יש אנשים שיושב עליהם פצצה להתפרסם ביום אחד. לי זה לא היה עובד

לפני קצת יותר מעשור ארזה לירז חממי מזוודה ועברה לגור בלונדון בעקבות האהבה. דבר אחד היא לא הסכימה לארוז – את חלום המשחק בארץ. "ידעתי שאם אני לא אכניס את הרגל למסך, יהיה לי קשה מאוד להיכנס אחר כך. ככה יצא שעשיתי את 'המדרשה' ורק אז עזבתי סופית ללונדון, ואז שלחו לי אודישן ל'מפלצות קטנות', שאותו כבר שלחתי מפה. זה היה האודישן המצולם הראשון שלי".

אודישן מצולם הוא דבר שהפך לשגרה אצל שחקנים בעידן הפוסט-קורונה, אבל חממי הייתה מהראשונות שהעזו לבצע את המעבר ולחיות על הקו. להקים משפחה בלונדון, אבל לנהל קריירה בישראל. ​​"זו הייתה תקופה ארוכה של כן, לא, כן, לא, אבל לא היה לי הרבה מה להפסיד. לא השארתי הרבה מאחור".

והיום, איך החיים וההשתלבות בלונדון?
"הצורך ליצור חיבור תמידי עם תרבות אחרת גורם לי להרגיש שאני כל הזמן בצלילה, אני כל הזמן צריכה בלון חמצן עליי, אפילו שאני יודעת שאני יכולה לנשום לבד. גם כשהתחלתי לצאת עם בן, כל הזמן הייתי אומרת, 'די, אני לא מדברת יותר אנגלית, זה מעייף את המוח, כבר יש לי כאבים בלסת'. את כל הזמן במאמץ".

כי זה לא דורש רק אנגלית טובה, אלא גם מבטא בריטי?
"אני ישראלית, אני נראית ונשמעת ישראלית ואין לי רצון לאמץ את המבטא הזה ב-100%. יש לי מבטא טוב וכולם מבינים אותי, אבל אני לא אעשה מאמץ להפוך למקומית, אני חושבת שזה לחטוא לזהות שלך. מי שיש לו בעיה עם הישראליות שלי, מי שמנסה לטשטש את הזהות שלי, ממש אין לי צורך להיות שם או לעבוד איתו. להפך, מבחינתי להפגין את הזהות שלי החוצה כמה שיותר. אני ממש בסדר עם להיות ישראלית ולא רק זרה".

גם בשלוש השנים האחרונות, למרות כל מה שקורה באנגליה והמחאות הפרו-פלסטיניות?
"בתחילת המלחמה הייתה לי תחושת פגיעות מאוד גדולה, הרגשתי שאני לא רוצה שאף אדם שהוא לא ישראלי ידבר איתי. הייתי באנטי כלפי העולם, הרגשתי שאף אחד לא מבין ולא יבין אותנו. היו חברים שעזבו אותנו, לא הייתי קיימת יותר עבורם כבן אדם, הם פשוט בחרו צד וזה היה מפחיד. זאת הייתה הפעם הראשונה שאנשים שחיים פה יותר שנים ממני אמרו לי שהם מפחדים ללכת ברחוב. גם היום אני מרגישה לא בטוחה, יש הצתות, שורפים בתי עסק ואמבולנסים, דוקרים ברחוב, יש הפגנות וריבים. לא מגניב פה בכלל, לפני שבוע מישהו נדקר פה ברחוב באחת השכונות הכי יהודיות. בן אדם עם כיפה עמד בתחנה, מישהו בא אליו, ובום".

מציאות לא פשוטה.
"קשה להיות ישראלי כרגע בכל מקום, גם בישראל קשה להיות ישראלי. ​אני לא מתכוונת להסתיר מאיפה באתי, אני הולכת עם שרשרת של הנובה, אני לא מסתירה מגן דוד, אבל יש מורכבות. אני לא שומרת רק על עצמי אלא גם על הבת שלי, וזה אחרת. אנחנו חיים בעיירה קטנה והיא מלאה ביהודים וישראלים אז פה אין בעיה, אבל זה הולך ומתקרב. את שואלת את עצמך שאלות, את מפחדת, אבל יש לך שגרה לנהל, אז את בוחרת את הקשה שאת מסוגלת להתמודד איתו. ממה את יותר מפחדת, מהסיכון שייפול עלייך טיל וירסק את הבית שלך בזמן שאת במקלט או בממ''ד עם הילדה שלך, או ללכת בסופר ושמישהו ידקור אותך כי דיברת איתה עברית? כרגע כולנו בסכנה".

ועדיין, יש מחשבה לחזור לארץ?
"להגיד לך שאני רוצה להזדקן פה? ממש, אבל ממש לא, אבל כרגע הבת שלי באנגליה והדברים משתנים וזזים כל הזמן. אם היו אומרים לי בגיל 20 שאני אתחתן עם בריטי ושאני אחיה באנגליה 11 שנה, לא הייתי מאמינה. בארץ נמצאים ההורים שלי, האחיות שלי, האחייניות שלי והחברים שלי, וכמובן הקריירה שלי, אבל באנגליה יש את ארייה. אני לא מצפה מאף אחד שישפוט אותי על זה שאני נשארת פה, כמו שאני לא מצפה שאף אחד ישפוט אותי אם אחליט באיזשהו שלב לחזור לארץ".

אף אחד לא צריך למות כדי שאני אשחק בצורה אמינה

חממי (41) נולדה וגדלה בנתניה לאב נכה צה"ל שנפצע קשה במלחמת לבנון הראשונה. מתוך כבוד ורצון לשמור על אביה היא לא נוטה לשתף חוויות מילדותה, אבל מקווה שהלומי הקרב יקבלו הרבה יותר הכרה. "אני מרגישה שהיום, אחרי 7 באוקטובר, הטראומה כל כך חזקה ורחבה ואנשים מבינים שאדוות המלחמה הן הרבה יותר מסוכנות מאובדן של כסף ורכוש. זה לא הולך לשום מקום, זה אף פעם לא נגמר, פוסט-טראומה נשארת איתך לנצח וצריך ללמוד לחיות ולהתנהל איתה. אני לא יודעת מה יהיה עם משרד הביטחון וכמה הוא יכיר בנכי צה"ל, אבל אני חושבת שעכשיו לא תהיה ברירה. יש היום כל כך הרבה יוצרים שמצליחים להעביר דרך היצירה שלהם את מה שכל כך הרבה חיילים ומילואימניקים חווים, ואני מקווה שהנושא הזה יטופל הרבה יותר טוב".

איך ההורים שלך קיבלו את הבחירה שלך להיות שחקנית?
"כשהתחלתי ללמוד משחק ב-2007 הם לא ידעו מה זה אומר, מבחינתם ללמוד משחק זה אומר לא ללכת לאוניברסיטה, והם האמינו שיש לי יכולת להיות עורכת דין. הם אמרו לי, 'ממה תחיי?', ובצדק, כי המקצוע הזה, מעבר לזה שהוא כאב לב אחד גדול, הוא גם נורא מפחיד. את כל הזמן בחוסר ודאות וגם כשאת מצליחה, את לא באיזו רווחה כלכלית".

ועכשיו, עם תפקיד ראשי ב"הבת", הם רגועים?
"כשהפרומו רק התחיל לרוץ הגעתי לארץ לפרמיירה ונסעתי לראות את ההורים שלי. אמא שלי אמרה לי, 'את לא יודעת כמה אנשים מתקשרים אלינו ואיך הם משתגעים עלייך, כל הזמן אומרים לנו, 'ידענו שהבת שלך שחקנית, אבל מה זה, איזו מוכשרת היא'. ביום הזיכרון אבא שלי עשה מפגש עם כל החברים מהיחידה שלו, אלו שנפצעו איתו ושהיו איתו שם, והוא סיפר לי שהוא הכי התרגש כשאמרו לו, 'שמענו שאתה אבא של לירז חממי'. אין ילד שלא צריך שההורים שלו יהיו גאים בו, ומהצד השני, גם הבת שלי כל כך גאה בי וזו באמת תחושה שעשיתי טוב, זה המזל הכי גדול שלי בחיים".

מה ארייה אומרת על הסדרה?
"זה הכי לא לגיל שלה, אבל היא ראתה את הפרומו ושאלה אותי מלא שאלות, כמו 'למה הבת שלך עשתה את זה? מה היא גנבה? למה עצרו אותה?'. היא גם אמרה לי, 'אמא, זה נראה אמיתי. זה לא כמו שאני מופיעה על הבמה באלאדין עם תחפושות, אתם צריכים להגיד לאנשים שזה לא אמיתי'".

איזו תמימות מתוקה.
"ובכלל, איך היא מגיבה כשחברים שלה אומרים לה, 'ראינו את אמא שלך'. בהתחלה היא שיחקה אותה מופתעת ועכשיו היא כזה בנונשלנט, 'כן, אמא שלי שחקנית!'. יש רגע, אני לא יודעת כמה אנשים חוו אותו, שהגאווה של ההורים והגאווה של הילד מתאחדות, וזה שווה הכל".

סדרת הדרמה "הבת" (ימי שני אחרי החדשות בקשת 12) נוצרה על ידי אדם ביזנסקי ודנה אידיסיס ובוימה על ידי יונתן גורפינקל. הסדרה, שנרכשה לשידור בפלטפורמת הסטרימינג אפל TV, עוקבת אחרי אורנה וגלי לוי, אם ובתה שבטיסה חזרה מהודו מתמודדות עם מעצר של הבת בעקבות חשד להברחת סמים. לראשונה חממי נושאת על כתפיה את התפקיד הראשי. "את האודישן עשיתי ב-2022 ובאוקטובר 2023 היינו בעיצומם של הצילומים. זה היה מורכב, אני מגשימה חלום בזמן שהמדינה שלי עולה בלהבות, ויש לי ילדה באנגליה".

מה עושים?
"ההפקה הייתה הכי מקצועית ורגישה שיש, מיד עלו איתנו לזום ונתנו לכולנו את האופציה לבחור אם להמשיך לצלם כרגע או לא. אני לעולם לא אשכח להם את השיחה הזאת. בכלל, הם יוצרים מדהימים, הם מבינים בתוכן ובדרמה והם פשוט יודעים לעשות טלוויזיה מצוינת. זה לא מפתיע בכלל שהסדרה נמכרה לאפל, אני רואה פריימים ואומרת, אני לא מאמינה שצילמנו את זה".

איך זה לקבל את התפקיד הראשי בסדרה כזאת?
"אורנה שונה ממני ב-180 מעלות באינסטינקטים ובקצב שלה, אפילו שיניתי לה את הקול, אני מדברת שונה בתור אורנה, בווליום יותר נמוך, לאט יותר ומאופק יותר. היא הרבה יותר תמימה, אולי טיפה נאיבית. יש בה משהו שמאוד מאמין לאנשים, היא לא רואה אינטרסים נסתרים. היא לא אוהבת להתעמת, ואני לא כזאת, בואו, גדלתי בדרום נתניה. מצד שני, כשקיבלתי את האודישן ידעתי שאני יכולה להחזיק את זה, וגם ידעתי שזה שמצלמים בשלוש מדינות זרות זה יתרון בשבילי, כי אני כבר מנוסה. אלה היו צילומים קשים שסוחטים את הגוף והנפש, זה לא קל לצלם דרמה. יש ימים שמצלמים 14 שעות ביום, בקור, אבל את חוזרת הביתה מאושרת ובתחושת מימוש עצמי".

צילמתם בהודו, גיאורגיה וישראל. מה ההבדל בין צילומים מעבר לים ובין צילומים בבית?
"היתרון הכי מדהים זה שאת חיה בקפסולה, כולם מתכנסים ליצירה ב-100%. את חוזרת למלון עם מי שצילמת איתו במשך עשר שעות, ומחר גם יהיו לכם 12 שעות ביחד. את גם לומדת להכיר את האנשים קצת יותר מקרוב וזה תורם למשחק, העבודה מתמלאה בניואנסים. ובעיקר, אין הסחות דעת של היום-יום, של הבית, את לא חוזרת מיום צילום ומתחילה לעשות כביסה. מצד שני, את לא בפינה שלך ואת לא חוזרת הביתה לאנשים שאוהבים אותך. לא תמיד יש לך עם מי לדבר ואף אחד לא מבטיח לך שיהיה מישהו שיקשיב לך בסוף היום".

לצדה בסדרה מככבים יוסי מרשק, עמיר חדד ויבגניה דודינה, ובתפקיד בתה, טליה לין רון בתפקיד משחק ראשון. "טליה סופר-חכמה והיא מאוד גלי בעיניי בהוויה שלה. גלי כל כך חכמה שהיא כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמה וזה יוצא לה לא טוב, זה יוצא לה מסוכן מדי. וטליה, היה איזה יום בהודו שישנו בגלאמפינג, היא שיחקה שחמט עם אחד הצלמים ופירקה אותו. הסתכלתי עליה מהצד ואמרתי, זה כל כך גלי לפרק מישהו בשחמט בזמן שאת יושבת בביקיני שלך. אני ממש אוהבת את הילדה הזאת, הייתה לנו סצנה שהיא צריכה טיפה להרים עליי את הקול והיה לה ממש קשה לעשות את זה".

אני מודה שאני במתח. נראה שאורנה יודעת שגלי עשתה את זה, אבל מסרבת להאמין.
"אורנה לא יודעת וגם כשזה מול הפנים שלה, היא לא מוכנה לדעת. עד הרגע האחרון אתה רוצה להאמין שהילד שלך הוא טוב, ועל זה הסדרה מדברת. אם אני רואה את מי שהיא באמת, או שאני רואה את מי שאני רוצה לראות".

השאלה הזאת רלוונטית גם למציאות שאנחנו חיים בה היום עם נוער עברייני, ורצח ימנו זלקה ז"ל.
"בדיוק, מי אלה ההורים האלה? מה עובר להם בראש כשהם עוזרים לילד שלהם אחרי שהוא דקר? בסדרה 'התבגרות' בנטפליקס האבא אומר לבן שלו, 'סליחה שלא יכולתי לעשות יותר טוב'. בסוף לא משנה מה הילד יעשה, האבא יאשים את עצמו. נכון שהילד לא גדל רק בבית, הוא גדל גם בסביבה בחוץ, אבל זה מה שהוא אומר. גם אורנה, אם היא תאמין שגלי עשתה משהו, מה היא תחשוב על עצמה?".

איך היית מגיבה אם היו עוצרים את ארייה?
"אני לא מכניסה את עצמי לפינות כאלה. בעונה השנייה של 'מנאייכ', כשיורים בטל והיא מאבדת את התינוקת שלה ומלקה את עצמה, שאלו אותי אם חשבתי על ארייה. האמת היא שאני זוכרת את הרגעים לפני שצילמנו את הסצנה הזאת, אמרתי לעצמי, 'את לעולם לא תכניסי את הבת שלך לקבר כדי לצלם סצנה רגשית'. אני חושבת שזה מעין גבול שנקבע לי בצורה אינסטינקטיבית, שאף אחד לא צריך למות כדי שאני אשחק בצורה אמינה".

לא מעניין אותי לעשות סדרה אמריקאית

בניגוד לשחקנית הצעירה שמשחקת לצדה, לחממי לקח יותר מעשור לקבל תפקידים מרכזיים ולהנכיח את מקומה בתעשייה. "לא התפוצצתי עם תפקיד ראשי ראשון, התחלתי ב'תא גורדין' בסצנה של שוטרת בלי שם ורק אחרי עשר שנים קיבלתי את טל בן הרוש ב'מנאייכ'. יש אנשים שזה יושב עליהם פצצה לקבל הכרה מיידית וחשיפה מטורפת ביום אחד, אבל כנראה לי זה לא היה עובד. אני מאמינה שצריך לעלות שלב-שלב בסולם וללמוד להתרגל לאחריות הזאת, לוודא שיש לך מספיק שיניים לנעוץ במסך".

גם אחרי השקעה, הפרי נהיה הרבה יותר מתוק.
​"כשהשחקנית הבריטית דניס גוף זכתה באוליבייה (פרסי התיאטרון הבריטי – א​"ו) ושאלו אותה מה היא חושבת על הזכייה, היא אמרה, 'אני ממש לא מתכוונת להתנצל. מגיע לי, עבדתי קשה'. וזה נכון, אני חושבת שיש משהו בלהיות לייט בלומר שהוא מאוד יציב ופחות מטלטל, וזה יתרון גדול. כל יציבות שאת יכולה לספק לעצמך בתוך הדבר הזה, מבורכת. אני שמחה שההצלחה שלי הגיעה בזמן שאני אמא. כשזכיתי בפרס על התפקיד ב'מנאייכ' ארייה הייתה איתי בארץ. הערתי אותה בבוקר, סיפרתי לה שזכיתי והיא אמרה לי, 'אמא, את הכי טובה'​".

בסדרת עטורת השבחים "מנאייכ" גילמה חממי את השוטרת הקשוחה טל בן הרוש, תפקיד שעליו הייתה מועמדת פעמיים בטקס פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה. בפעם השלישית, ב-2024, היא קטפה את הפרס הנחשק של שחקנית ראשית בסדרת דרמה. "זה היה התפקיד הראשון הגדול שלי. הרגשתי שקיבלתי את 'מנאייכ' ברגע שנכנסתי לחדר ופגשתי את שלום (אסייג – א"ו)".

​למה?
"אנחנו עובדים עם אנשים ועובדים על לקרוא אנשים, להבין אותם ומה עומד מאחורי כל מילה שלהם, ואני חסידה של תחקירים. כל אודישן אצלי מתחיל בתחקיר על כל מי שנוגע ביצירה, אז לפני שהגעתי לאודישן, קראתי כל ריאיון אפשרי עם שלום. כשנכנסתי לחדר הבמאי הרים לי להנחתה ואמר, 'אז איך החיים בלונדון?', ואני כבר ידעתי שהגרושה של שלום בריטית, אז ישר התחלנו לדבר על איך זה להיות נשואים לבריטים. בשתי דקות שיחה, בסמול טוק שלי ושל שלום, אפשר היה לראות את מערכת היחסים של איזי וטל".

את מככבת עכשיו בתפקיד ראשי, השתתפת בסדרות מוערכות שנמכרו מעבר לים וזכית בפרסים, אבל עדיין את אומרת שהמקצוע לא יציב ולא כלכלי. למה?
"אין באמת רווחה כלכלית מהמקצוע או מלהיות מפורסם, אנחנו כל הזמן צריכים לחשוב קדימה, לא סיימנו פרויקט ואנחנו צריכים כבר להיות בדבר הבא. גם אני רצה אחרי הדבר הבא נטו כדי לסיים את החודש, ואנחנו רק יכולים לעשות את המיטב ולקוות לטוב. זה תמיד מורכב מלהיות כל הזמן עם האצבע על הדופק ובאמונה שלמה שיגיע משהו אחר".

איך שומרים על האמונה הזאת?
"אני אף פעם לא אומרת לעצמי, 'אני אשב בבית ואמתין לשיחת הטלפון שתגיע'. המטרה שלי היא שכל בן אדם שעבדתי איתו, ולא משנה אם זה מפיק מארצות הברית או נערת מים, ירצו לעבוד איתי שוב. מוכשרים יש כמו מים, השאלה היא מה אתה עושה עם הכישרון שלך ואיך אתה מניע אותו קדימה. אנחנו כל הזמן צריכים להתפתח ולהאמין שהכל משתבש לטובה. היו כמה פעמים שקיבלתי 'לא' ואחרי כמה חודשים, לפעמים גם שלוש שנים, אמרתי לעצמי, 'היקום עשה בינגו'".

השיבוש הזה גם מיתרגם להצלחה בין-לאומית? "הבת" באפל TV, "מלכות" באמזון פריים, ו"מנאייכ" נמכרה ל-HBO, ועם זאת עוד לא יצא לך לשחק בהפקה לא ישראלית.
"בא לי לעשות חו"ל בתור השחקנית הישראלית שבאה לעשות את מה שעשיתי בארץ, שרוצים את מה שאני מביאה. אני בלונדון יותר מעשר שנים, אחותי, איפה אתם? אני מאוד מקווה שעכשיו, כשהסדרה עולה באפל, זה יביא לחשיפה גבוהה. מה שהכי בא לי זה שכל הפלטפורמות האלה ישימו את הכסף על מפיקים ישראלים ויגידו, 'אנחנו רוצים יצירה ישראלית'. לא מעניין אותי עכשיו לעשות סדרה אמריקאית, אני חושבת שהחומרים הישראליים הם החומרים הכי טובים בעולם. החלום הכי גדול שלי זה שהסדרה תצליח בטירוף ושיקנו עוד עונה. אם תשאלי אותי מה בא לי יותר לעשות, עוד עונה של 'הבת' או סדרה אמריקאית חדשה, ברור שעוד עונה של 'הבת'. אני רוצה לדבר עברית על הסט ולייצר עוד עבודה לישראל. זה כמו באירוויזיון, שאומרים 'תתקשרו לכל השכנים ותגידו לכל מי שחי בחו"ל שיצביע'. אותו דבר גם עם הסדרות שלנו, כל יהודי וכל ישראלי צריך לראות את הסדרה ולעשות מלא לייקים".

אף אחד לא רוצה להתגרש. זה תמיד כואב

לצד ההצלחה והעשייה במישור המקצועי, במישור האישי שיתפה חממי בחשבון האינסטגרם שלה בחודש שעבר שאחרי 13 שנה ביחד ומעבר יבשת, היא ובן זוגה, במאי התיאטרון בן ניילור, החליטו להיפרד. "ההסתרה הייתה הדבר הכי קשה. בהתחלה שמרתי את זה לעצמי כי הייתי צריכה לשמור על ארייה ומעט מאוד אנשים בארץ ידעו. יבגניה דודינה אמרה לי, 'סיפרת לשני אנשים, אז גם החזיר יודע', לפעמים המשפטים של הרוסים הם המשפטים הכי אכזריים, אבל הכי נכונים. הייתי צריכה להסתיר את האמת גם מחברים קרובים, וזה היה הדבר הכי קשה בעולם. כשאת מסתירה משהו זה עושה לך רע, זה מכלה אותך מבפנים, אבל הדבר הראשון שהיה לי בראש זה לשמור על ארייה. לילדים לוקח המון זמן להשלים עם פרידה של ההורים ולוקח זמן גם להבין איך מתפעלים את הדבר הזה, אבל הכל משתבש לטובה".

מה השתבש?
"זה מתחיל ממשבר, וכשיש ערימת משברים שלא מצליחים להגיע לבסיס שלהם כדי לפתור אותם, זה נערם. בסוף כל מה שעשיתי עד עכשיו, כל מה שבחרתי לעשות – להתחתן עם בן, להביא לעולם ילדה, ללדת פה ולהישאר פה, זה לא רלוונטי. מה שהכי חשוב זה מה אני בונה מעכשיו הלאה, לחיים שלי. ארייה צריכה שני הורים, ובן הוא אבא מדהים. היא צריכה ששני ההורים שלה יהיו שמחים ועובדים, שיוכלו לפרנס את עצמם בכבוד, לאהוב אותה ולתת לה כל מה שהיא צריכה. אני אהיה מחויבת לבן לנצח כי הוא אבא של ארייה, וכל עוד יש לי את ארייה, אני לא יכולה להתגרש ממנו באמת. אני צריכה להיות מעורבת בחיים שלו כדי שיהיה לו טוב וכדי שלארייה יהיה טוב. אני חושבת שאחד השיעורים הכי גדולים שאנשים עוברים בגירושים זה שבעל כורחם, לא משנה מה קורה, הם צריכים ללמוד להסתדר. מכאן והלאה אני אעשה הכל כדי שיהיה לנו טוב, אני חושבת שזה אפשרי ושאנחנו מתקרבים לשם".

יש משהו מפחיד יותר בלקבל את ההחלטה הזאת כשאת בארץ זרה?
"אף אחד לא רוצה להתגרש, גירושים זה תמיד כואב, אבל אני אגיד לך מה כואב יותר? למות מבפנים בזמן שלא טוב לך, גם לא צומחים מזה. אי אפשר להתפתח כשאתה במקום לא טוב בבית, כי אתה כל הזמן בשקר עם עצמך. ההורים שלך זאת מערכת היחסים הראשונה שאתה רואה, ואם אתה רואה מערכת יחסים שלא עובדת, אבל נשארים בה בכל זאת, זה דופק לא פחות. יש לי מספיק חברים שאמרו לי, 'אני עד היום מחכה שההורים שלי יתגרשו'. גירושים זה לא תענוג, אני בטוחה שאם תגידי לכל אדם שהתגרש, 'אם הייתי יוצרת לך כפתור שאתה לוחץ עליו ואתם חוזרים להיות מאוהבים, מתגברים על המשברים והכל עובד', אין אדם שלא היה לוחץ עליו. לעצור ולהגיד שאנחנו מפסיקים לנסות כי אנחנו לא מאמינים שאפשר עוד להמשיך, זאת ההחלטה הכי קשה שיש. אני חושבת שכמו שכל כך רציתי לשחק עד שגרמתי לדבר הזה לקרות ולקריירה שלי להמשיך להתנהל על הקו מבלי לפחד שאני משאירה את הבת שלי באנגליה בזמן שאני מצלמת בישראל, אז גם עכשיו אני אלמד איך לעשות את זה נכון. מה שבטוח זה שאני אעשה את זה הכי נכון לארייה. אין אופציה אחרת".

הזכרת קודם שהיא כבר עולה על הבמה בתחפושות. היא ירשה מכם את חיידק הבמה?
"כן, אין מה לעשות, היא לא תחמוק מזה. מה שכן, אני חושבת שיש לה יכולת מדהימה להלחין ולכתוב שירים, היא יכולה להיות יוצרת של מחזות זמר. מה שהיא לא תעשה, העיקר שתעשה את זה טוב ושיהיה לה טוב, שתהיה מבסוטה".

צילום: ערן לוי | סטיילינג: מיטל ברונר | איפור: ליטל מיג'אן