"אני הולך לחסל אותך בצאתך מהבית, בדרכך לאולפנים, ביציאה מהאולפן, ביציאה מביתך, ביציאה ממסעדה או מכל מקום בילוי. אני הולך להעלות אותך באש בהתזה של חומר דולק. לא יעזור לך כל שומר. הגיע הזמן לעוף״. את המכתב הזה, שבו איומים ממשיים על חיי, קיבלתי בעקבות הביקורת שהשמעתי במהלך השידורים האחרונים.
אני עיתונאית כבר 34 שנים - אני רגילה לקבל ביקורת: החל בימים שבהם סיקרתי את הוויכוחים הסוערים סביב חיסון הפוליו, דרך התקופות שבהן שידרתי משחקים של בית"ר והפועל באר שבע - ועד תקופת הסכמי אוסלו, שבה חטפתי עגבניות בשוק הכרמל וכמעט נשרפתי מבקבוק תבערה שהתנפץ ליד רגליי.
העיתונאים בישראל חשופים לביקורת קשה וטוב שכך - לא תמיד אנחנו צודקים. אנו, שרוח המקצוע שלנו היא למתוח ביקורת, נדרשים לדעת גם לעמוד בה. מותר לבקר אותנו וצריך לבקר אותנו. גם אני, פעמים רבות בחיי העיתונאים, ספגתי ביקורת קשה מאוד - לפעמים בוטה ומעליבה, אך אני קיבלתי אותה ולרוב אף שמרתי אותה לעצמי.
מה שקורה עכשיו זה לא ביקורת - ההאשמות שמופנות כלפי התקשורת בימים אלה לא מגלמות בתוכן מחלוקת או ויכוח, אלא ניסיון חיסול שלא נולד במקרה. האיומים על חיי עיתונאים הם תולדה של שנים שבהן היו מי שנהגו במסגרות השלטון או התאמצו לזהות את התקשורת כאויבת. הדבר מתבטא בין היתר בהקבלת הערוץ לאל ג'זירה.
הגענו למצב שהעיתונות מזוהה כאויבת העם ולא כפלטפורמה שמטרתה לחזק את המדינה ולתמוך בה באמצעות הביקורת שהיא משמיעה - ואויב לא מבקרים, אלא מחסלים. בייחוד בימים אלה, אל לנו לשכוח שאין עיתונות בלי ביקורת - זה רוח המקצוע. וחובתנו להמשיך לעשות זאת למרות האיומים ולמרות הקשיים - כי בלי זה, אין לנו מה לעשות פה.