות עם עומר נגמרה ויש לי המון אהבה כלפיו, הוא ריפא אצלי משהו ביכולת לאהוב, להתמסר, להרגיש אהובה, להרגיש בטוב עם איך שאני נראית. הנשמה שלי קשורה בשלו לנצח, זה ברור לי".

יונתן נולד מתוך מקום ששני אנשים מאוד רוצים אותו. הם התכנסו למרות הפערים, למרות הקשיים, ואמרו, אנחנו רוצים אותך. איך זה קרה?
"אני חושבת שאחד הדברים הקשים בהורות משותפת או בהורות יחידנית זה שהאקט עצמו, של ליצור את הדבר הזה, עשוי להיות תוצאה של חוסר זהירות. פה יש משהו נורא טכני – הפריית ביציות, הזרעה, זה מוציא את הספונטניות, כאילו מישהו מכניס משהו ציני או מחושב לתהליך. יונתן היה מתוכנן, דניאלה לא, והוא הגיע שש שנים אחריה, כבר הייתי בן אדם אחר. ללדת תינוק, להיות איתו לבד בבית ואז לקרוא ליוסי זה הרבה יותר מורכב, אז הוא עבר לגור איתנו לתקופה. כל נשמה מביאה איתה שיעור, זו אנרגיה מדהימה שנכנסה לחיים שלנו והפכה אותנו למשפחה. יונתן נולד לתוך המציאות הזאת, הוא לא מכיר משהו אחר".

איך זה היום?
"אין לנו סידור של ימים, אנחנו גרים קרוב מאוד אחד לשנייה ואנחנו בלי התקטננויות. הייתי עכשיו חמישה ימים בחו"ל, ואני לא אגיד לך שיוסי שלח אותי עם צידה לדרך ואמר לי 'תיהני', אבל הוא כן פרגן לי. יש לי את החופש לעשות את זה, ואני אתן לו את החופש לעשות את שלו. אני סומכת עליו במאה אחוז, יש לנו תחושת שותפות עמוקה בהורות וזה המון. הוא עוגן בחיים שלי, אני מלאת הערכה כלפיו ושמחה לראות אותו פורח. הוא אחלה גבר, אבל להגיד שזה רק כיף ושמחה? לא, ברור שיש קשיים. אבל בגדול, החבילה הזאת ממש טובה לנו. ​אנחנו משפחה, אנחנו עושים ארוחות שישי וחופשות ביחד".

איך זה להגיע לעולם הדייטים עם שני ילדים?
"זה מעולם לא היה דבר שהתנצלתי עליו. אבל כן, זה מביא המון מורכבות, אני לא יכולה להיפגש כל ערב שבא לי. אני באה עם חבילה, אבל נראה לי שזו חבילה שווה".

לבית הקפה שבו אנחנו יושבות מגיח גם מרשק בעצמו, והמילים הופכות למציאות. "אה, מרשק! בדיוק דיברנו עליך, רזית! איזה חתיך הוא, אה?", היא אומרת. בזמן שהוא לוחץ את ידי לשלום, הוא דואג לברר איך הייתה הפרידה הבוקר מיונתן. "בסדר, שיחדתי אותו בעוגיות. כשמגיעים לגן כל הילדים על הגדר מתרגשים, צועקים לו, יונתי!".

כשאתם מסתדרים כל כך טוב, אין איזו ציפייה שתחזרו להיות זוג רומנטי?
"לא כל החיבורים הם רומנטיים, יש חיבורים שהם פשוט חבריים ומשפחתיים, והם לא צריכים להיות משהו אחר".

להשכיב את הילדים שלי לישון זה ערך עליון

העונה השנייה של "בלאדי מורי" עוסקת בשאלות סביב הנורמה החברתית של זוגיות וילדים, בייחוד בגיל מבוגר, וללבוב בהחלט יש מה לומר בעניין. "יש בסדרה משפט שרואים גם בפרומו, שמורי אומרת, 'בגיל 38 לא עושים הפלה'. היו לי ריבים עם סתיו על המשפט הזה, דרשתי לשנות אותו וקיבלתי סירוב", היא אומרת.

למה?
"כשראיתי אותו הוא קומם אותי. אין אף חוק כתוב שאומר שבגיל 38 עושים ילדים, אני חושבת שזאת עמדה מיושנת שכדאי שניפרד ממנה ומהר. אני חושבת שהעולם מתקדם, יש לי המון חברות רווקות שאין להן ילד והן בנות 38".

ואם הן ייכנסו להיריון, הן יעשו הפלה?
"אין לדעת איך הן ירגישו, כל מקרה לגופו וזה העניין, שזה לא חוק. את גם יכולה להיכנס להיריון ואז להבין שזה לא בשבילך להביא ילד לעולם, זאת אחריות מאוד כבדה. אני חושבת שלהביא ילד לעולם זה אקט אנוכי, הוא עונה לנו על צרכים בסיסיים, הישרדותיים, זו הסחת דעת מדהימה משאלות קיומיות. יחד עם זאת, לפעמים לא צריך לשאול למה. החיים הם מה שמתרחש בין שניצל אחד לשני".

לאירוע הפרמיירה של העונה שהתקיים השבוע הגיעה גם דניאלה, בתה הבכורה בת ה-9. "זו הפעם הראשונה שהיא מגיעה לאירוע כזה, והיה לי ערב מאושר מהרבה אספקטים, גם הזכות לעשות אומנות, להיות עטופה באנשים שאני אוהבת, אבל מעל הכל, האושר העמוק היה כשהבת שלי רצה אליי בזרועות פתוחות. ברגע הזה את פשוט מרגישה בכל הגוף מה חשוב באמת, את מרגישה שלמה. ועדיין, אם מישהי נכנסה להיריון בטעות וקוראת את השורות האלה, לא הייתי רוצה שהיא תיקח את זה כייעוץ".

יכול להיות שבשבילך זה האושר ועבור האחר, משהו אחר זה אושר.
​"בדיוק, אני לא אקח אחריות על אחרים, לי זה דבר שמאוד עזר לצאת מהתחת של עצמי ולראות מה הצרכים של הסביבה, כי את יודעת שבארבע היא חוזרת הביתה וצריך לחכות לה עם ארוחה חמה. את יוצרת לה בית, אבל יחד עם זאת, גם לעצמך. התמזל מזלי להתפרנס ממה שאני אוהבת וגם להיות בבית עבור הבת שלי כשהיא חוזרת מבית הספר. אני באמת בת מזל שיש לי יכולת להתפרנס מעוד אפיקים כמו העובדה שאני הפרזנטורית של טורנדו, זה מאפשר לי לברור את הפרויקטים שאני לוקחת. לא מזמן לדוגמה ויתרתי על פרויקט כי חשוב לי להשכיב את הילדים שלי לישון בלילה, זה ערך עליון".

כי להיות שחקן נטו, זה לא מספיק.
"בדיוק. הייתה עכשיו הפרמיירה, הייתי לבושה הכי בגבוה עם בגד של קלואה ותכשיטים של פדני, אבל בסוף את בסמטה צדדית ברחוב הארבעה בתל אביב. עם כמה שכיף להתקשט, להתלבש ולחגוג את העשייה, התעשייה פה נותנת לך על הראש, אין פה איך לאבד את זה. כשהייתי בפסטיבלים במונקו, בצרפת ובקוריאה מאוד קסם לי הגלואו הזה, אבל אני גם ממש בשתי ידיים מחבקת את הלובי של הסינמטק פה, זה משהו שאני נורא אוהבת, הארצי והפשוט. חזרתי הביתה, הורדתי את התכשיטים ועמדתי לטגן שניצלים למחר. אלה החיים".

אני יכולה לעמוד בסלון וסתם ככה לצעוק "יש"

העונה יש למורי פרטנר חדש לצדה – השחקן תום אבני, שהצטרף לקאסט הסדרה. עבור לבוב מדובר בהגשמת חלום. "תום הוא שחקן מדהים, כל הפרטנרים שלי בסדרה הזאת הם תענוג. כשהייתי קטנה שלחתי מכתב ל'חלום עליכם' שהחלום שלי זה לפגוש את מוגלי, הייתי מאוהבת בו עד מעל הראש. הלכתי לדואר ושלשלתי בהתרגשות את המכתב, ואז באותו יום היה פרק עם ילדה שפוגשת את תום אבני. זה גמר אותי, איך חשבתי שאני מקורית?".

גם חלום המשחק קיים בך מילדות?
"לא היה לי ספק בזה. בכיתה ד' התחפשתי לנזירה ועליתי לבמה לסדרת בדיחות גסות מול כל בית הספר וההורים ובכלל לא הבנתי שהן גסות, אני פשוט זוכרת את כל ההורים נקרעים מצחוק ואת תחושת המשמעות שמילאה אותי ברגע הזה, הפוך מהתחושה שהייתה לי עד אז. אני נורא מפוזרת ועד היום אני מרגישה שאני כמו איזו ילדה בעולם, אני לא מבינה את החוקים של המבוגרים. זה עדיין החלום שלי, להיות גדולה, לגור בבית של גדולים, שיהיה לי אי במטבח".

בתחילת שנות העשרים שלה סיימה לבוב לימודי משחק בסטודיו של ניסן נתיב, אבל ההצלחה הגדולה לא הגיעה מיד. "במשך שלוש שנים ניהלתי גלריה, שיחקתי בהצגת ילדים, הייתי ברווזון ה' וברבור ג'. חייתי בתסכול מטורף כי בפנים ידעתי שאני שחקנית, אבל העולם עוד לא ידע את זה. יש המון שחקנים נורא מוכשרים שלא יצא להם לקבל את ההכרה הזאת. זה עניין של מוטיבציה, הזדמנויות, טיימינג ומזל, צריך להתאבד על זה. בהתחלה היו לי כזה רעב וצורך להוכיח את עצמי שקרה לי לא פעם ולא פעמיים שיצאתי מאודישן והרגשתי שלא נתתי את הכי טוב שלי, אז חיכיתי שיסתיימו כל האודישנים, דפקתי על הדלת ואמרתי, 'אני רוצה שוב'".

וזה עבד?
"ככה קיבלתי את יונה (הסרט על יונה וולך, שעל תפקידה בו הייתה מועמדת לפרס אופיר – א"ו). עשיתי את האודישן, נשארתי לשבת מחוץ לחדר ואמרתי לעצמי, לא יכול להיות שמישהי אחרת תעשה את זה. חזרתי פנימה ואמרתי לניר ברגמן, 'אני רוצה שוב'. הוא הסתכל עליי ואמר, 'ראיתי מספיק', אבל דווקא ברגע הזה, שבאתי שוב, הוא ראה את יונה".

ועדיין, גם אחרי תפקיד ראשי, ההצלחה לא ממהרת לדפוק לך בדלת.
"סיימתי לצלם את 'יונה' וחזרתי למלצר. זה כאילו לא היה, ואז בדיוק ראיתי את הסרט 'הסוד' ואמרתי לעצמי, 'אוקיי, אני לוקחת את זה עליי'. גרתי אז בדירת שותפים מזעזעת, הייתי בלי זוגיות כבר שנתיים ועבדתי בעבודה שלא הייתה ההגשמה שלי. החלטתי שכל יום אני אחזור מהעבודה בתור נעמי, שחקנית תיאטרון שיש לה בן זוג והיא גרה איתו בדירה מדהימה. הייתי הולכת ברחוב ואומרת לעצמי דברים כמו, 'וואו, איזה סצנה מבאסת הייתה היום, אני אדבר עם הבמאי', ו'וואי, איזה חמוד חבר שלי שנישק אותי בבוקר'. תוך שלושה חודשים הכל קרה, פתאום קיבלתי טלפון משח"ם, איגוד השחקנים, שעליתי בהגרלה להגיע לאודישן פתוח בתיאטרון גשר. הלסת פשוט נשמטה לי".

מאז הקריירה של לבוב תפסה תאוצה. ב-2018 היא זכתה בפרס שחקנית השנה על תפקידה כזוהר בסדרה "על הספקטרום", ולאורך השנים השתתפה בסדרות "שב"ס", "מותק בול באמצע" ו"ריקוד האש". בהפסקת הפרסומות היא מככבת כפרזנטורית של טורנדו, והיום היא משחקת בהצגת התיאטרון "האמת" בתיאטרון באר שבע: "הקהל שם נורא חם, אבל אני רוצה לצאת בקריאה לכל מי שקורא את זה, אל תביאו סוכריות מרעישות לתיאטרון, אתם לא מבינים איך זה מפריע. מבחינתי שזו תהיה הכותרת, 'די לפתיחת סוכריות באמצע הצגה'. זה מטריף אותי".

השבוע פורסם כי הסדרה בהשתתפותה "שחר אדום" העוסקת באירועי השבת השחורה, נרכשה על ידי ענקית הטלוויזיה HBO מקס, שתשדר אותה ב-7 באוקטובר. לבוב גילמה בסדרה את דמותה של איה מידן, רוכבת אופניים מקיבוץ בארי שהסתתרה עם צעיר בדואי בשדות הקיבוץ. "זה משמח ואבסורדי להגיד 'משמח' על דבר כזה, והיה לי בהתחלה מאוד מורכב להסכים לעשות את התפקיד הזה כי הכל היה מאוד טרי. מצד שני, חשבתי שאם כבר ליצור אומנות, אז שתהיה קשורה למה שקורה כאן, ואני מאמינה שההסברה הכי טובה היא דרך האומנות המדהימה שעושים כאן בארץ. אני ממש מתרגשת שהרכישה הזאת קורית עכשיו, דווקא בימים של חרם תרבותי על ישראל. זו הייתה זכות לעבוד עם הבמאי עודד דוידוף, והזכות הכי גדולה שיצאה לי מהסדרה הזאת זו החברות עם איה מידן, שאת הדמות שלה שיחקתי. עד היום אנחנו בקשר ואוהבות אחת את השנייה".

את משתתפת גם בסדרה חדשה, קצת שונה ממה שאנחנו רגילים לקבל ממך.
"כן, 'מורה מבוכים', זה של שני חבר'ה שקוראים להם עומרי הכהן ואור בוטבול (הצמד דונקי) שעשו גם את השעשועון 'חרטטוני'. הם סנסציה ביוטיוב, זה עולם שלם שבכלל לא ידעתי על קיומו. מתברר שיש קהילה ענקית בארץ של 'מבוכים ודרקונים', ובתוכנית אני, עומרי, אור וטליה ברטפלד משחקים D&D ויש אנימטור שמאייר את כל מה שאנחנו אומרים. כל שחקן בונה לו את הדמות שלו, ולדמות שלי יש ציצים עצומים, שזה דבר שתמיד רציתי. אני בחיים לא אעשה שום הליך בנושא, אבל בכל תפקיד שאי-פעם שיחקתי, הבאתי טיעונים מנומקים למה הדמות הזאת צריכה ציצי גדול".

איך את מצליחה לשלב בין העולמות, מיינסטרים ופרינג'?
"אני מרגישה שיש לי חופש בעולמות האלה, לא אוותר על פרויקט רק בגלל שהוא מוזר או שולי. בשבילי זה מקום לחבק את החנוניות שלי, שזה דבר שהתביישתי בו המון שנים". 

​את ממשיכה עם הטכניקה של "הסוד"?
"באופן כללי, אני מנסה להביא איזושהי שמחה לחיים שלי. אני יכולה לעמוד בסלון וסתם ככה לצעוק 'יש!', עם כל ההתכווננות וההתרגשות. יש משפט של רבי נחמן שאומר שהוא לווה משמחה שעתידה לבוא, אז אני צועקת 'יש' על דבר נפלא שעתיד לקרות. זה מביא לי שמחה עכשיו, וגם בטוח יהיה בעתיד איזה רגע מדהים".

קצת כמו פייק איט טיל יו מייק איט, וגם הדבר היפה בזה, שזה מזמין אותך להתעכב על תחושות טובות ולא רק על ה"לא".
"כן, וזה גם עובר לדור הבא. כשהבן שלי עושה גול בכדורגל הוא צועק 'יש!', אז עכשיו הוא כבר שואל 'אמא, מתי הולכים ליש?'. הוא קורא לזה החוג של ה'יש'". 

יש לי תקווה, אחרת אין לי למה להיות פה

החיים בצלה של מלחמה לא קלים לאף אחד, אבל הם קצת יותר קשים עם ילד בן שנה בבית, ועוד בהורות משותפת. "יונתן שמר לי על השפיות", אומרת לבוב. "דאגתי להיות ליד טבע ולהיות עם הילדים, ובכלל, צריך ללכת לים, לגעת בחול, להשקות עץ ולראות אותו צומח כדי להישאר שפויים, אז אני משתדלת לחזור לבסיס הזה כמה שיותר. אני מרגישה שכרגע צולבים כל אחד וכל רבע אמירה נהיית כותרת בעיתון. אני מאמינה שעמדה פוליטית צריך לבנות. זו זכות וחובה אזרחית שלנו להבין אילו ערכים אנחנו מקדמים, ועכשיו הביטויים האלה, של ימין ושמאל, נהיו שטוחים וריקים ואני ממש מצרה על כך. עצוב לי לראות את האלימות שמחלחלת לשיח".

ספגת ביקורת אחרי שבפרסומת לצדך לוהק הפרשן אליהו יוסיאן. הציבור קרא לחרם ציבורי ואחרי עוד התבטאות חריפה מצידו כנגד השופט אהרן ברק וקריאה "לשרוף את נשמתו", ההשתתפות שלו בקמפיין נגנזה. 
"אני חייבת להגיד שברמה האישית, גם עכשיו בסערת טורנדו, שהייתה לי מאוד לא נעימה ועוררה המון דיונים ושאלות, תמיד הייתי פתוחה לדיאלוג. גם אם טוקבקיסט כתב לי תגובה שאני לא מסכימה איתה, אני לא אפתור את זה בלהגיד שהוא טרול ולהתקדם, אני אנסה ליצור דיאלוג עם הבן אדם. המון פעמים אחרי כמה משפטים שהבן אדם קולט שאני לא פלקט נוצרת שיחה, וזה דבר שנורא שוכחים, כי ממהרים לצלוב ויש בזה משהו משטיח. אני יכולה להיפגע ממילים בדיוק כמוך, ואם אתה רוצה להגיד לי משהו, אז עדיף להגיד אותו בנועם. אם יאחלו לי חולי ומוות, אני לא מבינה לאן זה יוביל". 

את נזהרת בשיתוף עמדותייך?
"לצערי כן, ואני אומרת לצערי, כי העמדה שאני מחזיקה בה היא שפניי לשלום. לא ממקום נאיבי, לא ממקום מנותק, אלא ממקום שמביט בעיניים פקוחות על כל הכאב, כל הזוועות שנעשו כאן, ועדיין בוחר להאמין שבסוף יהיה טוב. המסר שאני רוצה להדהד זה מסר של חמלה אנושית. רייצ'ל, אמא של הירש גולדברג-פולין ז"ל, אמרה שהדבר הכי מסוכן בתקופה הזאת זה לאבד את האנושיות. אני זוכרת עוד ימים שהייתה תקווה לשלום, אני נולדתי לימים כאלה, ועבור הבת שלי אני אמשיך להחזיק בזה, כי אחרת אין לי למה להיות פה. אם לא אאמין שבסוף יהיה פה טוב, אז אני יכולה לקום וללכת. זה שאני לא עושה את זה אומר שאני עדיין מאמינה במקום הזה, באנשים המדהימים שיש פה, בחום, בערבות ההדדית".

יוסי מרבה להתבטא פוליטית, מביע את דעתו על ראש הממשלה ומנחה את הפודקאסט "לך תחפש", שנוגע באקטואליה. יש לך איזשהו חשש מההתבטאויות שלו?
"לא. אני חושבת שאם נתהלך בחשש בבית שלנו, אין לי מה להישאר פה. יוסי לא מפחד להביע דעה והוא מביא בפודקאסט שלו המון קולות שחשוב לשמוע, גם מהימין וגם מהשמאל, ובעיקר יש בו משהו אנושי. ללכת עם יוסי בתל אביב זה כמו ללכת עם קזבלן, הוא מנופף לשלום לכולם. יש גם לפעמים תגובות קשות יותר שהוא מקבל, אבל הוא מאוד קול. אנחנו בעידן הזוי, אם ניקח לדוגמה את הרצח של צ'ארלי קירק – נכון, זה בן אדם שלא הסכמתי עם העמדות שלו, אבל הוא דיבר למחייתו, הוא יצר דיאלוג. לאן הגענו שאפילו דיאלוג זה יותר מדי? אני ממש מחכה שהתקופה החשוכה הזאת תיגמר, ואני מקווה שאהיה בחיים כדי לראות שזה קורה".

יש לך מחשבות אם לגדל כאן ילדים?
"המחשבות שלי הן לא ברמה של ישראל כן או לא, הן ברמה של חברה קפיטליסטית כן או לא. עכשיו אנחנו בהסתגלות בגן ויש משהו מאוד דפוק בלקום בבוקר ולשלוח את הבן שלי למסגרת עם אנשים זרים שאני לא מכירה. אני נותנת לאישה שמעולם לא ישבתי איתה לקפה להיות איתו רוב שעות היום, אז יש לי פנטזיה למצוא קהילה שלא רודפת אחרי כסף, ששכר הדירה שם לא מטורף והגשמה יכולה להיות באימהות שלי או בלהתסיס איזו קומבוצ'ה. מעניין אם יהיה לי אומץ לעשות את זה".

צילום: אלון שפרנסקי | סטיילינג: אלין זידקוב | איפור: טל אמית | שיער: בנג'מין רואימי | ע. סטיילינג: ים בן דוד | הפקה: טל פוליטי | לוקיישן: Hotel 1935, by Adam Hotels