עידית לינוביץ' הייתה מפילה את הממשלה והולכת להיות ראש הממשלה

בעוד שלושה חודשים תחגוג גילת אנקורי יום הולדת 70. רק השבוע חגגה עידית לינוביץ', הדמות האייקונית שגילמה, 30 שנה בדיוק; הסדרה "רמת אביב ג'" עלתה לשידור ביולי 1995, שינתה את הטלוויזיה והתרבות המקומיות והצמיחה כוכבים כמו יעל בר זוהר, ליאור מילר ונועה תשבי – ולינוביץ' הפכה לדמות שמזוהה עם אנקורי יותר מכל.

אם עידית לינוביץ' הייתה מדברת איתי היום, מה היא הייתה אומרת על היותה בת 70?
"'אני פאביולס!'. עידית עפה על עצמה כל הזמן. אגב, את יודעת שהתחלנו לצלם את הסדרה ביום הולדתי ה-40? תמיד דברים טובים קורים לי ביום הולדת עגול".

מה קרה לאורך השנים בימי ההולדת העגולים?
"ב-30 בדיוק נולדה אורן, הבת שלי. שיחקתי בשתי הצגות והייתי בחזרות להצגה שלישית. היה לי בעל שהייתי מאוהבת בו. מה זה הייתי, אני מאוהבת בו עד היום. אבל אז אמרתי, יש לי בעל שאני מאוהבת בו, יש לי שתי בנות, ואמרתי לעצמי, 'וואו, יש לי הכל'. בגיל 40 התחלנו לצלם את 'רמת אביב ג''. בכלל לא ידענו מה הולך להיות עם זה, רק שמחתי לעשות את זה, ובאותו ערב היה טקס פרסי אופיר והייתי מועמדת, ואמרתי, 'וואו, יש לי הכל'. בגיל 50 הצטלמתי לקמפיין אופנה וקיבלתי את ההצגה 'החולה ההודי' בבית ליסין, תפקיד שהראה שאני יכולה להיות שחקנית רצינית, לא רק יפה וזוהרת ועידית לינוביץ', והייתי מועמדת לפרס התיאטרון, ושוב אמרתי, 'וואו, יש לי הכל'. בגיל 60 הודיעו לי שאני הולכת להיות סבתא, ואמרתי, 'טוב, לזה חיכיתי כל חיי'. אז בואי נראה מה יהיו המתנות שיישלחו אליי בגיל 70".

יש כאלה שמסתירות את הגיל, את מציינת אותו בגאון.
"אני אומרת את זה כל הזמן, ואפילו קצת משוויצה, כי אני יודעת שאני לא נראית. בהצגה 'בשר וחלב' שאני משתתפת בה יש רגע שרוצים לעשות לי איזה טקס דתי, אז אומרים לי, 'קלרה בת...', בכוונה לשם האם כמובן. אז אני עונה, '70 אבל נראית פחות'".

מה היה קורה בחייה של עידית לינוביץ' בת ה-70?
"לפני עשור ומשהו גילמתי אותה שוב בסדרה 'תנוחי' והיא כבר הייתה סגנית שר. אז אני חושבת שהיום עידית הייתה מפילה את הממשלה ולוקחת את תפקיד ראשת הממשלה".

היה לי חשוב שיידעו שאני לא היא

אנקורי משחקת כבר כמעט 50 שנה, וברזומה שלה עשרות תפקידים בקולנוע ("הלהקה", "אמי הגנרלית"), בטלוויזיה ("טלנובלה בע"מ", "תנוחי") ובתיאטרון. "הגיל פתח לי קצת את המזל, יש עכשיו יותר תפקידים לנשים קצת יותר מבוגרות, ויש עומק שבא עם התפקידים האלה שאני מאוד אוהבת".

פעם היה חשש להתבגר במקצוע שלך, במיוחד לנשים. חשש שהגיל יהפוך אותך לפחות רלוונטית. 
"נכון, הרבה שנים לא היו תפקידים מעניינים לנשים מבוגרות. אם נחזור ל'רמת אביב ג'', הגאונות של יואל זילברג, שכתב וביים, שבגלל שהוא עצמו היה אז בשנות ה-60 לחייו, זה יותר עניין אותו. וגם בגלל שאופרות הסבון האמריקאיות היו מיועדות לנשים שישבו בבית וראו טלוויזיה, אז דאגו שיהיו להן נשים בכל טווח הגילים שיוכלו להזדהות איתן".

עידית עדיין מלווה אותך?
"כל הזמן. רק השבוע הייתי בסופר, ומישהו אמר, 'אוי, עידית לינוביץ' קונה אצלנו בסופר?'. פעם זה היה נורא מעצבן אותי, אם היו קוראים לי עידית. היום אני כבר עונה ושמחה מזה".

יש את קללת ההצלחה הגדולה, כשהדמות גדולה מהשחקן, מה שקרה לשחקני בוורלי הילס, לקארי בראדשו. זה הטריד אותך?
"היה לי נורא חשוב שיידעו שאני לא היא, שאנחנו לא אותו דבר. גם היה לי תיקון גדול בסדרה המופלאה 'תנוחי' שחיברה בין ארבע הדמויות המרשעות של הסדרות (חנה לסלאו כנעמי שחר מ"השיר שלנו", אוולין הגואל כברוריה פסקל מ"פיק אפ" וצופית גרנט כמרב בן-בסט מ"חשופים" – א"ו). עידית הייתה שם קלאמזית, חיה בסרט, עפה על עצמה, ומצחיקה נורא. אני ולסלאו יחד זה קונצרט, זה מצחיק נורא. כשרצו ששלמה סדן, ששיחק את מייק בעלי, יבוא להתארח, הוא צלצל אליי ואמר לי, 'אני לא רוצה לעשות את מייק לינוביץ' הצנון'. אמרתי לו, 'לא, לא, זה אחרת, זה הפוך על הפוך, אנחנו צוחקים על עצמנו'. והוא בא והיה נהדר".

בתור מי ששיחקה לפני כן בסרטים, חלקם עטורי פרסים, חששת להשתתף באופרת סבון?
"קודם כל, לא ידעתי בכלל מה זה הולך להיות. זאת הייתה תוכנית שבועית, צילמו אותה כמו סרט עם מצלמה אחת. לפני כל קלוזאפ שלי, חצי שעה סידרו לי תאורה, כי הם רצו שאני אהיה פיקס פוקס. אמריקה. זה לא כמו שעובדים היום, מהר מהר, זה היה קצב אחר. היום מצלמים סצנות שלמות ב-20 דקות, אז, 20 דקות רק היו עושים לי טאץ' אפ שפתיים. אהבתי כל כך לעשות את הסדרה הזאת, קמתי כל בוקר באושר גדול, נורא הייתי אסירת תודה. צריך להבין שזה היה אחד הדברים הראשונים בערוץ 2, וזה הדבר שהכי תפס והביא הכי הרבה רייטינג. רק אחרי זה התחילה תרבות של סלבס".

איך הייתה ההצלחה המיידית?
"זה היה מטורף. אנשים לא מבינים את זה היום. זה כמו שהייתה העונה הראשונה של 'האח הגדול', שהם היו הרבה יותר טבעיים. היום הם כבר מתכוננים, אנשים מראש נכנסים וחושבים על הקמפיין שאחרי. כל התמימות והיופי נעלמו. אני זוכרת שאז הייתי באותו שבוע בשני אירועים, ולבשתי את אותה שמלה, ובעיתון היו שתי תמונות שלי עם אותה שמלה, וזה לא הזיז לאף אחד, לא הייתה משטרת אופנה. מה שכן, הפסקתי ללכת ברחוב לא מאופרת ולא לבושה, כי הרגשתי ששופטים אותי, זה עשה אותי קצת פרנואידית. הרגשתי שבודקים אותי, אם אני מספיקה כדי להיות עידית".

אם זה היה היה משודר היום, היא הייתה נשארת בתלתלים?
"אוי, זאת הייתה תקופה נוחה עם השיער, שהייתי פשוט הופכת את הראש, שמה מוס, מייבשת קצת, והשיער היה נראה יפה. את יודעת, יגאל שילון היה מחבק וישר נוגע וטופח על הראש. הייתי תופסת לו את היד, 'לא נוגעים לאישה בשיער. מהצוואר ומטה מה שאתה רוצה, רק לא לגעת בשיער'".

אני מרגישה שאני מתנהלת על אדים

לצד שלוש ההצגות שבהן היא משחקת בימים אלה – "הערת שוליים" ו"מרציפנים" בתיאטרון הבימה, ו"בשר וחלב" בתיאטרון הארצי – בקרוב גם תחזור אנקורי למסך עם שתי סדרות חדשות. "יש את 'הורסת' של בת חן סבג, שזה באמת וואו, אני כל כך מחכה שהיא תצא, ואני השנה אעשה סדרת נוער, שזה דבר שאני מאוד אוהבת לעשות, אני נורא אוהבת שיש דור חדש שמכיר אותי, כל פעם שילדים ניגשים אליי, ומבקשים סלפי, אני שואלת 'מאיפה אתה מכיר אותי?' זה כיף גדול".

גילת, 50 שנות קריירה, יש הרבה מאיפה להכיר אותך.
"וואו. וואלה, 50 שנה, זה מדהים. והיו לי מעט מאוד תקופות בלי עבודה. את יודעת מה? כל הכבוד לי. אני תמיד סופרת פחות, מהסרט 'הלהקה'. אבל את צודקת, אני הייתי בלהקה צבאית לפני זה. וזה על במה, וזה לשמח, וזה לעשות את העבודה הזאת".

איזה טיפ היית נותנת לאלה שרוצים להישאר, לא להיות טרנד חולף?
"אני חושבת שצריך לעבוד מאוד ברצינות, להיות חרוץ, לא להתלהב כשזה מצליח ולא לשקוע כשזה לא מצליח. ותמיד לעבוד. תמיד לעבוד".

מה עושים כשאין עבודה?
"הייתה לי שנה כזאת, ב-2019. באותה שנה, במקרה, נסעתי המון לחו''ל, וכל ערב הלכתי עם הכלבות לים. זה היה וואו, כי בדרך כלל בערבים אני בהצגות, או שאת לא רוצה להרוס את השיער כי יש לך הצגה, ופתאום מילאתי אותה בדברים שמחים, דברים שעושים טוב. ודאגתי, כמובן שדאגתי, וכשהגיעה הצעה, אפילו אם זאת לא הייתה הצעה שהתלהבתי ממנה, עשיתי כי צריך לעבוד. ככל שאת עובדת, את משתפרת. יש איזו טריות במשחק שלך כשאת עובדת".

עברו מאז שש שנים, ועכשיו אנקורי דואגת מסיבות אחרות. "אני בתקופה שאין לי כוח לכלום. אני לא רוצה לעשות כלום. ומצד שני מה יש לי להתלונן כשיש חטופים והרוגים, זה לא פתטי?".

לא, אני חושבת שהרבה יזדהו עם המצב שלך. אנחנו קרוב לשנתיים בתקופה מאוד לא פשוטה.
"אני מרגישה שבזמן האחרון קשה לי להרים את עצמי. בשבוע שעבר הייתי בפילאטיס. כי אני יודעת שזה חשוב לגוף, אבל לא בא לי על כלום. אין לי כוח. אין לי כוח ללכת, אין לי כוח לצאת, אני לא רוצה לעבוד, אני לא רוצה לבלות. אני מרגישה שהחיים כבדים עליי. מייקל (גרינספן, בעלה של אנקורי, מפיק ובמאי  – א"ו) אומר שאני תמיד מרגישה שכל כובד העולם על הכתפיים שלי. כשנהרגו שלושת לוחמי השריון והממשלה שלנו רצה תוך כדי לנסות לקדם את חוק ההשתמטות, הייתה לי הצגה בערב. כשיצאתי מהחניה הרגשתי שאני בקושי הולכת, שאלו אותי 'מה קרה?' אמרתי 'המצב', ואז אומרים לי, 'את לא יכולה לשנות שום דבר'. מה זה קשור? הראש מבין, אבל הלב? מאוד קשה לי. אני מרגישה שאיבדתי את שמחת החיים שלי".

​זה התחיל ממלחמת איראן או שזה ככה מתחילת המלחמה?
"זה אפילו מלפני, אני מרגישה שאני מתנהלת על אדים. רגע לפני 7 באוקטובר הייתי בחזרות לשלוש הצגות. בספטמבר טסנו לארה"ב בשביל האזרחות האמריקאית של איתי הנכד שלי. ירדן בתי הגדולה, בעלה ושני הילדים גרים בניו יורק, אחותי בבוסטון, כל המשפחה של מייקל בפילדלפיה. תכננו טיול גדול, ואני ידעתי שבאוקטובר יש לי 30 הצגות. אז אמרתי להם, אנחנו לא עושים חשבון על כסף, אנחנו קונים מה שאנחנו רוצים ואוכלים מה שאנחנו רוצים ויהיה טיול וואו. כבר בטיסה הלוך הכל התחיל להשתבש, איתי נהיה חולה ממש ואז גם אורן הבת שלי, ואז למייקל התחילו כאבי גב איומים. מרוב לחץ, פתאום שמעתי פק בעין, כל העין שלי דם, התפוצצה. היה טיול סיוט. חזרנו לארץ וכמה ימים אחרי זה הגיע 7 באוקטובר. 30 הצגות וכולן בוטלו, העולם נפל ועדיין תוך יומיים קראו לנו לחזרות. זה היה לי מאוד קשה. אמרתי למנכ"ל התיאטרון, אני לא יודעת איך אני יכולה לעשות את זה. אני קודם כל הפסקתי להתאפר. אני זוכרת שהתארגנתי לחזרה וענדתי שרשרת וחשבתי לעצמי, מה אני מתקשטת? אנשים נטבחים. הורדתי את השרשרת, התביישתי. התחלתי תקופה ארוכה של אשמת ניצולים, בצורה מאוד כבדה ולא בריאה". 

ומי כמוך מכירה את האמרה "ההצגה חייבת להימשך".
"אני מאחורי הקלעים בהצגות, יושבת ומסדירה נשימה, הנשימה פשוט לא מסודרת. יש תעוקה, אין אוויר. זה המצב. ואני זוכרת שכשהעלינו את ההצגה, אמרתי, מה אני מתעסקת עם השטויות האלה? איך אני באה ועושה קומדיה ואנשים יצחקו כשהעולם בוער? אנשים אמרו לי 'זה עושה לנו טוב' ולא הבנתי את זה".

צריך למלא מצברים כדי שיהיה אפשרי יותר להתמודד.
"בדיוק, ואני הבנתי את זה באמת רק כשהרגשתי את זה על בשרי בתור קהל. הגעתי לפרמיירה של 'פרסיליה מלכת המדבר' והיא נערכה ביום ה-600 למלחמה. לא רציתי ללכת, אני מודה. אבל יש לי שם חברים שרציתי לכבד ולפרגן להם. מייקל ואני וישבנו בקהל, וזה היה שעתיים וחצי ראשונות מאז תחילת המלחמה שלרגע שכחתי מה קורה בחוץ, שכחתי את הצער ואת הסבל ואת הכאב על המדינה שלנו. לרגע הרגשתי שהייתי אני שוב, והסתכלתי כל הזמן על מייקל והוא באורות. פתאום הבנתי את הכוח שיש למקצוע שלנו".

איך מייקל התמודד עם התחושות שלך בתקופה הזאת?
"הוא כל הזמן אמר לי 'את עצובה, למה את כל כך עצובה?' והוא ממש דואג לי ומרים אותי. אנחנו נשואים 43 שנה, ואני חושבת שמעולם לא אהבתי אותו כמו שאני אוהבת אותו עכשיו. כלומר בהתחלה, כמובן, בהתחלה זה הנסיך מהחלומות. אבל אחרי העבודה, והילדות, והקן שמתרוקן, זה לחוות את הזוגיות מחדש. הוא תומך בי. הרגשתי שהוא שם בשבילי. והוא ככה תמיד, כל בוקר מאז ומתמיד הוא מתעורר לפניי ומביא לי קפה למיטה".

סבתא גילי זה תפקיד חיי

אומנם היא ובעלה נולדו שניהם בארה"ב, ורבים מבני משפחתם חיים שם, אבל מבחינת אנקורי – מקומה הוא לגמרי כאן, עכשיו יותר מתמיד. "אמא שלי צברית. אמא שלי והתאומה שלה הן התאומות הראשונות שנולדו בתל אביב, והיום הן בנות 97 חיות וצלולות. הגעתי ממשפחה מאוד צבאית, וכשאני התקבלתי לאוניברסיטת ייל, קמתי והלכתי ובחרתי בלהקה צבאית. עבורי זו לא הייתה שאלה בכלל. זאת הייתה הציונות שלי. להיות בלהקה וללכת ולהופיע לפני חיילים במוצבים. כשאני הייתי ב'רמת אביב ג'' ועם קמפיין גדול לדיוטי פרי, ומייקל עבד ב-CNN, הייתה לנו מחשבה קטנה לרגע לעבור. כל הזמן אמרנו, אם היינו באמריקה, אני בתוכנית מספר אחת עם קמפיין גדול ואתה ב-CNN, זה היה אחרת. אבל אני לא יכולה ללכת מפה לשום מקום. אני שחקנית בעברית, וזה לא משנה איך האנגלית שלי. עברית זו השפה שלי, זה הבית שלי".

איך זה עבור הבת שלך שחיה בניו יורק?
"שי בעלה הוא לוחם צדק רציני מאוד. והוא איבד את העבודה שלו באוניברסיטת קולומביה בגלל שהוא נלחם נגד האנטישמיות שם. לפני כן, היה להם שם גן עדן, החיים שלהם התהפכו יותר מאשר שלנו. הם איבדו המון חברים. חברה שלה שהייתה כמו אחות פשוט הפנתה לה עורף, הודיעו שהם בוחרים בצד השני וזהו. פתאום הבנו שהאנטישמיות הזאת תמיד הייתה, פשוט חיפו על זה. הסתירו את זה, אבל זה תמיד היה. ופתאום זה מתלקח, ואנחנו, שבאמת חשבנו שאנחנו אנשי העולם ושכולנו אותו דבר, קיבלנו כזו סטירה לפרצוף".

מעבר לים חיה בתה ירדן עם בעלה שי ושני הנכדים אוריון ות'ורן, ובארץ נמצאים בתה אורן והנכד איתי. וכשהיא מדברת על הנכדים שלה, העיניים שלה בורקות, החיוך מתרחב, וכיאה לסבתא גאה היא מיד משתפת בתמונות ובסיפורים. "קשה לי ששניים מהנכדים שלי לא פה, ​הם באים פעמיים בשנה, אבל זה לא אותו דבר. אני מדברת איתם המון בווידאו, עושה להם שעת סיפור, עד כדי כך שבקורונה עשיתי ערוץ יוטיוב של שעת סיפור. ופה בארץ יש לי את איתי, שהוא ממש התיקון שלי. כשהוא נולד גידלנו אותו שנה בהורות משותפת. הם גרו אצלנו. המשפחה הגרעינית שלנו כיום זה אני, מייקל, אורן ואיתי".

ממש עודדת את בתך להביא לבד ילד לעולם. 
"בטח, היא הגיבורה שלי. אני חושבת שזה דבר נכון ואמיץ ו​אני חושבת שאם מישהי רוצה להיות אמא, וזה בוער בה, וזה לא בא בדרך הרגילה, אז היא צריכה לעשות הכל כדי להביא ילד לעולם. את יודעת, הגיע 7 באוקטובר ואת אומרת, היו כאלה שהיו להם משפחות מושלמות, בעל נהדר, ופתאום הן נשארו לבד. את לא יודעת מה יזמנו לך החיים, אי אפשר לשבת ולהגיד 'אני אחכה שיבוא הדבר המושלם'. צריך לבנות לעצמך ולהחליט בשביל עצמך ולשנות את החיים שלך לצורה שאת רוצה שהם יהיו".

אז זה לבד, אבל בעצם ביחד, סוג של הורות משותפת של כולכם?​
"זה הכי כיף בעולם וזה גם מאוד קשוח. הוא בן, הוא ממש בן. שובב, צריך להשגיח עליו כל הזמן, יש לו מלא אנרגיות. הוא ילד נורא שובב, אסור להוריד ממנו את העיניים. אין לו פחד והוא נורא פיזי, הוא רץ וקופץ, אז זה קשה, יש ימים שאני גמורה, אני מפורקת. זה לא לגיל שלי, מצד שני, יש לך סבלנות לנכדים שלא הייתה לך בהכרח כזאת לילדים. להיות סבתא היה החלום שלי. לי הייתה רק סבתא אחת, וגם היא לא ממש אהבה אותי. ואני הייתי רואה את החברות שלי שהיו הולכות לסבתא ולפעמים אפילו מעדיפות את הסבתא, והייתה לי כמיהה לזה. תמיד אמרתי, אני אהיה סבתא טובה. סבתא גילי זה תפקיד חיי".

סבתא גילי, התחלנו בזה שאת לא נראית בת 70, אבל את מרגישה את הגיל?
"אני מקווה שיש לי את הגנים של אמא שלי. אני זוכרת טקסטים, קל לי ללמוד בעל פה. אבל כן, בזמן חזרות שברתי צלע. אז התחלתי לקחת סידן".

עד מתי את על הבמה?
"אני מקווה שתמיד. שרק ימשיכו להציע לי. אומנם עכשיו כאילו לא בא לי כלום, אבל אני כל כך אוהבת את המקצוע שלי, אני כל כך אוהבת לעבוד עם אנשים, החלום של אבא שלי היה שאני אעשה הצגת יחיד. הוא חשב שזה זיקוק של אומנות הבמה, אני אמרתי לו, אבל מה הכיף? כל הכיף שלי זה להיות עם הקולגות, להיות עם החברים. אני אוהבת שבמקצוע שלי אני חברה של ליא קניג, שהיא בת 95, ואני חברה של הילדים שמשחקים את הנכדים שלי בהצגה. אני בן אדם של אנשים".

צילום: ערן לוי | סטיילינג: ראובן כהן | איפור: טלי קירשטיין | שיער: קובי קלדרון | ע. סטיילינג: ניב אהרוני | הפקה: טל פוליטי | לוקיישן: Jo Boutique Hotel Tel Aviv