"אנחנו במשימה ומתמקדים בה, אין זמן לעצור ולחשוב": בשיחה שקיימה הלילה (ב') עם ארז טל ואברי גלעד במשדר "יחד ננצח", סיפרה כתבת חדשות 12 אדוה דדון על הצורך להסביר לצופים בבית על ממדי הזוועה שמתרחשים בדרום, בן הזוג שנפצע באורח אנוש בהיתקלות דקות בודדות לפני שנדרשה לעלות לשדר - וההבנה המיידית שהיא צריכה להיות בלב האירועים ולדווח לקהל בבית על מה שקרה.
"אני כתבת שטח, התפקיד שלי זה להביא את הסיפורים והקולות של האנשים שחווים דברים בנקודת זמן מסוימת. כשמתחילה מלחמה, ברור שהטלפון הראשון שלי היה לגיא סודרי, עורך התוכן, שבו אמרתי: 'אני בדרך לדרום, תגיד לי לאן להגיע'", שחזרה דדון, "אני חושבת שכמו אזרחים רבים, אפילו לא עיתונאים, ברגע שהבנו מה המצב ושאין עם מי לדבר כי המערכות פשוט לא מתפקדות הגענו לשם ועשינו מה שצריך כי פשוט לא הייתה ברירה אחרת".
הייתם במשך כמה ימים זרוע שלטונית.
"לא צריך להגזים, אבל כן הורגש בשטח שלקח זמן להתעורר ולהבין. באותו יום שבת פגשתי אזרחים שפשוט לקחו נשק, חלקם אפילו בלי, ופשוט הלכו לחלץ ניצולים מהמסיבת הטבח ברעים. הם לא חשבו פעמיים אלא הבינו שאין ברירה, ושכל עוד אפשר לעשות משהו הם יעשו אותו. זה היה מדהים לראות את זה, ואני חושבת שזו הפעם הראשונה שראיתי פער כל כך גדול בין עם ישראל בתפארתו אל מול ממשלה שלא קיימת".
בדיווחים שלכם אתם חוסכים הרבה מאוד מהתמונות הקשות והזוועה. מה זה עושה בנפש?
"אני לא חושבת שאני זה הסיפור, אבל יכולה להגיד שהתמונות והמראות פשוט מזעזעות. אזרחים, צבא, אנשי זק"א שהם פשוט מלאכים בלי כנפיים שעושים עבודת קודש, שהיו בשטח יספרו שהם ראו צעירים שיצאו מהמסיבה ופשוט זרוקים לכל עבר. היו כאלו שניסו לברוח ופשוט ירו בהם, היו מי שנכנסו למיגונית וטבחו בהם. ראינו תינוקות, אמא עם בת מחובקת ואני רוצה לומר לך שזה נכון שאנחנו חוסכים את המראות והסיפורים האלה מהצופים, אבל ראיתי בעיניים למה חמאס מסוגל וזה לא משהו שהוא בערכים שאנחנו מכירים או יכולים לתפוס. זה משהו שצריך להשוות יותר למוח של רוצח סדרתי פסיכופט שפשוט רוצה לענות ומפיק הנאה מהסבל והעינויים שגרמו שם לאנשים".
איך מתמודדים עם הדילמה בין הרצון לחסוך את התמונות והמראות מהצופים לרצון להראות לעולם את הזוועות שהיו שם?
"זו לא העמדה שלי לבד, יש כאן את כל השדרה הניהולית ובכל פעם שראיתי משהו בעיניים לא קיבלתי החלטה לבד. תמיד התייעצתי ונעשו שיחות וישיבות, ובסוף קיבלו החלטה מושכלת איך צריך לנהל את האירוע הזה. זו באמת דילמה שאנחנו מתמודדים איתה מדי יום, חלק מהדברים שאנחנו רואים בעיניים ולא יודעים אם לדווח עליהם כמו אותה מסיבה ברעים. הצוות שלי היה הראשון שהגיע לשטח המסיבה והרמתי טלפון לסודרי ואמרתי לו: 'יש כאן הרבה מאוד הרוגים', והציבור בבית לא יודע את זה בשלב הזה. אני לא רוצה לצלם או להיות הראשונה שמבשרת את זה לעם. זו סיטואציה שאף אחד מאיתנו לא דמיין שהוא יהיה בה מן הסתם ולא היה בה לפני. זה החלטות שנלקחות בכובד ראש. הכל היה במידה".
משהו בך היה מוכן למכה המטורפת הזו של מחזות הזוועה?
"מהשנייה הראשונה היה ברור שאנחנו במלחמה וגם לנו העיתונאים יש עבודה לתווך לציבור את המציאות כפי שאנחנו רואים אותה. אנחנו גם צריכים להעלות את המורל ולהראות את ישראל היפה. אחרי שהכל ייגמר, נצטרך לשאול את כל השאלות הקשות ואשמח לענות מה שלומי אחרי שהכל ייגמר. עכשיו אנחנו במשימה ומתמקדים בה, אין זמן לעצור ולחשוב".
בעודה ממשיכה לסקר את הזוועות מהשטח, דדון גילתה כי בן זוגה - השחקן ידין גלמן - נפצע באורח אנוש בהיתקלות עם מחבלים. את ההודעה על פציעתו היא קיבלה רגע לפני שנדרשה לעלות ולשדר. "קשה לי לדבר על הפן האישי, אבל כן, לפעמים בעבודה הזו המציאות פוגשת אותך. ראיתי את השם שלו בטלפון", סיפרה.
מה זאת אומרת ראית את השם שלו בטלפון?
"הוא ידע שאני דואגת ואחרי שהכל קרה הוא דאג שישימו את הטלפון שלו בתחתונים כי הוא ידע שאני דואגת ורצה להתקשר ולהרגיע אותי שהכל בסדר. ראיתי את השם שלו על צג הטלפון ואמרתי שאני לא יכולה לדבר כי עוד רגע אני משדרת, ואז הודיעו לי מה קרה. התאפסתי, סיימתי לשדר למהדורה ואז התקשרתי לעורך וביקשתי להשתחרר מהעמדה. זה היה מורכב כי אלו היו שעות קריטיות ויש הורים שמתקשרים בלי הפסקה ושולחים נ.צ, אתה יודע שיש פצועים וצעירים מהמסיבה בשטח שעוד אפשר לשלוח אליהם אנשים ולהציל אותם. הם מתקשרים עם ההורים, שולחים מיקומים ואתה נקרע. החיילים הם בלי טלפון בזמן העבודה שלהם, אי אפשר לדבר איתם במשימה, ואני מבחינתי גם הייתי במשימה ופתאום יש איזושהי דילמה. כמובן ששיחררו אותי ונסעתי מיד לסורוקה".
מה שלומו עכשיו?
"הוא מתאושש. הוא היה גיבור גדול בבארי והציל משפחות רבות והרג עשרות מחבלים בקרב שם על טיהור הקיבוץ. לצערנו, החבר שלחם איתו כתף אל כתף בחוד נהרג. אני מבקשת לשלוח תנחומים למשפחה שלו ולאשתו ענת, קוראים לו דוד מאיר זכרו לברכה. ידין חזק וגיבור, הוא יחזור להילחם בקרוב וברור לשנינו שנרים את הראש ונמשיך להיות חלק".
יש לך גם ילדה קטנה בבית. את לא פוחדת?
"אני לא מתעסקת בפחד, באמת. אני דואגת לה, והיא במקום בטוח. נהנית מהחיים כי כולם מסביבה ולא אומרים לה לא לממתקים. המצב שלי הוא כמו של עשרות אלפי נשים שבני הזוג שלהן עכשיו במילואים או בסדיר, או כל האזרחים שעובדים או אנשי חברת החדשות. לפעמים עם רוח הלחימה שיש בעם שלנו, המקום שלי הוא קל יותר כי מאוד קשה להיות בבית ולראות בטלוויזיה את המראות בלי להרגיש שאתה חלק. זה היופי של עם ישראל, לא סתם אנחנו פוגשים את האנשים בצמתים דואגים לתרומות. הרבה פעמים כשאתה חלק מהדבר, זה נותן לך גם ערך ומשמעות".