לא גדלתי עם שאיפה להיות שחקן. אני הכי ערס מפתח תקווה

דווקא בשיא ההצלחה, כשמאחוריו תפקיד בסדרת נוער מצליחה, קמפיינים והשתתפות בפסטיגל, בחר בר ברימר לעזוב הכל. הוא שם בצד את החיים הנוצצים והתמסר ללימודי המשחק בסטודיו של יורם לוינשטיין במשך שלוש שנים. "אני פוגש אנשים שעבדתי איתם לפני זה וכולם אומרים לי שעשיתי צעד נורא אמיץ, אבל עבורי זה בא ממקום שרציתי עוד. התחלתי כשהייתי בן 22, וברוך השם הכל קרה לי נורא מהר. מהתפקיד הראשון שעשיתי ב'כפולה' זה נהיה עוד אחד ועוד אחד, ולא היה לי זמן לעצור ולהבין מה קורה פה. לא גדלתי עם שאיפה להיות שחקן, לא הייתי ילד של מגמת תיאטרון, אני הכי ערס מפתח תקווה. מי שלא מכיר אותי חושב שגדלתי ברמת אביב כחתיך של השכבה, אבל זה לא אני. זה רחוק שנות אור מהילדות שלי".

זאת אומרת, בסרט על חייך לא היו מלהקים אותך.
"לא, היו לוקחים את חבר שלי ישי ללוש, ששיחק ב'ילד רע'".

אני מכירה הרבה סיפורים הפוכים משלך, אנשים שהתחילו ללמוד, קיבלו תפקיד ועזבו את בית הספר למשחק. איך זה קרה לך?
"הבנתי שאין לי מספיק כלים. ידעתי שאני מוכשר ושיש לי יכולות, אבל אמרתי לעצמי שאם אני רוצה לעשות מזה קריירה ולקבל את התפקידים שאני באמת חולם עליהם, אני צריך לשפשף את זה, אחרת זה לא יחזיק. קיבלתי את התפקיד הראשון שלי תוך חצי שנה מהרגע שחשבתי בכלל על משחק ולא ידעתי מה זה אומר להיות שחקן, הייתי פוגש שחקנים ומרגיש שאני דובר שפה אחרת, למרות שמבפנים משהו הרגיש לי מאוד טבעי. לא הרגשתי ככה בחיים חוץ מאשר בכדורגל ששיחקתי מגיל 6. כשאתה מרגיש את התחושה הזאת, אתה מבין שזה משהו הרבה יותר גדול ממך".

איך עברו עליך הלימודים?
"גם כשאמרו לי שזה עמוס, לא באמת הבנתי מה זה דורש. בהתחלה אתה אומר, בסדר, אני אעצור לשנתיים-שלוש ונמשיך הלאה, אבל כשאתה חווה את זה ברגע האמת, זה מפחיד. הנהלים מאוד נוקשים ויש תחרות, זה לא היה הקומפורט זון שלי. הייתי מבוהל ואיבדתי הרבה בדרך, פרנסה, עבודה וחברים, כל מערכות היחסים שלך בחיים משתנות פתאום, הכל נפגע, הזוגיות שלך משתנה ואתה נהיה רגיש יותר. אתה מרגיש שמי שלא איתך בסטודיו באותו רגע לא יכול לחוות אותך, וזה מרחיק אותך מאנשים. בתקופה הזאת גם אגם ואני לא גרנו יחד, היא הייתה בבאר שבע ואני גרתי אצל ההורים בפתח תקווה. רק בסוף שנה א' עברתי לתל אביב לבד, בקושי היינו מתראים והיא הייתה צריכה לספוג את זה. זה מרגש אותי מאוד, כי זה לא מובן מאליו".

וכשהקריירה של בת הזוג בנסיקה, ואתה לא ממש יכול להתפרנס ולהתקדם בקריירה, איך זה ​משפיע על היחסים?
"יש בינינו 100% פרגון. אני אולי מקנא ביכולת השירה שלה, הלוואי שהייתי יכול לשיר כמוה, אבל קנאה בזוגיות זה אסון. ​זה לא שלא יכולתי לעבוד בכלל, כן הצלחתי וגם צילמתי קצת, ההיקף פשוט ירד משמעותית, אבל יש בזה משהו מנחם שזה קרה מתוך בחירה. להגיד שזה היה קל? לא, זה היה קשה, החיים משתנים. אם הייתי רגיל לטוס מתי שבא לי ולקנות מה שבא לי, אז פתאום צריך לחשוב פעמיים כי אתה חוזר להיות סטודנט, אבל זה באמת הדבר האחרון שהפריע לי. האמנתי שזו הייתה הבחירה הנכונה".

איך היה עבורך לעלות על במה בפעם הראשונה?
"בהתחלה זה היה לי מביך, לא קראתי מחזה בחיים ופתאום מבקשים ממני לעשות יצירה שמבוססת על חוויה אישית שחוויתי. עד אז הייתי כותב מערכון, אבל פתאום ראיתי שכולם פותחים את הפצעים שלהם, אז עשיתי יצירה שמדברת על הפצע שלי. דרכה הבנתי כמה לא הבנתי אז וכמה לא הייתי מוכן לדבר על זה".

הגוף שלך לא מעכל, הוא קופא

הפצע שעליו מדבר ברימר (28) הוא הטרדה מינית שעבר בידי מי שהיה הסוכן שלו, ניר סנדלר, שהורשע בעבירות מין בשמונה מתלוננים ונשלח לעונש מאסר של שבע שנים וחצי. ברימר היה בין הקולות הבולטים נגד סנדלר, והתלונן באומץ ובפנים גלויות על המעשים שהתרחשו כשהיה בן 21. שלוש שנים אחרי שהתראיין בנושא לראשונה, הוא משתף מנקודת מבט בוגרת על החוויה להיחשף.

"יש לי הרבה מחשבות על זה, היום אני יודע להגיד שכשהתראיינתי, זה לא היה מהמקומות הנכונים. לא הייתי מוכן לזה, לא ידעתי בכלל מה זה אומר, בעצמי לא הבנתי מה חוויתי, הייתי ילד. אם אני אקרא את הכתבה הזאת היום, אני אתלוש לעצמי שיערות. אני אגיד, 'מה עשית? על מה אתה מדבר?' קשה לי עם הדבר הזה, לאו דווקא בגלל המקרה עצמו, אלא בגלל שעשיתי את זה מהמקום הלא נכון".

בלי להבין את ההשלכה של החשיפה ואת העומק של הפצע.
"בלי להבין מה זה אומר, איזו אחריות יש לי בידיים. זה היה ממקום טוב, רציתי להגיד, 'לא מדברים על זה, אבל הדבר הזה קורה', אבל לא ידעתי מה אני אומר, לא היו לי מספיק בשלות ובגרות לדבר על זה. לא הייתי שלם עם זה בשום צורה, זה לא היה ממקום בריא".

זו סוגיה חשובה, כי לרוב נמתחת ביקורת על קורבנות כשממהרים לשאול "למה לא התלוננת". לא תמיד מודעים למה שקרה, ולוקח זמן להגיע לעיבוד נפשי נכון. אי אפשר להאיץ בתהליכים של הנפש.
"אני שומע את המשפטים האלה כל הזמן וזה נורא. זה לא משנה אם זה גבר או אישה, עד שאתה לא חווה את זה באמת, אתה לא מבין שיש מצב שלוקח לך אפילו שנה בכלל להבין שקרה משהו. אחרי שדיברתי באו אליי עוד אנשים ואמרו, 'אתה יודע שזה קרה גם לי, ועד שלא אמרת, לא ידעתי שזה קרה לי. זה אפילו לא עלה לי בראש'. זה מאוד מורכב".

זה גם לשתף אחרים במקום מאוד פגיע, וגם להיות חשוף לביקורת ולקבל תגובות כשאתה עוד לא עטוף בכלל.
"ברור, זה היה מטומטם ברמות. המשפחה שלי אפילו לא ידעה לפרטי פרטים מה קרה, אתה לא יכול לתת להם לקרוא על זה בפעם הראשונה בכתבה בעיתון. אני לא רוצה לדמיין מה עבר להם בראש. הייתי כל כך מנותק, היינו כל המשפחה יחד בסופ"ש ואמרתי להם, 'ראיתם את הכתבה שלי?'. כולם היו בשוק".

​לפעמים יותר קל לדבר כשליחות בריאיון מאשר לבוא ולספר לאמא.
​"כן, כי אתה אומר לעצמך, זה לא שלי, זו השליחות, זה רחוק ממני, אבל זה לא. זה אתה, זה מה שעברת ואם לא עיבדת את זה קודם, הרגשת בגוף שאתה שלם עם הדבר הזה ושאתה יודע לדבר עליו ממקום נכון, אז אל תדבר, לא בכוח, חכה. חשוב לי להדגיש כשאני אומר שלא לדבר על זה, אני לא מתכוון שלא לספר את זה לאמא, לאבא או לשוטר. זה הדבר הראשון שצריך לעשות, אם אתה מודע למה שעברת כמובן".

ובדיעבד, איזה עצה היית נותן לצעירים שרוצים להיכנס לתחום?
"מצד אחד, כבחור בן 20 לא בא לך את אמא איתך בימי צילום, אבל מצד שני, אולי עדיף לקחת למקום שאתה חדש בו ומעורבים בו כסף וחוזים, מישהו שחווה יותר דברים ממך. זה לא קשור דווקא להטרדות מיניות, זה בהכל, אתה צריך להבין מה הגבולות שלך. לפעמים אתה יכול לקבל הערה או נגיעה שלא באה לך בטוב, אבל אז אתה אומר לעצמך, 'לא קרה'. צריך להקשיב לקול הפנימי שלך, כי בסופו של דבר הגוף שלך יודע. בפנים, אם הייתי מקשיב לעצמי אז, הייתי שומע שהגוף שלי צרח לי, 'אחי, משהו פה לא תקין'. אבל לא הקשבתי לו, כמו עוד רבים אחרים שזה קרה להם".

הרבה פעמים הקורבן חוזר למקום התקיפה, ואז נולדות האשמה ותחושה של "לא נעים להתלונן", שעליה סומך התוקף.
​"הלקאה עצמית מגיעה, ברור, אבל כן הייתה לי גם הרבה חמלה כלפי הבחור הצעיר הזה. בסופו של דבר הסוכן הזה שיחק לכולנו בראש, וגם המנגנון שלך הוא קודם כל להדחיק, להגיד לעצמך, 'זה לא קרה', 'לא היה', 'לא נברא'".

כגבר שהעז באומץ להתלונן, מה תגיד לנשים שאומרות שאותן לא מטרידים כי "הן נשים חזקות"?
"אין שום קשר. עזבי אותי, אני יכול להראות לך חברים שלי, אנשים שזה קרה להם שהם מטר תשעים וחמישה, שבציפורן מורידים אותו. אתה לא מוכן לזה, הגוף שלך לא מוכן, לא מדמיין שדבר כזה יכול לקרות. פשוט לא מעכל, הוא קופא".

לצד התקשורת, גם הגעת להעיד במשפט, להתמודד על דוכן העדים מול עו"ד שינסה לעשות הכל כדי להוכיח שאתה משקר. איך זה היה לך?
"זה לא כיף. לא בא לך להיזכר בזה בכל פעם מחדש, ואתה צריך להיזכר בכל מה שהיה, מההתחלה ועד הסוף. הם יחזירו אותך למקרה גם עשר פעמים, ואתה כבר בחרדה שתשכח משהו. לשבת מול עורך דין שבפנים אומר לך, 'אתה שקרן', זה משוגע".

מאיפה האומץ להתלונן?
"מה שבאמת דחף אותי להתלונן זה שבפעם האחרונה שיצאתי ממנו היה ילד בן 15 שנכנס והפרצוף שלו לא יצא לי מהראש. הבנתי שאין מצב שזה לא קורה גם לו ולאנשים אחרים. מהרגע שנפל לי האסימון, הבנתי שזה חייב להיפסק".

זה משהו שמלווה אותך בהתנהלות כיום?
"לא, אבל ברור שהעין הזאת פתוחה כל הזמן, אתה יותר שם לב, גם כלפי אחרים, אני יכול לראות מלביש על הסט ואני מסתכל, שומר, בודק, רואה שהכל עובר סבבה. למרות זאת, אני רוצה להגיד שאני מכיר המון אנשים מדהימים בתעשייה הזאת, הרוב הוא טוב ואני גם מרגיש שהיום יש יותר מודעות לדבר הזה".

אילו תגובות קיבלת על החשיפה?
"קיבלתי המון הודעות ותגובות מאנשים שחוו תקיפות מיניות, וזה נתן להם כוח ונחמה שהם לא לבד. אני שמח שעשיתי את זה. אולי לא בנקודת הזמן הזאת, אבל בסדר, זה מה שהיה".

אני לא יכול פשוט לשבת ולחכות להזדמנות

למרות העצירה המושכלת בקריירה, עם סיום הלימודים מוכן ברימר להסתער מחדש על התחום. השבוע עלתה ב-yes הסדרה "מטכליסטים" בכיכובו, שאותה יצר ערן זרחוביץ' בהשראת שירותו הצבאי כשק"מיסט בסיירת מטכ"ל. "אני משחק שם את אחד מלוחמי הסיירת, אבל עם טוויסט. מאוד אהבתי את התפקיד הזה, אני מחכה כבר לראות את כל הסדרה".

ולצד זאת, כבר נכנסת לתיאטרון חיפה, למחזה "לילסדה".
"פחדתי בהתחלה, אבל אני מרגיש שזה המקום הטבעי שלי. המחזה מבוסס על סרט של שמי זרחין בעיבוד של ארז דריגס, ואני מגלם את הדמות ששיחק דרור קרן. זו הצגה עם סיפור כואב ומאוד עכשווי לצערנו, על משפחה שאיבדה ילד בפעילות צבאית, ילד שהוא בעצם האח התאום שלי. כמו עם ישראל, שנמצא כל הזמן בהישרדות, גם כאן כל הבית מתעסק רק בלהמשיך קדימה, והדמות שלי לא מצליחה. הוא עסוק בזה והוא שם להם את האובדן בפנים, הוא כל הזמן מדבר עליו בצורה בוטה וצינית. זו דמות שאני מאוד גאה בה ומאושר שנתנו לי את ההזדמנות לשחק אותה. זה תפקיד מאוד עמוק ומורכב".

ואם התחלנו בטייפקאסט, זו לא דמות שנשענת על מראה חיצוני.
"בכלל לא, זה רחוק ממני בצורה שלפעמים אני אומר לעצמי, 'למה ליהקו אותי לזה?'. אני צריך לרזות בשביל התפקיד כי זה נער שמתמודד עם הפרעות אכילה ואני צריך להיות שדוף. אני אדם שאוהב ספורט, אני מתאמן כל יום ואני ספורטאי במהות שלי, אבל דיברתי עם התזונאי שלי ונעשה את זה מסודר".

כאחד שהיה רגיל לסטים של סדרות נוער, איך המעבר להסעות לתיאטרון?
"זה לא שבטלוויזיה כזה נוצץ. אין לך טריילר משלך ואתה קם בארבע לפנות בוקר כל יום, אבל אחרי בית הספר למשחק, שאתה עובד בחינם, בונה הכל בידיים שלך וגם מנקה את השירותים בסוף, זה שדרוג. אתה לומד מה זו ענווה, וגם עכשיו בחזרות, יש מדבקות על הרצפה שמסמנות לנו איפה לעמוד. בסוף כל יום מתחילים לגרד אותן, כי אנחנו לא בהוליווד פה".

אני מניחה שבניגוד ללא מעט מחברי הכיתה שלך, שייאלצו לשבת ולהמתין לתפקיד הראשון שלהם, יש לך נחיתה קלה מרגע סיום הלימודים, וגם זה לא מובן מאליו.
"נכון, אבל בכללי, באופי שלי אני לא יכול פשוט לשבת, לעשות אודישנים ולחכות להזדמנות. יש לי הרבה מה להגיד והרבה מה להציע. בגלל זה יצרתי סדרת מערכונים כחלק מסדנה בבית הספר למשחק עם חבר בשם רפאל ועקנין. שנינו היינו עב"מים, גם הוא היה כזה עבריין על הברזלים, רק בחולון".

אנחנו הולכים לקבל עכשיו את בר ברימר הקומיקאי?
"גדלתי על קומדיה. בתחילת שנה ב' כל אחד היה צריך להגיד מה ההשראה האומנותית שלו, כולם אמרו שייקספיר וכל מיני שמות גדולים כאלה, ואני אמרתי, 'שלישיית מה קשור'. המורה הסתכל עליי ואמר, 'סליחה, אבל מה קשור?', אז אמרתי לו, 'מי אתה שתחליט מה השראה ומה לא?'. הם נכס צאן ברזל לקומדיה הישראלית כבר 25 שנה, הם השראה להכל, לקומדיה, לחברות, לעסקים, לצניעות, לקרקע. אני מקנא בהם. גם באסי וגורי, בקומיקאים באופן כללי".

אז בעצם בר ורפאל הולכים להיות אסי וגורי 2026?
"עשינו מערכון על שני ילדים מלוד שבאים להיבחן בבית ספר למשחק וקיבלנו ביקורות חיוביות, אז ישבנו וכתבנו סדרת מערכונים שלמה וכבר התחלנו להעלות אותה לרשת, יש תגובות ממש טובות. אנחנו דור שגדל על הדברים האלה ואין את זה היום. זה חסר בעיניי".

מה אגם אומרת על זה?
"לפעמים אני עושה לה קטעים באוטו, בודק עליה דברים. היא לא יודעת שזה מתוך מערכון והיא נקרעת מצחוק".

אגם היא זכייה בלוטו

כבר ארבע שנים וחצי שברימר נמצא בזוגיות עם אגם בוחבוט (22). השניים הכירו על הסט של הסדרה "כפולה" והתאהבו כשברימר נבחר לגלם את מושא אהבתה בקליפ לשירה "כולם". "מבחינת כולם היה ברור שיש בינינו משהו, אבל מבחינתנו תמיד היה ריחוק. היינו חבורה שיוצאת יחד אחרי הצילומים, כולנו היינו צוחקים ורק ביני לבין אגם זה היה עד גבול מסוים, כי כנראה היה מתח. כשזה כבר קרה, ידעתי שזה חיבור נשמתי. עברנו המון ביחד. זה נראה לכולם שהכל מושלם ומדהים, אבל להיות כמעט חמש שנים יחד זה אומר עליות וירידות, התבגרות והרבה חוויות".

עברתם לאחרונה לגור יחד, איך זה משפיע על הזוגיות?
"זה כיף ברמות, זה שדרוג לחיים שלנו ברמה שאי אפשר להסביר. כשהיא גרה בבאר שבע היינו צריכים לספור בדקות את הזמן שלנו ביחד ולקבוע מראש את הימים שאנחנו נפגשים. עכשיו אנחנו פשוט חיים יחד ונהנים מהדברים הקטנים, לשבת בבית, לעשות חצי שעה שנ"ץ, לאכול ארוחת ערב ולראות טלוויזיה".

אתם בגילים שונים מתחילת הקשר ועד עכשיו, בטח אצל אגם, שעכשיו בת 22, ומראש יש ביניכם הבדל של חמש שנים. כמה זה משמעותי?
"בסוף היא יותר בוגרת ממני, אנחנו גדלים ביחד והתבגרנו לתוך זה. היום אני גם בתהליכי התקרבות לדת, זה שינה אותי מאוד גם ברמה הזוגית. אני בן אדם מאוד משפחתי, חם, זוגי, בן אדם של בית. להקים משפחה זה החלום שלי, גם החשיבה שלי השתנתה. לפני בית הספר למשחק הייתי באנרגיה של מרדף, חייב עוד תפקיד ועוד קמפיין, והיום אני מבין שהכל טוב, אם יש אודישן שלא מרגיש לי נכון, אני לא עושה אותו. זה מכניס אנרגיה של שפע לחיים, כי פתאום הדברים מגיעים אליך מבלי שאתה מתאמץ. זו אנרגיה כיפית, אתה הרבה יותר פתוח והרבה יותר מפרגן. היום אם חבר מספר שהוא היה באודישן אני מפרגן לו, לפני שנתיים זה היה עושה לי איזה משהו".

אתה יכול שלא להתבאס כשלא מזמנים אותך לאודישן, או כשאתה לא מתקבל?
"לפני שבועיים התמודדתי לתפקיד גדול שאם לא הייתי מקבל אותו לפני שנתיים, הייתי יושב ובוכה את החיים שלי. היום אני אומר 'מבאס', אבל מתעלה מעל זה. יבוא תפקיד יותר טוב, זה לא חיים ומוות, הצמחים צומחים, המכוניות נוסעות, הכל טוב, אנשים היו בעזה שנתיים, אז לא קיבלת את התפקיד הזה. לא קרה כלום".

ומה זה אומר להתקרב לדת?
"שהיום אני מגדיר את עצמי בן אדם דתי. זה לא במספר המצוות שאני עושה, זה בהתכווננות שלי, בהסתכלות שלי. אני לומד המון תורה, וגם המשפחה שלי מאוד התחזקה. זה התחיל מהקורונה, כל אחד בדרכו, והיום אחים שלי שומרים שבת, וגם אני. אני מתפלל בוקר, צהריים, כל פעם לוקח על עצמי עוד משהו, מתפלל על הלחם, עושה ברכת המזון".

ואיך זה מול אגם?
​"המזל שלי שהיא בחורה מאוד מאמינה, ההורים שלה שומרי שבת, אבא שלה מסורתי והיא מאוד בעניין. הייתה לנו תקופה כשהתחלתי לשמור שבת שהיא רצתה ללכת לים נניח, אז לפעמים ויתרתי בשביל שלום בית. בסוף אם זה עושה בלגן, זה לא שווה כלום. זה תהליך, אני חי עם עוד בן אדם בבית ואני לא יכול לקום בוקר אחד ולהגיד, 'אני דתי'. זה קרה בתהליך מאוד בריא, בסוף היא רואה שזה עושה לי טוב וזה אוטומטית עושה לה טוב ולזוגיות שלנו".

ומה זה אומר מבחינת המקצוע, עבודה בשבת? שמירת נגיעה?
"אני לא אעבוד בשבת לעולם, אבל אני עוד לא בשלב של שמירת נגיעה, אני גם לא יודע אם אני אהיה, אני שואל את עצמי את השאלה הזאת הרבה. כרגע אני עוד לא שם, אני עושה מה שמרגיש לי נכון".

למרות גילכם הצעיר, עם כל הביסוס הזה והרצון שלך למשפחה, אתה לא משאיר לי ברירה...
"נו, תשאלי אותי על טבעת. אין יום ואין מקום שאני הולך ובן אדם לא עוצר אותי ברחוב ושואל אותי, 'מה עם טבעת?', 'אנחנו מחכים לטבעת'. יש לי ככה לחץ על הכתפיים, זה לא אמא ואבא או האישה שלוחצים, זה עם ישראל שיושב עליך".

ומה אתה עונה?
"'הנה הטבעת פה עליי, אני בדיוק בדרך להציע'. זו התשובה הקבועה שלי".

אהבתי מאוד. ומה התשובה האמיתית?
"אני מאוד רוצה, וברור שטפו טפו חמסה, לשם אנחנו הולכים, אבל רגע, עברנו לגור ביחד לפני חצי שנה וצריך רגע לחיות ביחד. אין ספק שאגם היא אהבת חיי והיא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, באמת. אין בחורה בעולם הזה שתיתן כמו שהיא נותנת ותכיל כמו שהיא מכילה, והיא באמת הבחורה הכי מיוחדת בעולם, אין דברים כאלה. היא זכייה בלוטו".

צילום: טל עבודי | סטיילינג: גבע ורגב חזן | איפור: אלכס סיבקוב | הפקה: טל פוליטי