אני לא נתקעת על כלום. החיים קורים

זו תקופה אינטנסיבית בחייה של אנה ארונוב. מול המצלמות או על הבמה, היא מבלה ימים שלמים בעבודה. והימים עוד מילא, אבל לפעמים הלו"ז גולש כמעט עד ללילות. כאמא לבן 5, זה גובה מחיר ממנה וגם ממנו. "אני לא רגילה לעבוד בערב, זה הזמן שלי עם אדם, ופתאום יש ערבים רצופים שאני לא איתו", היא מספרת. "גם הוא רגיל שאבא יוצא לעבוד בערבים ואמא נשארת בבית, אז הכל מלווה בקצת רגשות אשם. אני עושה דבר מדהים, אבל זה איזשהו משקל, וזה כבד עליי".

הדבר המדהים שארונוב מדברת עליו הוא הגשמה עצמית. מילים גדולות, אבל היא עצמה בוחרת בהן כדי לתאר את מה שקורה לה: "בתחושה שלי כרקדנית הייתי בשיאי בגיל 35 או 36, ואז אדם נולד, ועשיתי פחות דברים כדי שאוכל להיות איתו. אבל פתאום בשנה וחצי האחרונות באה לי מלא הגשמה. זה מטורף שזה הגיע עכשיו, זה כאילו הגשמות של גיל צעיר יותר".

הדבר הראשון שהיא מזכירה בהקשר הזה הוא "שיקגו", המחזמר שאליו לוהקה לצד רונה-לי שמעון, רוני דלומי, רן דנקר ואחרים ("זה אף פעם לא היה אפילו במגירת המשאלות, כי ידעתי שיש לי מגבלת שירה, ופתאום תפרו לי תפקיד והייתי באורות"). עוד ברשימת ההגשמות: Vivo, מופע הריקוד הלטיני שבו ארונוב מופיעה בין השאר לצד חיים פרשטיין, הבסטי שלה ("זה משהו שהיה אמור לקרות לפני 20 שנה, ופתאום בגיל 44 זה מגיע"). במקום של כבוד ברשימה נמצאת כמובן גם עמדת השיפוט ב"רוקדים עם כוכבים" של קשת 12; אומנם הרקדנים הם אלה שעלולים להיפצע, כמו שקרה רק השבוע לנייט בוזוליץ', אבל גם מארונוב התוכנית דורשת ומקבלת התמסרות טוטלית. "ברור שפריצת הדיסק שלי חייבת לחזור בתקופה הזאת", היא מדווחת אבל מבהירה: "הכל טוב".

כרקדנית מפחיד אותך קושי פיזי כמו פריצת דיסק?
"למדתי לחיות עם כאב, אבל מבאס אותי שאני צריכה להתמודד עם משהו שפעם בכלל לא חשבתי עליו. אני חזקה ואני עובדת קשה והראש שלי חזק, אבל באימוני כוח אני לא מה שהייתי פעם, ופתאום יש יותר פציעות וכאילו יותר מאתגר וקשה. גם ברמת הריקוד, אני עומדת על הבמה ליד בנות 19–20 שזה שיא הקריירה שלהן. אני נזכרת שבגילן הייתי טירוף, יכולתי לישון שעתיים בלילה, ואני מתפוצצת".

יש לך אישיו עם הגיל שלך?
"אני חושבת שלא. ילדתי בגיל 39, אז לא היה לי זמן לשום משבר, ודווקא היום אני באיזה איזון אחר, ואני מה זה בטוב. את יודעת, תמיד בא לנו להיות שוב בנות 26. יש איזה קסם בזה שלא צריך לעשות כלום, את מלאת אנרגיה עם חילוף חומרים וקולגן במצב מעולה, אבל אני מרגישה במקום מאוזן רגשית ומנטלית. זה פרייסלס, וזה לא משהו שאפשר לצפות לו מילדה בת 26. כמה שלא תספרי לה, היא צריכה לעבור את הדרך הזאת".

גופנית את מטפלת בעצמך?
"אני מאוד דואגת לעצמי. כאילו, אני חשובה לי. הגוף שלי חשוב לי ואני מתאמנת המון ואוכלת טוב. אני עושה טיפולים קוסמטיים אצל קרן ברטוב, וכל בוקר וערב מקפידה על שגרת טיפוח מלאה. ויטמינים, בוטוקס – אני עושה את מה שהעולם מציע מבחינה טכנולוגית. אבל לא כי אני ממש מפחדת להזדקן, אלא כי אני על הבמה וזה חלק מהמקצוע שלי, וכאישה נחמד לי כשאני מסתכלת במראה ואומרת, 'הכל טוב'".

אם כבר הזכרנו את הגיל, את מרגישה איזה לחץ להביא לעולם עוד ילד?
"אני שנים חיה בלחץ של 'את חייבת עוד אחד'".

מצד מי? הקרובים?
"לא, הקרובים לא מרשים לעצמם. הם מכבדים את ההחלטות שלנו, את הדרך שלנו. אבל אני חיה באינסטגרם, יש לי חצי מיליון עוקבים שמרגישים בנוח לתת לי עצות אישיות".

מעצבן אותך כששואלים מה עם עוד ילד?
"לא".

אז אני שואלת.
"תראי, זאת החלטה של שני אנשים. זה בסדר שיש מי שחושבים אחרת, ואני גם חושבת שזה בא ממקום טוב של דאגה ורצון טוב. אבל פה, בבית המקסים והחמוד הזה, זה עניין של אייל ושלי להחליט את ההחלטות האישיות שלנו. ואם אנחנו החלטנו שאדם הוא הבן היחיד שלנו, אז זה מה שיהיה".

אני זוכרת שאמרת שהמלחמה עשתה לכם חשק לעוד.
"זאת תמיד הייתה שאלה. כשילדתי את אדם לא אמרתי 'זהו', בכלל לא ידעתי מה זה אימהות ומה זה הורות. ביום הראשון אמרתי 'אני רוצה עוד אדם כזה מתוק', ובהמשך זה היה 'רגע, אבל איך נסתדר?'. אין נוסחה לדבר הזה. כל הזמן היינו בכזה 'כן-לא-אולי', המלחמה באמת עשתה לנו משהו, אבל מה זה 'למה את לא מביאה עוד ילד?'. זה לא כאילו אני עכשיו הולכת רגע לדואר, להביא את הילד הזה שכולם מדברים עליו. זה חתיכת אירוע להיכנס אליו, ונראה לי שאני יכולה להודיע פה: סגרנו את הבסטה".

זה כאילו נכנסו אליי הביתה

כשאני שואלת את ארונוב איך חשוב לה להיתפס – רקדנית מקצועית? כוכבת ריאליטי? שופטת ריאליטי? – היא עונה בלי להסס, "אני אמא של אדם". אבל בנשימה הבאה היא כבר מדברת על האופן שבו הפכה "רוקדים עם כוכבים" לחלק מהזהות שלה. אני אומרת שהיא עבדה קשה בשביל זה, והתגובה שלה מפתיעה: "אני לא יודעת אם חשוב לי לספר כמה קשה עבדתי. אנשים רואים בתוכנית איך הרקדנים מוותרים על החיים שלהם, כמה זה מסובך. ובאמת גם אני עבדתי קשה, מגיל 5 לא הייתי במסיבות כיתה ובימי הולדת כי הייתי רק בתחרויות, רקדתי ורקדתי ורקדתי. אבל כל כך נהניתי מזה וכל כך רציתי את זה, עשיתי את זה כל כך מתוך פאשן. לא הרגשתי ש'אוי אוי אוי, עבדתי כל כך קשה'. כאילו, איזה כיף שאלה החיים שלי, איזה כיף שזו הדרך שעברתי, ואני כל כך מעריכה את כל הרקדנים וכל כך שמחה שהם הכוכבים של התוכנית".

21 שנה עברו מאז שהופיעה לראשונה כמתחרה ב"רוקדים", חמש שנים היא בפאנל השיפוט. וכמו כל דבר אחר שעושים שנים, גם סביב התוכנית היו לה עליות וירידות. "אחרי העונה השנייה שלי כרקדנית בתוכנית פתחתי סטודיו לריקוד. הייתי בטוחה שעכשיו כשאני כוכבת, מדינה שלמה תעמוד בתור ללמוד לרקוד אצלי", היא מספרת בחצי חיוך. "השקעתי ים כסף, לקחתי הלוואות, בניתי לוגואים. ואני אקצר לך את הסיפור: תוך חצי שנה הייתי עם כזה 20 תלמידים שלא מכסים אפילו שכירות. זה התגלגל למצב שעד לפני כמה שנים בודדות עוד שילמתי את החובות האלה".

כמה כסף זה היה?
"משהו קיצוני, מאות אלפי שקלים. בכסף הזה כבר יכולתי לקנות דירה. אבל האם זה שבר אותי? לא. חודשיים אחר כך זה פתחתי סטודיו אחר, בתנאים אחרים. המשכתי לשלם את שכר הלימוד שלי, כמו שאני קוראת לזה".

זיכרון רע מסוג אחר יש לארונוב ממה שקרה כשהחליטה כשופטת להדיח את החבר הטוב פרשטיין, מי שכיכב בתוכנית כרקדן ובעונה הנוכחית יושב לידה מאחורי שולחן השיפוט. "הוא החבר הכי טוב שלי כבר 25 שנה, הכרנו עוד כעולים חדשים וממש גדלנו יחד, וכששפטתי אותו בעונה השלישית זה הוביל למשבר", היא מספרת. "כאילו, הוא ליטרלי לא דיבר איתי. זה פירק אותי".

לא חשבת שנייה לפני? את בעצם היית זו שהדיחה אותו.
"ברור שחשבתי, רק שאני לא יכולה לסכן את המקום המקצועי שלי וזה לא יכול להיות אישי בשום צורה. אבל ידעתי שהקשר בינינו יותר חזק מההדחה הזאת, אי אפשר למחוק 25 שנה של חברות. לקח לו זמן להתקרר רגע, להתרחק, והיום הוא גם מסתכל על זה אחרת".

פרשטיין עצמו דיבר השבוע על האירוע ("לא עניתי לה לטלפונים, לא דיברתי איתה חודשים"), וגם הוא אומר היום: החברות ניצחה.

איך זה לשפוט לצדו?
"מדהים, ונראה לי שרואים את זה. באחת התוכניות הראשונות אמרתי לו, 'יו, אני נכנסת לך בדברים כל שנייה, כי אני מרגישה שאנחנו בבית קפה'. את יודעת, אנחנו ברגיל שלנו. אינטראקציה חברית".

גם את ודוד דביר נראים קרובים.
"חיים שלי".

בתוכנית יש לו כאילו דימוי של רשע.
"הוא איש מתוק, באמת".

את אומרת לו לפעמים שהוא יוצא קצת רע?
"בטח".

גם מאחורי הקלעים?
"כן, והוא יודע להקשיב, אבל הוא יכול גם להגיד, 'זו הדרך שלי'. האם אני מסכימה איתה? לא. ואני אומרת לו גם את זה, אבל בסופו של דבר הוא איש גדול ובוגר. הוא יתנהל איך שהוא רוצה להתנהל, ואני אתנהל איך שאני מתנהלת".

ויכוח אחר שלה על התנהלות עשה כותרות החודש. זה התחיל כשארונוב דיווחה על התרחשות בבר היין "וגה" שהיא ובעלה, המסעדן אייל אלגבי, מחזיקים בצפון תל אביב: "אני רותחת מעצבים", כתבה בסטורי שהעלתה. "אסף גרניט הגיע לבר היין שלנו לגנוב עובדים. מה זה השיטה הדוחה הזו?".

העובדה שארונוב וגרניט היו בעבר בזוגיות לא הזיקה לחשיפה התקשורתית של הסיפור. את האש ליבה שותפו של גרניט, רון ביאלה, שהגיב למחרת באינסטגרם: "אבל למה הכל כל כך מטומטם? אסף ואני וחיפשנו מקום שקט ונוח ואני הצעתי את המקום [...] בשום שלב מה שמתואר לא התרחש, אבל צומי יותר חשוב מהאמת".

על מה שהיה אז מספרת ארונוב עכשיו: "אייל התקשר אליי ואמר לי שלאסף יש פגישה אצלנו. אסף עצמו אמר שהוא לא ידע שזה המקום שלנו, ואני מאמינה לו, אבל אייל סיפר שאחד השותפים שלו ניגש לעובד שלנו שהיה בהפסקה, והציע לו עבודה. ואת יודעת, זה כאילו נכנסו אליי הביתה. זה האירוע, כאילו ניסו לקחת לך משהו. וגם אם זה היה כאילו 'תביא את הטלפון, נדבר איתך אחרי המשמרת' – זה לא סבבה, זה לא ערכי, זה לא קולגיאלי. זאת תקופה שאין עובדים, אייל לפעמים עובד לבד. מה שקרה זאת לא הדרך שלנו".

לא דמיינתי כזה כדור שלג

לסיפור הזה יש סוף די חריג במונחים של סערות בביצה. כן, ארונוב התחרפנה, וכן, ביאלה השיב אש ארטילרית. אבל גרניט, בריאיון שהעניק ל-Pplus לפני כשבועיים, הכחיש את ההאשמות – "באמת נראה לכם שככה אני מגייס עובדים? תנו לי יותר קרדיט" – וגם סיפק טוויסט בעלילה. לדבריו, העניין כולו היה אי-הבנה שנוצרה כשאחד משותפיו ניסה להתחיל עם הטבח של "וגה", ובניסיון להרשים אותו הציע שיבוא לעבוד במסעדה שלו בחו"ל. "באותו רגע לא ידעתי בכלל שכל זה קורה, ושאני נמצא במסעדה של אנה", סיכם גרניט, "אבל עכשיו כולם יודעים איפה המקום של אנה ושאני צריך עובדים, אז כולם הרוויחו".

נחמד, המשפט הזה שהוא אמר על הדברים הטובים שיצאו מזה.
"הוא צודק, אני ממש מסכימה איתו".

ידעת שזה יהפוך לכזה סיפור?
"יכולתי לתאר לעצמי שבגלל ההיסטוריה שלנו ימשכו את הדבר הזה, רק לא דמיינתי שזה יהפוך לכזה כדור שלג של טירוף. אבל בסדר, הייתי עושה את זה כנראה שוב גם אם הייתי יודעת מה זה יגרור".

הוא דיבר איתכם באופן אישי? הסביר?
"לא, למה שהוא ידבר איתנו? לא ציפיתי שהוא ידבר איתנו. כל אחד נשאר בשלו, וזה בסדר".

מבחינתך זה מאחוריכם?
"בטח, זה היה רגע והוא חלף. אני לא נתקעת על כלום, החיים קורים".

ההתנצחות עם גרניט הייתה הצצה נדירה למדי לצד מוכר פחות בזוגיות של ארונוב ואלגבי: אחרי הכל, מי שהכירו בריאליטי "לאהוב את אנה" והתחתנו ב-2019 הם גם שותפים עסקיים. "אולי זאת טעות שלי", אומרת ארונוב, "אבל אני לא מפמפמת את זה".

למה בעצם? יש לך כל כך הרבה כוח.
"את צודקת, ואני כן עושה את זה באיזה מינון, אבל זה של אייל. אני אתן לו הכל, מבחינתי אעמוד עם הפוסטר בכניסה עם כוס יין ביד, מה שצריך. אבל יש בו איזו גאווה, איזו עצמאות, איזו גבריות. הוא בנה את זה לבד, הוא כל הדרך האמין בזה, והעסק עובד איתי, בלעדיי, עם אסף, בלי אסף. אני תמיד אפרגן, וכשאני מגיעה עם אדם לאכול פיצות אני תמיד מתייגת, אבל הוא בחיים לא יבקש שאני אעשה את זה".

מה רמת השותפות שלך בעסק הזה? כמה את פעילה שם?
"אני נמצאת עם אדם בבית, זאת רמת השותפות שלי. אני עושה הרדמות, עושה ארוחות, עושה מקלחות. אני גם קמה בבוקר לאדם, כי אייל עובד עד מאוחר וקשה לו לקום. אני הגב שלו מהבחינה הזאת, עד כמה שאני יכולה להיות. אייל יודע שהבית שקט והכל מתנהל פה מדהים בזמן שהוא מנהל את העסק".

עכשיו מתבקש לשאול איזה מין אמא את.
"תראי, לי הייתה ילדות טובה, אבל היא הייתה ילדות סובייטית. אין מה לעשות, ואני חושבת שזה התסביך שלי באימהות. מצד אחד אני אוהבת מאוד את התוצאה של החינוך שנתנו לי, עם הרצון למצוינות ועם השקעה בכל מה שאני עושה. המוצר שיצאתי הוא בזכות ההורים שלי ובזכות החינוך, וזה משהו שאני מעריכה. אבל לגדול ככה זה המון ציפייה, זה גבולות מאוד ברורים, הכל אסוף נורא. אנחנו בישראל ב-2026, לא בברית המועצות ב-1982, ונורא בא לי שאדם יחווה את ההפך. אולי כי החוויה שלי מהילדות הייתה של הרבה אסור, בא לי לתת לו במקסימום מותר".

מה זה מקסימום?
"אין לי נוסחת קסם, ומאוד ברור שילדים צריכים גבולות. ממש עכשיו הוא נכנס לגיל כזה שבא לו להחליט ובא לו לשלוט ו'אתם לא תחליטו עליי', כל מיני כאלה. אז זאת תמיד שאלה של איפה להעביר את הגבול. נגיד, יש לנו בריכה ואנחנו מבלים המון במים עכשיו, ואתמול הוא אמר לי, 'תעשי לי ככה ותעשי לי ככה ותעשי לי ככה', כאילו אני עובדת אצלו. בסוף אמרתי לו, 'אדם, תן לי שנייה ברייק. אני בבריכה עכשיו, ואני רוצה גם ליהנות. לא רק לעבוד".

אגב, אדם שואל לפעמים על אח או אחות?
"הוא לא מדבר על זה, אבל אין לו כזה 'למה אין לי'. הוא ילד יחיד קלאסי, הוא עף על זה שכל תשומת הלב עליו".

אייל ואני זה קדוש

בין הטלוויזיה לאינסטגרם, החיים של ארונוב חשופים מאוד. אבל כמו הגבולות שהיא מנסה להציב בהורות שלה, גם לפתיחות שלה יש תקרה. "אני חושבת שאף פעם לא בכיתי באינסטגרם", היא אומרת, "כי אני לא חושבת שאי-פעם רציתי לפתוח טלפון כשאני בוכה".

את יכולה להסביר למה?
"כי אם אני חווה איזשהו רגש של עצב, זה לא מתחבר לי לפעולה הזאת. אני יכולה לספר בדיעבד למה הייתי עצובה, אבל אני גם רוצה לתת לרגש להיות רגש. גם כשאני ברגע של צחוק מתגלגל בטירוף אני לא מחפשת לפתוח טלפון, ואני חושבת שיש בזה איזשהו איזון שבריא לי. אם אני נמצאת באיזה רגע סופר-מגניב, אני נותנת לו מקום. לא בא לי ישר לתעד אותו. ואני גם לא משתפת דברים אישיים שלנו, של הבית. כאילו, אייל ואני זה קדוש".

למרות שהוא זורם, נכון?
"הוא זורם בדיוק עד לרמה שאני נותנת לזה".

אם אנחנו כבר פותחות את אזורי הנוחות שלך, איך זה להיות בעמדה של מי ששופטת רקדנים?
"הרבה פעמים אני מרגישה שהם הולכים הביתה עם מה שאני אומרת, ולפעמים אני צריכה להגיד דברים מסוימים שקשים לי. יש מקרים שאני גם מבקשת סליחה בהדחה, כי באסה שאני מבשרת להם את הבשורה הזאת. בסוף הם יכולים להיפגע ולכעוס עלייך".

נגיד, השבוע, כשדניאל גרינברג הודחה...
"היא לא כעסה עליי, כזאת מתוקה. היא הייתה ספורטיבית, היא מהממת ברמות".

בתחילת השיחה דיברנו על הדברים שאת עושה עכשיו, ובעוד שבוע תנחי את טקס פתיחת המכביה עם אסי עזר. זאת הפעם השנייה שלך, מאיפה החיבור הזה?
"הציעו לי להנחות ומיד אמרתי כן, כי זה סביב ספורט וספורטאים, ואני חולת ספורט. אני יודעת כמה קשה צריך לעבוד כדי להשיג שם דברים, כדי להצליח".

ועכשיו זה עוד משהו שאת עושה בתקופה לחוצה.
"כן, זה חזרות ונסיעות לירושלים ולצאת מוקדם ולהיות שם וטה טה טה. רק עכשיו כשאנחנו מדברות אני פתאום קולטת שבשבוע הבא אני ארבעה ערבים לא בבית. במצב אחר אבא נשאר עם הילד, אבל במצב שלנו גם אבא צריך לצאת לעבוד. אז מזל שיש לנו סבתות. אמא שלי תמיד ב'אני אהיה פה כל יום', וגם חמותי מדהימה. אבל שתיהן גם עובדות ואני לא יכולה להפיל הכל עליהן, מה גם שאני תמיד מרגישה שאני הבאתי ילד לעצמי, את מבינה? וחוץ מזה, בסוף מה שמציק לי זה עצם ההיעדרות שלי מהבית. אמרתי לך, אני לא רגילה".

צילום: אלון שפרנסקי | ארט דיירקשן: תומר אלמוזנינו | סטיילינג: חומי פולק | איפור: מישל אדרי | שיער: אבישי מסטי | ארט: יקיר פורטל | הפקה: טל פוליטי