אלעד אורנשטיין הוא במאי, צלם ומדריך בעמותת "רואים רחוק" מבית קשת. כפי שהוא מעיד על עצמו, כשהוא שמע על הסיפור הלא שגרתי של חברו ירמי שיק בלום - הוא מיד זיהה את הפוטנציאל, ויצא יחד איתו למסע קומי-אקטיביסטי, במהלכו נפתחת תיבת פנדורה, או שתיים. הסרט "הדונם של סבתא" זכה בפרס בימוי בדוקאביב, ואף הפך ללהיט של הפסטיבל, במהלכו כל ההקרנות היו סולד אאוט. עכשיו הוא מגיע גם לטלוויזיה, ויוקרן ביס דוקו ביום חמישי (27/06) בשעה 22:00.
"הסרט הוא קומדיה דוקומנטרית שמדברת על הסכסוך. חבר שלי, הקומיקאי ירמי שיק בלום, סיפר לי שהוא גילה שיש לו ירושה אבודה", שיתף אלעד בריאיון ל-mako. "הוא תל אביבי, אפשר לקרוא לו אבטיפוס שמאלני; כותב ב'הארץ', מופיע בסטנדאפ בברים, היה קצת בטלוויזיה, הגיע ל'ארץ נהדרת' והשתתף בכל מיני סדרות וסרטים. יום אחד הוא הגיע למצב שלא היה לו כל כך כסף, אשתו שלחה אותו לברר אם יש יוכל למצוא פתרון דרך המשפחה, כי הוא נצר לאחת משישים ושש המשפחות שעיצבו את תל אביב, ממקימי העיר. כך הוא מגלה שיש לו ירושה אבודה - אבל לא בתל אביב, אלא בשטחים".
"הוא רצה לעשות דוקו על הירושה האבודה הזאת, והתחלנו את המסע. לקח לזה ארבע וחצי שנים להיראות כמו סרט טוב, לכל סרט לוקח זמן", סיפר אלעד. "אבא שלו, דודי שיק, נכנס לסיפור ברגע שהבין שירמי יכול להשיג משהו מהירושה הזאת, הוא נדלק על זה ופתאום רצה אותה למרות שהיא הייתה משפילה מבחינתו. מהרגע שהוא נכנס זה הפך למסע של אב ובן, שיוצאים מתל אביב לשטחים ומנסים לעשות הכל כדי להחזיר את הירושה שלהם. כשהם הגיעו לשם הם גילו שזה לא כפר פלסטיני כמו שחשבו, אלא שיש מתנחלים על השטח. זה בעצם דימוי לאיך אנחנו במדינה הזאת, הכל מסורבל, מסובך ושזור אחד בשני".
איך הייתה העבודה על הסרט והדינמיקה ביניכם?
"הערכתי את ירמי עוד לפני שעבדנו יחד, ניסיתי לעשות עליו דוקו כשהוא התחיל את הקריירה שלו כקומיקאי אבל זה נפל. תמיד צרכתי את התוכן של ירמי, אז הגעתי עם ידע על הסגנון והקומדיה שלו ומאוד אהבתי אותם. בשילוב בינינו הוא הביא את הדברים המצחיקים, כי הוא חד לשון, ואני את ההתבוננות כי יש לי סבלנות. ניסינו לגבש ביחד את שני הסגנונות שלנו כדי שזה גם יהיה קצבי וקומי וגם ריגשי ומתבונן, כמו הדוקו שאני עושה. זה לא פשוט להיות שותפים ותמיד יש פערים, לא סתם בדרך כלל יש יוצר או במאי אחד, אבל פה ניסינו לתת מקום לכל אחד - וגם רבנו מלא בדרך. הריבים שלנו לא היו על תוכן לרוב, אלא על צורות העבודה. אנחנו חברים מאוד קרובים, אז יצאנו מזה חברים ושותפים, ואנחנו עובדים על הסרט הבא ביחד. זה מגניב כי הצלחנו לתת מקום אחד לשני ואנחנו מרגישים שזה שלנו".
הרגע הזה שהבנתם שבשטח יש מתנחלים היה תוך כדי תנועה? איך חוויתם את זה?
"ברגע שהתחלנו לעשות דוקו כבר ידענו שיש שם מתנחלים, אבל לא ידענו מי הם, למה ואיך הם קיבלו את השטח הזה. התחלנו לעשות תחקיר בתנועה. לקחנו מצלמה, נפגשנו עם אנשים והגענו להתנחלות. ניסינו לא לבוא עם אג'נדה שמאלנית תל אביבית, רצינו לבוא ולראות את האנשים. נסענו לשם וראינו שהם מאוד נחמדים ואנשים טובים. המסע הזה גרם לנו להרגיש שזה לא הם או אנחנו, זה אנחנו לגמרי. זה לא מנותק אלינו, אנחנו חלק מהדבר הזה ואנחנו צריכים לקחת על זה אחריות. הסרט מציג אותם בצורה כנה, יש להם מה להגיד לעולם ואג'נדה כמו שלנו יש, ניסינו לתת להם מקום להביע את עצמם".
"יש שמאלנים שכועסים עלינו שהצגנו אותם כבני אדם, וימנים שכועסים עלינו שלא הצגנו ערבים שהם לא בני אדם". המשיך אלעד והסביר, "אנחנו מרגישים שהצלחנו להיות במקום טוב באמצע, בלי קצוות קיצוניים, הצלחנו להראות שיש בני אדם ואנשים טובים, ומי שבעייתי פה זה המנגנון והמערכת שצריכה לקחת אחריות. בסוף סיימנו חברים של רוב הדמויות שנמצאות בסרט".
תוך כדי המאבק להחזרת הירושה האבודה, אביו של ירמי מתאהב בשטח - על אף שלא חשב שירצה בו כלל. "אנחנו מראים בסרט עד כמה קל להתאהב בעובדה שאפשר לחיות שם, שיש שם אוויר נעים, שטח ואין שם בלגנים של עיר. המנגנון עוזר לך בקלות להתעלם מהבעיות הפוליטיות ולהרגיש שאתה יכול לגור שם, גם אם אתה לא אידיאולוג".
המסע להחזרת הירושה משנה את חייהם, הם מחליטים להפסיק לתת לאחרים לדפוק אותם, נמאס להם להרגיש ככאלה שלא מצליחים בכלום. "הסרט מדבר גם על גבריות והורות, שניהם רוצים להוכיח שהם מסוגלים להשיג משהו. כל הסרט הם מרגישים שהם 'כמעטניקים', ירמי מרגיש שהוא קומיקאי סוג ז' או שכמעט הפך למפורסם, ואבא של ירמי, דודי, הוא שף שלרגע אחד היה בטלוויזיה והתפרסם - אבל הוא גם הפך לכמעטניק. הירושה הזאת מאחדת אותם לנסות להצליח במשהו. האבא רוצה את זה כהצלחה בחיים, סוף סוף יהיה לו משהו, וירמי בא ממקום אחר. נוצר גם פער ביניהם כי דודי מתאהב בשטח וירמי לא יודע אם הוא רוצה אותו, כי הוא בא עם אג'נדה אחרת", מסביר אלעד.
ירמי ואלעד עוסקים בחינוך ביום יום שלהם, ירמי מלמד קולנוע בתיכון שבו למד, ואלעד מנהל הדרכה בעמותת "רואים רחוק" בשיתוף קשת. הזיקה של השניים לעולמות הנוער השפיעה על תהליך היצירה של הסרט, כפי שאלעד מספר: "היה לנו חשוב להנגיש את הסיפור המסובך והיצרי של הסכסוך בצורה פשוטה, כמו שיעור היסטוריה. הקפדנו על לעשות את זה תמציתי, לפשט את העניינים ולספר את זה גם בצורה קומית. ידענו שאם נעביר את זה בצורה הזאת נאפשר פתח לדבר על המציאות, ניסינו להכווין את הצופה כדי שיבין דברים מסובכים שלנו לקח שנים להבין. ההחלטה לעשות קומדיה הגיעה מההבנה שנורא קשה לנו לתפוס את המציאות, היא קשוחה ומלאה בעובדות מבאסות ומדכאות. מרגיש שהיום עובדה היא כבר לא עובדה אלא דעה פוליטית".
העבודה עם הנערים בעמותה, היוותה בשביל אורנשטיין גם השראה במהלך הצילומים של הסרט: "ירמי ואני הרגשנו שאנחנו צריכים להציג סוג של מציאות. אותו דבר קורה לי ב'רואים רחוק', יש לי קבוצה של חבר'ה שיש להם מלא רעיונות ומחשבות והם הרבה יותר טובים, יצירתיים ומיוחדים. המטרה שלנו היא להכווין אותם ולתת להם לספר משהו על העולמות שמעניינים אותם. אני נמצא בעמותה מהיום שהיא הוקמה, היא בעצם איבר מגופי. תמיד עבדתי עם נוער - עוד מאז שאני הייתי נוער. העמותה מכוונת לנוער שרוצה להתעסק באומנות, בעיקר קולנוע וטלוויזיה אבל גם במוזיקה, באיור, בכתיבה ובתחומים נוספים. זו עבודה מאוד מגניבה, כשהתחלתי את התהליך הנערים היו בני 16 והיום הם כבר בני 29, ואנחנו ממשיכים ללוות אותם. המטרה שלנו היא לבנות קבוצה של 15 חבר'ה מהפריפריה החברתית, שיש להם זיקה לאומנות ואין להם גב כלכלי, להיפגש איתם פעם בשבוע בחינם במשך שנתיים. אנחנו ממשיכים ללוות אותם גם בצבא או בשירות לאומי, הם עוברים לקבוצת בוגרים ואנחנו שומרים להם מלגה שכשהם ירצו ללכת ללמוד, מלווים אותם כל הדרך לקבלה ללימודים וגם ביציאה לתעשיות השונות", שיתף אלעד על העמותה.
"זה תהליך שהוא מפעל חיים", הוסיף אורנשטיין על הפעילות שלו, "חניכים שלי בני 30 וחלקם גם עובדים איתי כיום. אם אני צריך צלם או משהו אני מנסה להביא אותם, וזה יתגבר יותר ויותר עם הגדילה שלהם בתוך התעשייה. חלק מהחניכים שלי, יש לי עשרות, היו חלק מהמסע של הסרט. הם ראו קטעים, נתנו ביקורות, השפיעו וגם הגיעו לבכורה. הסרט הוקרן לכל חניכי הפרויקט מה שהוביל לשיח מעניין ופורה בין חנכי הקבוצות, ערבים מוסלמים ונוצרים ויהודים. המטרה היא להכניס כמה שיותר קולות חדשים, גם כאלה שלא יכולים להגיע לבתי ספר ושאין להם כסף".