רן דנקר על התקף החרדה הראשון שלו: "ידעתי שאני גוסס. נפרדתי מההורים שלי"

מאז שפרץ לחיינו ב"השיר שלנו", רן דנקר התרגל לחיים באור הזרקורים. אך להצלחה והדברים הטובים שמגיעים יחד איתה יש גם רגעים פחות יפים. השחקן התיישב מול המצלמות בתוכנית הבכורה של "מי רוצה להתחיל" (פרק חדש בשישי, אחרי החדשות בקשת 12), לשיחה על חרדות ולצד עומר נודלמן, אלמוג בוקר, אלי סטין ועינב בובליל הוא שיתף על התקף החרדה הראשון שעבר, והתחושות שליוו אותו.

"התחלתי להיכנס לסרט שאני גוסס", סיפר השחקן על התקף החרדה הראשון שעבר: "כל מי שסביבי אמר לי, 'לא גוססים כל כך מהר, אתה בן 22, למה שיקרה לך עכשיו משהו?' אבל לא, עם עצמי ידעתי שאני גוסס. התחלתי להיפרד מאנשים, נפרדתי מההורים שלי, מחברים והעולם נסגר לכזה זווית כזו שאני לא רואה כלום. עשתי בדיקת אם-אר-איי, ואת הטעות הנפוצה של לקרוא לבד את הפענוח. באותה תקופה התחלתי לעבוד על אלבום ועצרתי את זה. גם אמרתי לא לכמה סדרות, רק מהחרדה שאני מבין שלא אגיע ליום הצילום הראשון. באותו הזמן צילמנו גם את 'השיר שלנו', ואני מדמיין את הסצנות עכשיו והכל נראה לי הזוי לגמרי".

השחקן התקשה לשים את האצבע על הטריגר להתקף החרדה שחווה: "זה כבר מרגיש לי כמו מצב קיומי. הייתי אחרי פרידה ובתקופה לא כל כך טובה. היה עליי קצת לחץ מבחוץ, אבל לא משהו שהרגשתי שהוא יותר מדי גדול. נהגתי הביתה מיום צילום ושמתי לב שאני לא רואה טוב את המספר של הרכב לפניי. אז הגעתי הביתה ואמרתי, ש'אולי אעשה בדיקת ראייה, כי יכול להיות שמשהו לא בסדר'. משם זה המשיך הגוף שלי מתחיל להירדם, ואני מתעורר ואומר לעצמי, אין סיכוי שאלך ליום צילום מחר ולא ידעתי איך לתקשר שמשהו לא בסדר קורה לי".

"זה נורא קשה, זאת חוויה שכאילו אתה אומר, אני בשיא ההצלחה שלי, אני בן 22, הכל קורה, ובפנים אני מרגיש שאין אותי ואני לא רוצה לחיות ככה", שיתף והוסיף על הטיפול שקיבל כדי להתמודד איתן: "הגעתי לפסיכיאטר והוא הסתכל עליי בצורה די גנרית ואמר לי, צ'יפרלקס. עניתי לו, 'אני אקח כדורים? הנה ההוכחה לזה שאני משתגע'. הוא ניסה להסביר לי שזו בדיוק ההוכחה שאני כנראה לא הולך להשתגע. לאט לאט הכדורים השפיעו וזה עשה טוב".

דנקר התייחס לאחר התוכנית לתגובות החמות שהוא מקבל מהצופים ושיתף כי התמודד השבוע עם אירוע לא קל אחרי שחמותו נפטרה: "אני לא יודעת איך להתחיל. כל מי שכתב זה היה מתוך הזדהות, מבחינתי זו סוג של יציאה מהארון נוספת וזה לספר שאני מתמודד עם חרדות ונספחים שלהם. תודה שאתם שם להגיד ולהגיב, כי אני מרגיש שאני מוריד מעצמי משקל. בימים האחרונים ליוויתי את אמא של איתי בעלי במוות שלה, והפחד הכי גדול שלי זה פחד מהמוות ובריאותי. באו תופעות עם הגסיסה שלה, אבל ככל שהייתי יותר באירוע וקרוב, הייתי לידה בשעות האחרונות שלה פיזית וגם אחרי המוות, ראיתי שיש בי הרבה יותר כוחות ממה שאני חושב".