השחקנית אורלי זילברשץ נולדה לפני 64 שנים בתל אביב לדוד ולדבורה, אמא ניצולת שואה שהלכה לעולמה כשזילברשץ הייתה בת 16. היא שיחקה בתפקידים בלתי נשכחים רבים כמו ב"דיזנגוף 99", "שירת הסירנה" ו"כנפיים שבורות", עליו זכתה בפרס אופיר הראשון שלה. זילברשץ מדלגת בין מחזות של שייקספיר, ברכט וענת גוב וגם על המסך הקטן קשה לפספס אותה, עם תפקידים בסדרות "שטיסל" ו"מלכות". לאחרונה קטפה תואר חדש כשניצחה בתוכנית הבישול "המטבח המנצח VIP" לצד בנה, אלישע בנאי.

בשיחה עם רפי רשף הערב (חמישי) בתוכנית "אינטימי", חזרה זילברשץ לילדות שלה - ממנה אינה זוכרת יותר מדי. "יש לי סוג של בלקאאוט. זה טרנד כזה עכשיו, כולם מדברים על חרם וכמה היו לא מקובלים, אבל אני חושבת שזה באמת משהו שעיצב את האישיות שלי כסוג של אאוטסיידרית. פעם אחת בכיתה א' רקדנו 'בן לוקח בת'. עד סוף ההפסקה לא הזמינו אותי. דקה לפני שההפסקה נגמרה המורה דחפה אותי למעגל בשביל שמישהו יזמין אותי. לא אשכח את זה כל החיים שלי. זה עולב ברמות ממש קשות".

בכית? היית בהלם?
"ברור שבכיתי אבל אחרי זה, כשאף אחד לא ראה. תמיד הייתי בכיינית. לא סיפרתי לאמא, זה לא שמישהו חשב שאני מאוד פופולרית ומצליחה אצל הילדים. זה לא היה נראה לי כמו משהו חריג. כילדה הייתי שמחה, עליזה, ילדה נורא טובה, ביישנית. אחר כך, בגיל ההתבגרות, נהייתי יותר בעייתית וקשה".

יש דואליות בין הילדה המאושרת לבין החרדות בלילה.
"אני לא בן אדם מטופל. לא הייתי אף פעם אצל פסיכולוג כדי שאוכל לשים את האצבע ולהבין דברים ותהליכים. הייתי בת של מהגרים, אמי הייתה ניצולת שואה. היא הייתה ילדה בגטו, וזה לא ממש מפנק לשמוע אותה חווה את זה בלילות. בסופו של דבר, את נהיית מי שאת בגלל מה שעברת, לטוב ולרע".

כתבת בעבר שאמך, שאיבדה בגטו את הוריה, מתה בגיל צעיר מכאב, צער וזיכרונות שלא הצליחה להתגבר עליהם.
"אני חושבת שהיא מעולם לא הבריאה. היא לא חיה את החיים שהייתה רוצה לחיות. היא גדלה בגטו וחלתה בגיל מאוד צעיר. היא אף פעם לא השתקמה ממה שקרה לה. לא גדלתי בבית שסיפרו על זה כל הזמן ושזה היה נוכח. היה תמיד איזשהו סוד, משהו שלא מדברים עליו. בתור ילדה, את סופגת את זה מבלי שמדברים על זה".

ומעולם לא ניסית להפר את קשר השתיקה הזה.
"לא. פחדתי לשמוע את הדברים. ידעתי שקרה משהו איום ונורא ושאין לי את הכלים להתמודד איתו רגשית. הייתי בעצמי ילדה, לא רציתי להיכנס לשם".

את אומרת שאמא מעולם לא חייתה את החיים שהגיעו לה. זו תובנה מהיום או שהבנת את זה בזמן אמת?
"אחת הסיבות שנהייתי שחקנית, זה כי רציתי להצחיק אותה. אני זוכרת שכשכבר לא הייתה בריאה, הייתה נחה בצהריים, שוכבת בסלון. הייתי חוזרת מבית הספר ועושה כל מיני הצגות וחיקויים בשביל להצחיק אותה. הייתי טובה בזה והיא הייתה נהנית וצוחקת. זה שימח אותי שהיא נהנית, אז השתכללתי".

זילברשץ מעידה כי הקשר שלה ושל ילדיה שונה מקשר הורי "רגיל", פחות דביק ויותר משעשע ומשוחרר. "סליחה שאני לא צנועה, אבל יש לי ילדים חמודים, טובים ומוכשרים. הם אוהבים אותי, אני אוהבת אותם. אחלה ילדים".

מי המבוגר האחראי בחבורה הזאת?
"עמליה, האמצעית. היא הכי יודעת לשים אותנו במקום. אלישע ואני יותר ילדותיים, וגם סופי".

מעריך שלא חשבת שתלכי אי פעם לתוכנית כמו "המטבח המנצח VIP".
"דבר ראשון, הייתה קורונה. חשבנו שסוף העולם מגיע. לאלישע ביטלו הופעות. אמרתי לעצמי: כמה אני יכולה לשבת במרומי האולימפוס ולהחזיק מעצמי איכותית? יאללה, שחררי. היה אחלה. אתה יושב בתוכנית טלוויזיה, משלמים לך כסף, 'טעים לי, לא טעים לי, כן אוהבת את זה, לא אוהבת את זה'. פינוקי. נהנים, מה רע?".

ציטוט שלך: "יש לי פה ג'ורה. אם היו משדרים את מה שאמרתי, משטרת הפוליטיקלי קורקט הייתה מכניסה אותי לכלא".
"זה נכון. אני לא רוצה להגיד את המילה טורט, יש אנשים שבאמת חולים בטורט, זו מחלה איומה, אבל אין ספק שיש לי סוג של בעיה חמורה מאוד. לפעמים אני יוצאת מהבית וחושבת לעצמי: למה הייתי צריכה להגיד דברים כאלה? אורלי, למה את עושה את זה?".

את מנסה למצוא חן? להצחיק?
"אני יכולה לפגוש אנשים ולהגיד דברים ש'למה פאקינג את צריכה להגיד לבן אדם דברים כאלה?'. אני לא באמת רוצה להעליב מישהו, ואז מה שקורה זה שאני כל היום מבלה בסמסים להתנצל בפני אנשים על מה שאמרתי להם. זו מצוקה. התכונה הזאת היא הטרדה. אני כנה מדי, אומרת דברים שלא צריך להגיד".

שילמת על זה מחירים?
"אני משלמת כל הזמן מחירים. זה סוג של נכות לפי דעתי. תמיד הייתי ככה, אבל זה הולך ומחמיר. כשאת צעירה זה יכול להיראות חינני, אבל כשאת מתבגרת את סתם פאקינג זקן משוגע. הגזמתי, אבל יש בעיה".

זה עלה גם מול הילדים?
"הילדים רגילים. הם אומרים לי: 'אמא, תסתמי'. אני מספרת להם דברים והם אומרים לי, 'אמא, לא אומרים את זה'".

כשדיברת עם הילדים על הפרידה מיובל, היית פוליטיקלי קורקט או שיתפת בכל הכאב?
"שיתפתי 160 קמ"ש, לטוב ולרע. פוליטיקלי קורקט זה לא הפורטה שלי, בלשון המעטה. אני לא פוליטיקלי קורקט בכלום. בגלל זה אני עושה טעויות. עברתי תקופות פחות טובות עם עצמי. לא תמיד הייתה לי האצילות, הכלים ועוצמות הנפש להיות פחות חשופה".

הילדים עצרו ואמרו: די, אמא, זה אבא שלנו, זה לא מתאים?
"אני כבר לא שם. הכל סבבה. דברים השתנו, אין בי כעס יותר, אין בי מרמור. אני ביחסים טובים".

אלישע דיבר על זה בכנות בראיון. אמר, "הבית מתפרק, אתה מתפרק. נוצרים חורים בלב, אי אפשר למלא אותם באמת. יש צלקות מתחת לקעקועים. הן לא רק על העור, אלא גם בנשמה ובנפש".
"הכל נכון. זה קצת שובר את הלב, לשמוע שהילד שלך אומר את הדברים האלה. זה ממש לא סותר, אבל אלישע מאוד עליז, שמח וטוב לב. אני משערת שלכל אחד יש את החוויה שלו, וזו החוויה של הילדים שלי. זה לא מפנק, זה לא פאן בשום צורה. זה לא מגניב. אם הייתי יכולה הייתי עושה שזה לא יקרה, אם זה היה בידיי. כשאני חושבת על זה היום, אין פה אשמים באמת. ככה הדברים התגלגלו וזה מה שזה".

הייתה לך תובנה מדהימה ש"זיקנה זה דבר חרא".
"ברור, זה דבר מגעיל. אסור להגיד את זה כי יש מלא זקנים בעולם, זה לא יפה, אבל זה נראה לך מפנק להתקמט? זה לא דבר חרא, זה יותר מורכב. אמרתי את זה בהומור, אבל זה ממש לא פאן. אומרים, 'כשאתה נהיה יותר מבוגר, אתה נהיה יותר חכם'. בולשיט. לא נהייתי לא יותר חכמה, לא יותר רגועה ולא מלא דברים שאמרו שיקרו ולא קרו לי".

לאחרונה משחקת זילברשץ בהצגת התיאטרון "את שאהבה נפשי", שזוכה לביקורות טובות. היא מגלמת אמא לנער דתי, הומוסקסואל בארון, שנפצע בפיגוע הירי בברנוער. "אחרי שהילד עובר טיפול המרה מזעזע, הוא בא אליי בתחינה ממש ומספר על הרגע הזה שקרה ברצח בברנוער. הבן זוג שלו הציל את חייו. אני מסתכלת עליו ואומרת, בלי להניד עפעף, עם הרבה כאב, אבל משוכנעת בצדקת דבריי: 'הקדוש ברוך הוא הציל את החיים שלך'".

"אני משחקת בהצגה אישה הומופובית. זו דמות כל כך קיצונית והפוכה מכל מה שאני מאמינה בתור בת אנוש. זה די אתגר להיכנס לנעליים של דמות מהסוג הזה. זה מאתגר זה כשאת משחקת דברים שהם הפוכים ממך ומאתגרים אותך. באופן אישי, אין לי שום חמלה או הבנה לא להומופובים ולא לגזענים. גזענות והומופוביה אלה דברים שמונעים מפחד מאוד גדול".