אנה ארונוב על חיים פרשטיין: "לא כל כך התחברנו בהתחלה"

אנה ארונוב מכירה את רחבת הריקודים מגיל קטן, לכן אחת התחנות הראשונות שלה אחרי שעלתה לארץ בתחילת המילניום הייתה סטודיו לריקוד. היא פגשה שם את מי שלימים ישתף איתה פעולה ב"רוקדים עם כוכבים" (פרק חדש הערב, אחרי החדשות, קשת 12) ויהפוך לאחד החברים הקרובים שלה, חיים פרשטיין. בריאיון שקיימה אתמול (שישי) אצל גלית גוטמן ולירון זייד, היא סיפרה שהקשר ביניהם לא התחיל ברגל ימין.

"לא כל כך התחברנו בהתחלה", שיתפה ארונוב ותיארה את המפגש הראשון שלה עם פרשטיין: "הגעתי לארץ בשנת 2000, אחרי חודש הגעתי לחוג ריקודים סלוניים בכפר סבא וראיתי שני אנשים, חיים ודני יוחטמן, שלימים נהיה בן זוג שלי לריקוד. אפשר להגיד שירדתי מהמטוס ונפגשנו, לקח לנו כמה רגעים עד שהוא לקח אותי לשיחה, אחרי איזה חודשיים, לספר לי שהוא גיי. לא האמנתי לו, הייתה לנו שיחת נפש מאוד ארוכה, אני חושבת שקרה שם משהו, איזשהו חיבור. מאז עברו 25 שנה ואנחנו עדיין חברים".

ארונוב התייחסה לצורך להוציא את הפן האישי מהמשוואה כשהיא שופטת בתוכנית, בין היתר גם מול מי שמככבת לידה במחזמר "שיקגו", רוני דלומי: "אני מאוד מבינה שזה המקום המקצועי שלי, שום דבר לא אישי אף פעם, זה תמיד רק על סמך מה שאני רואה על הרחבה. אני מניחה שהם רואים ומבינים את זה, אנחנו באמת גם חברים כולנו במסדרונות. לי לא קשה, מי שצריך, אני יכולה לתת סדנאות על איך מפרידים בין המקצועי לאישי. המקום שלי הוא כל כך ברור ואני מכבדת אותו כל כך, שאני לא מרשה לעצמי ששום דבר אישי ישפיע עליי. כל ההחלטות שלי, שקיבלתי לאורך הדרך, שלא היו תמיד פשוטות למתמודדים, הן על פי מה שאנחנו רואים על הרחבה, למזלי יש לי ארבעים שנות ניסיון כמעט, אז יש לי על מה להסתמך".

בסוף רואים גם אותך מתפרקת לא מעט ובוכה, המלחמה מאוד נוכחת.
"בסוף זאת המדינה שלנו, אי אפשר רק לשמוח ולרקוד, יש כיף בזה, אבל יש גם עצב. רוב המתמודדים גם עברו משהו, מישהו מהקרובים, נקשרו למשפחות של חטופים, חברה מהנובה כמו של טיילור, זה מפרק אותי כל פעם מחדש באולפן. מישהי כתבה לי באינסטגרם 'אני לא רוצה לראות את הרגש שלך, אני רוצה לראות את השיפוט המקצועי שלך'. אני לא יכולה להפריד בין הדברים, בסוף אני בן אדם, ריקוד בסוף זו אומנות, אם זה משפיע עליי וגורם לי להתפרק, אני לא מרגישה צורך להסתיר את זה. אנחנו מנסים לשקף את כל מה שיש במדינה הזאת, זה גם לרגעים שמח, עצוב ולפעמים מכעיס, יש בזה הכול ואנחנו מצליחים להעביר את זה, אני שמחה על כך מאוד".

ארונוב כאמור מככבת במחזמר "שיקגו", אותו נאלצה לעזוב לפרק זמן קצר בשל פציעה ספגה תוך כדי הופעה: "אני ירדתי מאיזו הרמה יחסית מסובכת ואז אני מבינה שאני לא מצליחה להזיז את היד, היא ננעלה לי. אני צועקת לפרטנר שלי מתנאל 'היד, היד', הוא מתחיל להוציא אותי מהבמה, הוא היה מקצוען, אני פשוט סובבתי את הכתף חזרה ואמרתי 'אוקיי, אני יכולה להמשיך'. חשוב לי לציין שזה באמת אחד המקומות המרגשים עבורי היום, לא הייתי על הבמה מלא זמן, בעשור האחרון לא הייתה לי הזדמנות".

ואחרי כל כך הרבה שנים, כשאת מקבלת את הטלפון הזה, את מיד אומרת כן?
"לא, לקח לי רגע. אלדר, הבמאי, ניגש אליי ב'רוקדים' מאחורי הקלעים בעונה הקודמת ואמר לי, 'תשמעי, מעלים את 'שיקגו'. נדלקו לי העיניים, כי זה אחד ממחזות הזמר האהובים עלי בכל הזמנים, אבל אמרתי לו שאני צריכה לישון על זה. לא עבדתי המון זמן בערב, ילד בבית, לוגיסטית הייתי צריכה לפתור את זה. גם הייתי צריכה קצת לבדוק את עצמי אם אני עדיין סומכת על עצמי, אני בת 43, כן? לא רקדתי הרבה זמן. חזרתי הביתה, דיברתי על זה עם בעלי, הוא אמר לי 'את רוצה את זה?' אמרתי לו שזה הדבר שאני הכי רוצה בעולם, אז הו אמר 'תעשי את זה, אנחנו נסתדר'. יש משהו ברגע הזה שיש 2,500 איש בקהל ויש עליי פולואו-ספוט, זה רגע שלא משתווה לשום דבר אחר. אני כל כך מאושרת שיש לי את ההזדמנות הזאת עוד פעם, בגיל לא מאוד צעיר, לחוות את זה שוב ולחזור באמת לבית שלי. התואר הראשון שלי ולנצח יהיה רקדנית, קצת התרחקתי מזה, אני מאושרת שחזרתי לנעלי ריקוד ולהופיע מול כל כך הרבה אנשים".

ארונוב העלתה מוקדם יותר השנה פוסט באינסטגרם, אותו הקדישה לאביה שלא זכה לראות את הנכד שלו. היא סיפרה על תחושת ההחמצה: "הוא נפטר חודשיים לפני שהוא נולד והוא גם כל כך רצה את זה, ילדתי מאוחר יחסית, בגיל 39. עשיתי כבר קריירה והכול קרה, למזלי הוא היה גם בחתונה שלנו, אבל זה הדבר היחידי שהוא לא זכה לראות, זה תמיד מרגיש לי כמו איזה פספוס, לשניהם אגב. אימא שלי תמיד, לא משנה מה, כשאני שולחת תמונה, מספרת על אדם, היא תגיד 'איזה חבל שאבא לא רואה את זה'. באותה מידה, אני יודעת שאדם מפספס סבא מדהים, יש כל מיני אירועים שאני חושבת שאבא שלי חסר לי, דווקא לא באישי שלי, יותר בשביל אדם, זה קשוח".

חצי גמר "רוקדים עם כוכבים", מתרגשת?
"זה מרגש, כי עברנו איתם דרך מאוד ארוכה, חצי גמר זה נראה לי אפילו יותר מרגש מהגמר. כמישהי שהייתה שם, הצעד האחד לפני הגמר זה הכי מבאס, נכון שכולם רוצים לזכות, אבל להגיע כזה קרוב ולא להגיע לגמר זה מאוד מאכזב. שלוש תוכניות אחרונות, כל מי שהולך, הוא יכול היה להיות באותה מידה בגמר, הם באמת היו טובים לאורך כל הדרך".

הרף עלה חבל על הזמן.
"יש פה רמה מטורפת, הרקדנים הצעירים והמאוד מוכשרים לא עושים את זה בכאילו, הם מלמדים אותם לרקוד, לוקחים אותם לקצה פיזית, מנטלית, באתגרים שהם נותנים להם. ארבעה חודשים כל יום בסטודיו, גם ספורטאי מקצועי כמו פיטר (פלצ'יק), שרגיל לעומס כזה, נפצע כי אין להם רגע להתאושש, לנשום. הם רוצים להיות יותר טובים והם עובדים מאוד קשה, אין להם רגע דל, ככה זוכים בעונה".