בעלי לא מבין למה אני קוראת את התגובות, אבל אני קוראת הכל. כל תגובה ותגובה

מיכל פעילן נתקלת מדי יום בהרבה דעות של הרבה אנשים עליה. "זה לא שאני סובלת מזה, כן? בסוף יש משהו מאוד מעודד ומחזק כשניגשים אליי ואומרים לי 'אל תפסיקי, תשמיעי את הקול של משפחות החטופים', אבל זה גם נהיה מאוד אינטנס עכשיו, וכולם רוצים לבוא ולדבר".

את מושכת הרבה אש.
"כן, יש גם את זה. ואלה לא סתם אנשים שבאים ואומרים לי שדעתם הפוכה, יש אנשים שמאחלים לי ללכת לעזה. זה לא קרה לי הרבה, אבל היו לי איזה שלוש-ארבע פעמים שהיו מאוד לא נעימות. באחת הפעמים ניגש אליי גבר ואמר לי, 'אתם אל-ג'זירה, לכי לעזה', אז זה היה לא נעים, אבל לא פחדתי שהוא ירביץ לי. דווקא כשניגשה אליי אישה, חששתי. היא באה אליי מאפס למאה כשיצאתי עם הבנות שלי מהג'ימבורי, צרחה עליי, קיללה וצעקה שביבי מלך. תפסתי את הבנות שלי, התחלתי ללכת מהר ויצאנו מהקניון. אם הייתי לבד, הייתי מתמודדת עם זה, אבל בגלל שהבנות היו איתי לא רציתי שהן יהיו עדות לכזו סיטואציה אלימה או שחלילה היא תרים יד".

את קוראת תגובות?
"כן. בעלי לא מבין למה אני קוראת את התגובות, אבל אני קוראת הכל. כל תגובה ותגובה".

למה?
"מעניין אותי לדעת מה אנשים חושבים. לפעמים אנשים מגיבים תגובות שהן שונות מהדעה שלי ויש בהן טעם. אבל יש הרבה תגובות שכל מטרתן לפגוע, לזלזל, להקטין. כואב לי כאזרחית במדינה הזו שזה השיח, לפני ארבע שנים זה לא היה המצב. אני כותבת את דעתי ומותר לא להסכים איתי. אבל איך זה מגיע לשיח שבו אנשים מקללים אותך, הופכים אותך לבוגדת? זו עבודה רבת שנים של ההנהגה שלנו. בסוף הכל מגיע מלמעלה, ואם אתה רואה כאזרח שלגיטימי שחברי כנסת ושרים בממשלה יתנהלו כפי שהם מתנהלים וינהלו שיח רדוד, אלים, מסית, עם מילים כמו 'בוגדים', הפיכה של משפחות חטופים או של קבוצות שלמות בחברה ללא לגיטימיות רק כי האנשים האלה לא שמים בקלפי את מה שיעזור לממשלה להישאר בשלטון, אז זה מחלחל למטה. יש פה ראש ממשלה שמנסה לפגוע בתקשורת החופשית, לא מתראיין לערוצי תקשורת, מסית נגד עיתונאים. אז כן, גם האזרח שיושב בבית מרשה לעצמו להגיד לעיתונאי שהוא לא מסכים איתו שהוא בוגד".

מה אני אגיד למשפחות חטופים, "אני עוד שלושה חודשים חוזרת"?

עד לפני 7 באוקטובר שימשה פעילן כתבת הרווחה של חדשות 12. החל מאותו היום היא שמה בצד את כל מה שעסקה בו עד אז והקדישה את כל זמנה ומרצה לליווי משפחות החטופים ומאבק עבורם. "ב-7 באוקטובר הקמנו חמ"ל בחדשות בניסיון לסייע לאנשים שלא מוצאים את בני המשפחה שלהם. אני ניסיתי ליצור רשימה ולהבין מי נחטף ומי לא, ומפה זה פשוט התגלגל. התחלתי להיות בקשר עם המשפחות ולעשות את הכתבות שקשורות אליהן. בחודש הראשון של המלחמה עוד עסקתי במפונים, באנשים ללא מיגון, בענייני רווחה, אבל מהר מאוד הבנתי שאי אפשר לגעת בהכל וכרגע החטופים זה הכי חשוב. לפני המלחמה קידמתי את כל העניין החשוב של קצבת זקנה וזה מבאס שעכשיו אי אפשר להתעסק בזה כי צריך את הכסף לדברים אחרים כרגע, אבל יותר מבאס שיש עדיין אנשים חיים בעזה".

פעילן נשואה ואמא לשלושה ילדים, בת 7, בת 4 ותינוק בן שלושה חודשים וחצי. היא חזרה באופן רשמי לעבודה השבוע, אחרי חופשת לידה לא שגרתית. "יש לי סבא וסבתא משני הצדדים שמאוד עוזרים, אני לוקחת עזרה בתשלום ומנסה כמה שיותר לגנוב רגעים בין לבין. אני מצלמת כתבה, באה הביתה לשעתיים להיות איתם והולכת לאולפן. אני לא 100% בשום מקום ואני חיה עם זה בשלום, אני לא בן אדם עם רגשות אשם". 

אז לא באמת הייתה לך חופשת לידה?
"לא רגילה, לא התנתקתי לחלוטין, אני לא יכולה. יש משפחות שאני מלווה, מה אני אגיד להם? תמשיכו רגע להילחם פה על יקיריכם, אני עוד שלושה חודשים חוזרת? אבל כן הייתי הרבה יותר בבית. כל יום לקחתי את הילדות שלי מהגן, מבית הספר, זה דבר שלא קרה מעולם. הילדים קיבלו את אמא שלהם בבית כל יום. אני בן אדם של ים, זו התרפיה שלי, ובמהלך המלחמה לא הגעתי לים. אפילו לא ברמה של חמש דקות לנשום. בחופשת הלידה לקחתי כל יום את העגלה והלכתי עם אור לים. ככה פתחתי את הבוקר. באיזשהו מקום אני חושבת שעם הלידה הזו, שמאוד חששתי ממנה, קצת נולדתי מחדש. הייתי על 300 קמ''ש, לא נמצאת בבית, טירוף, כל כולי במלחמה הזו. והייתי צריכה לעצור".

איך מחליטים להיכנס להיריון בתקופה הקשה הזו?
"תמיד ידענו שאנחנו רוצים שלושה ילדים והיינו בדיבורים על זה לפני המלחמה. וברגע שהתחילה המלחמה, אני פחדתי פחד מוות על שתי הילדות שכבר יש לי, ואמרנו לא, אנחנו לא מביאים עוד ילד לעולם כזה. היינו בדיונים אם בכלל אנחנו נשארים לחיות פה או לא. אני הערתי את ערן כל לילה ואמרתי לו 'בוא נעוף מפה'. עם הזמן הבנו שחייבים להחליט והחלטנו החלטה מדוברת, שאנחנו נשארים כאן ואנחנו נלחמים על העתיד של המדינה הזו. ואם אנחנו נלחמים על המדינה הזאת אז אנחנו מביאים עוד ילד כי אנחנו הולכים לדאוג שיהיה פה טוב יותר".

איך עבר עלייך ההיריון?
"ממש פחדתי שהמצב הנפשי שלי ישפיע על התינוק. המשכתי לעבוד אותו דבר, הקפתי את עצמי בעצב וקושי ורק קיוויתי שהילד שלי לא ישלם את המחיר. ואז הוא נולד, והוא הילד הכי חייכן שתראי בחיים שלך, קראנו לו אור. הוא לא מפסיק לחייך ולצחוק, שתי הבנות שלי לא היו ככה. אני באמת מרגישה שהוא כאילו מבין, שיש לו אחריות".

אני יכולה להתחיל לבכות שוב רק מלחשוב על זה

פעילן (38) מעולם לא חלמה להיות עיתונאית. "חשבתי שאני אהיה פסיכולוגית. אחר כך למדתי מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה, ובסוף הלימודים המרצה שלי אמר לי שהוא רוצה לשלוח את קורות החיים שלי למה שהיה אז ערוץ 2. לא ידעתי מה להגיד, אבל בעלי אמר שטוב לפגוש אנשים ולפתוח דלתות. הלכתי, התקבלתי ונכנסתי כתחקירנית ל'אולפן שישי'. אחרי זה עברתי לריכוז מערכת, עברתי לעשות כתבות ותחקירים ואז הגעתי להיות כתבת רווחה".

במבט לאחור, אחרי השנתיים שעברנו, את מצטערת לפעמים שלא הלכת להיות פסיכולוגית?
"לא. אני אוהבת את העבודה שלי מאוד. אני באמת קמה כל בוקר ואומרת איזה מזל שזה העבודה שלי, עם כל החרא שבדבר".

יש רגעים שאת חושבת "מה אני צריכה את זה"?
"כשזה ייגמר, בתקווה בקרוב, החטופים יחזרו, המלחמה תסתיים ונתחיל איזשהו תהליך שיקום – אני רוצה רגע לעצור. אני מרגישה שאני עוברת המון מבחינה נפשית. כמו רבים מאזרחי ישראל, אבל אצלי זה באופן אינטנסיבי מאוד. אז אני רגע אעצור לנשום, ולשאול את עצמי שאלות".

היו רגעים שנשברת על המסך.
"היה איזה שידור שממש בכיתי בו. הייתי בהמון דיונים בכנסת עם משפחות החטופים, אבל היה דיון אחד שריסק אותי. האמהות היו גמורות ובחוסר אונים ולפעמים זה פשוט מפרק, יש לי ילדים, בדלתות מסתובבות זו יכלה להיות אני במקומן. כשהרגעים האלה צצים, אני יכולה לנסוע באוטו ולבכות בכי מתמוטט, לשבת באוטו ולצרוח".

נוח לך כשזה קורה על המסך?
"אני לא בוחרת את זה. אני בן אדם, לא רק עיתונאית. קיבלתי על זה כמובן ביקורת ממבקר טלוויזיה ומאנשי תקשורת, שאני אמוציונלית. הם השתמשו בזה כדי לנסות לערער את הדברים שאני אומרת, שאני מונעת מרגשות ולא מהשכל. מאוד קל לפתור ככה דעות שאתה לא יודע איך להתמודד איתן. אבל אנחנו במציאות קיצון, התגובות הן תגובות קיצון, אני מדווחת 24/7 על הנורא מכל ולפעמים נשברים".

כשאת מתרסקת, זה נכנס אלייך גם הביתה?
"ברור, זה יכול לא להיכנס? החיבור הרגשי שלי לתוך הדבר הזה הוא במאת האחוזים, אז אני כן מנסה לשים מסכה, לשחק ולעשות עם הילדים כיף, אבל אין שאלה. אני הרבה יותר קצרה. אני זוכרת שחזרנו מחופשה משפחתית ורגע לפני הטיסה קיבלתי הודעה ממקור על שישה חטופים שנרצחו במנהרה, עוד לא ידעו להגיד מי. אנחנו ברכב עם המשפחה ונפתח סכר. אני לא מצליחה לעצור את הדמעות. המטוס ממריא ואני לא יודעת עוד מי החטופים ואני מפורקת והבנות רוצות את זה ואת זה. אמרתי לבעלי לתפוס את המקום שלי, הלכתי לחלק האחורי של המטוס והתפרקתי, לא הצלחתי להירגע ולחזור לבנות שלי. אני מבינה שכל שם שיגידו זה נורא, כי אני כבר חצי משפחה שם של חלק מהמשפחות. רק כשנחתנו גיליתי מי הנרצחים. ככה הסתיימה החופשה שלנו, ואני זוכרת שלמחרת היה 1 בספטמבר, הבת שלי התחילה כיתה א', שזה אמור להיות שיא ההתרגשות, ואני לא הלכתי איתה לטקס פתיחה, רק אבא שלה הלך איתה. אני יכולה להתחיל לבכות שוב רק מלחשוב על זה".

ישבתי מול הילדים האלה, תפסתי את הראש ואמרתי, "זה לא נתפס"

בשנה האחרונה עבדה פעילן על הסרט "ילדי השבי מדברים" שישודר במוצ"ש בקשת 12. חמישה ילדים שחזרו מהשבי מספרים מול המצלמות על החטיפה מהבית והימים הארוכים בשבי, על השחרור ועל הניסיונות לחזור לשגרה. דפנה אליקים מנחל עוז, אגם גולדשטיין אלמוג מכפר עזה, אוהד מונדר שנחטף מבית סבו וסבתו בניר עוז, איתן יהלומי מניר עוז ואופיר אנגל שנחטף מבית חברתו יובל שרעבי מבארי. "היינו עמוק בתוך המלחמה, במאבק מאוד גדול להחזרת החטופים, וכל הגל הראשון שחזרו כבר הפך לסיפור ישן. הייתה לי שיחה עם אמא של ילד חטוף שחזר מהשבי ופתאום הבנתי כמה זה מטורף שזה חלף לידנו. היו פה ילדים שנלקחו מהבית שלהם בפיג'מות והוחזקו בשבי, אין לזה אח ורע מבחינה היסטורית, בארץ ובעולם כולו. אמרתי שאני חייבת לעשות איזשהו מסמך טלוויזיוני ולתת לזה מקום. רגע להושיב אותם ולשמוע מהם לעומק, מה זה אומר להיות ילד בשבי?".

ומה גילית?
"שזה מאוד מאוד מורכב. חמישה ילדים וכל אחד היה באירוע שבי אחר. שתי בנות שהוחזקו לבד, בלי אמא, כשאבא נרצח. ילדה שמוחזקת עם המשפחה שלה ביחד, אחרי שאבא שלה ואחותה נרצחו והם נאלצו להשאיר אותם בבית. ילד שנחטף לבד כשבא לבקר את חברה שלו ואחד שנחטף לגמרי לבד. אז כל אחד נותן לך זווית שהיא שונה בתכליתה, אבל לכולם יש חוט מקשר. הסרט מורכב מהמון סיפורים קטנים. בהתחלה אף אחד לא רצה לדבר כי הם חזרו והיו קצת על גג העולם, אופוריה מטורפת, מלא אהבה ומתנות, הסלבס מצטלמים איתם, אבל אז אתה צריך לחזור למסלול. צריך ללכת לבית ספר, לעשות מבחנים ושיעורי בית, ואתה עוד ילד בחבורה של החברים שלך, אבל אף אחד מהם לא מבין ולא יבין את מה שעברת. אופיר אומר את זה מדויק – 'כשאני אומר מפחיד ממש, זה לא המפחיד ממש שאת מכירה. וכשאני אומר שהייתי עצוב ממש, זה לא העצוב ממש שאת יכולה להרגיש'. והוא צודק. אלה ילדים שראו את הרוע בהתגלמותו".

הצלחת להרגיש את מה שהם הרגישו?
"אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה שתפסתי את הראש ואמרתי 'זה לא נתפס'. היו ילדים חטופים וראינו אותם חוזרים וראינו אותם מדברים, אבל יש משהו בחוויה הזו שהם פתאום יושבים ובצורה הכי חשופה משתפים בסיפורים הקטנים בשבי שמטלטל. התייעצתי כמובן עם פסיכולוגים לפני שיצאנו לאירוע הזה, אם זה נכון לילדים, הם אמרו שיש ריפוי משמעותי בהנכחת הסיפור, הנכחת הטראומה, שתהיה הכרה, גושפנקה לזה שהם באמת עברו את זה. ודבר שני שאמרו הפסיכולוגים, זה שהילדים האלה הם הגיבורים של הסיפור, הם שרדו, הם ניצחו, ואם הם יספרו את זה כגיבור הסיפור, זה חשוב עבורם. ככה יצאנו לסרט. ואני אומרת לך, את תסיימי לראות את הסרט ואת תגידי שני דברים. אחת, אני לא מאמינה שהיו ילדים חטופים. שתיים, אני לא מאמינה שיש עדיין חטופים בעזה. את רואה את זה ואת אומרת, אני לא מאמינה שאנחנו עדיין נותנים לזה לקרות".

אבל את מבינה שחמאס מכשיל את עסקת החטופים?
"יש רוע מוחלט בסיפור הזה, וזה חמאס. ויש אשם אחד באירוע הזה, וזה חמאס. ומרגע שזה קרה וחמאס מחזיק בחטופים, הציפייה שלי היא רק ממקום אחד. ממדינת ישראל ומממשלת ישראל, מחמאס אין לי שום ציפיות. זה הרוע המוחלט בעיניי. ולכן אני מסתכלת על הצד שלי, שהוא צד ההיגיון, האנושיות, החמלה, ורוצה שהצד הזה יעשה כל מה שהוא יכול לעשות כדי להחזיר את מי ששם. בכל מחיר. וכשאני מסתכלת כאן פנימה ואני יודעת לומר שלא עושים הכל, זה גומר אותי. ועל זה הכעס והכאב שלי, כי אני יודעת שההחלטה כרגע היא החלטה פוליטית, אני יודעת שאני שומעת את גורמי הביטחון אומרים: 'אפשר לסיים את המלחמה, הצלחנו להשיג את מה שהצלחנו להשיג, אנחנו צריכים ללכת לעסקה', ולא הולכים לעסקה. אז לאן הכעס שלי ילך? אני אגיד לך יותר מזה, אם בנימין נתניהו היה בא ואומר מול כל העולם: 'אני מוכן לסיים את המלחמה כדי להחזיר את החטופים הביתה, את כולם, מי חי ומי בארון' ואז חמאס היה מסרב – לא הייתה לי תלונה. אבל במקום זה, אנחנו מקבלים לא רק הנהגה שלא אומרת את זה, אלא גם מדברת למשפחות החטופים נורא, מסיתה נגדם, אטומה אליהם. כאזרחית, לא כעיתונאית, מה אני אמורה להרגיש?".

אבל את לא רק אזרחית, ואת כן עיתונאית. הרבה ממבקרייך טוענים שאת מאוד מזוהה עם צד אחד.
"אם הצד הזה הוא הצד שחשוב לו שמדינת ישראל תמשיך לפעול על פי ערכים יהודיים דמוקרטיים שהם קדושת החיים, ערבות הדדית, סולידריות, דמוקרטיה על בסיסה של מוסדות המדינה החופשיים, שאינם כפופים לרצון השליט – אז אני בצד הזה".

ובצד השמאלי של המפה הפוליטית?
"למה, אין אנשים בימין שרוצים שחטופים יחזרו הביתה? שרוצים מערכת משפט חופשית, תקשורת חופשית? אין אנשים בימין שרוצים שראש הממשלה לא יעמוד ויסית נגד שופטים או אזרחים שממלאים את תפקידם כשליחי הציבור? ברור שיש. אני לא אגיד מה הצבעתי בקלפי, אבל אין בזה שום עניין של שמאל או ימין".

אני יכולה להמר שלא הצבעת לביבי.
"אני חושבת שהליכוד כתנועה, לפני שביבי חירב אותה, הייתה תנועה לגיטימית, חשובה, עם אג'נדה ואידיאולוגיה, שאפשר להתווכח לכאן או לכאן עם האידיאולוגיה שלה, אבל הייתה אידיאולוגיה להתווכח איתה. היום אני מסתכלת על רשימת הליכוד, ובעיניי אלו אנשים שמחרבים את המדינה".

אין דבר שמסוכן למדינה יותר מבורות

לאחרונה פורסם דיון פרטי וסוער מתוך קבוצה של חדשות 12 שעניינו איך ואם מסקרים את הסבל בעזה. חלק מחברי המערכת, ובהם עמית סגל, היו נגד סיקור שכזה. פעילן הייתה בעד וטענה, "אני מקבלת הרבה ביקורת על כך שאין שום דיווח אצלנו בנושא, ובעיניי הביקורת מוצדקת. גם אם שורדי השבי ומשפחות החטופים שאני בקשר קרוב איתן לא מרגישים אמפתיה למתרחש שם, גם אם אנחנו לא מרגישים, זה לא המדד בעיניי".

"זה דיון מורכב שצריך להתנהל", היא אומרת היום. "אנחנו נמצאים במציאות שלא היינו בה אף פעם, גם כתקשורת. יש אויב שטבח בנו ועשה לנו את הנורא מכל, יצאנו להגן על עצמנו, ועכשיו יש לזה גם השלכות. ואני חושבת שבסוף, העבודה העיתונאית היא לתת את העובדות ולחשוף את הציבור לכל המידע, כי אין דבר מסוכן למדינה יותר מבורות. היום לציבור בישראל אין את כל המידע לפניו. ולכן, חשוב בעיניי, בלי קשר לדעותיי ולרגשותיי האישיים, לדווח".

מה הרגשת כשהודלפה השיחה האישית הזו?
"התבאסתי נורא. אני עובדת במקום שבו הדבר הכי חשוב הוא אמון".

זה יגרום לך לשקול את מילותייך בקבוצה להבא?
"בטח. אני עומדת מאחורי הדברים האלה, זו הדעה שלי. אבל אני יכולה לומר באופן אישי שכשדבר כזה מתפרסם אז את מבינה שאת עובדת לצד אנשים שפוגעים באמון שיש לי בהם. יש המון אנשים בקבוצה, יכול להיות שמי שהדליף היה ביחסי תן וקח ויכול להיות שזה מישהו שרצה להוציא החוצה דעות של אנשים, כמו זו שלי, כי זה נושא טוב, נושא נפיץ. זה מאוד מבאס".

זה השפיע על מערכת היחסים עם סגל?
"שאלה הבאה. וברצינות, אני יכולה לנהל איתו שיח אמיתי. יש לנו דעות שונות, אבל אם הלב במקום הנכון, אפשר לנהל שיח. יש לי הרבה אנשים מסביבי שהדעות שלהם שונות משלי ואז אני יכולה להתווכח איתם ולהתעצבן, ואני עדיין מאוד אוהבת אותם. זה מחזיר אותי להנהגה ולנתניהו. מה היה פה עד עכשיו? תמיד חיינו פה בהסכמה ושלום? כולם חשבו אותו דבר? כולם הצביעו אותו דבר? והצלחנו לחיות פה בחברה שבה אנשים הרגישו אחרת, הצביעו אחרת בקלפי ולא איחלת לבן אדם שמחזיק שלט של חטוף למות, לא ניסית לדרוס אותו ולא יצאת ופוצצת בן אדם בן 70 מכות. אנחנו הגענו לקיצון של חוסר יכולת להכיל דעה אחרת, וזה מאוד מפחיד".

את יכולה לנהל שיח עם אנשים שרוצים להחזיר את החטופים אבל לא מוכנים לשלם כל מחיר?
"אני חושבת אחרת לגמרי, אבל יש לי אנשים בסביבתי הקרובה, גם קולגות וגם אנשים בחיים הפרטיים שלי, שחושבים ככה. קשה לי שהם חושבים אחרת ממני. אני חושבת שיצרו פה איזושהי משוואה שקרית, זה או הביטחון שלנו או החזרת חטופים, אני לא חושבת שזו המשוואה, על בסיס כל מה שאומרים גורמי הביטחון, לא על בסיס דעתי האישית. אבל אפשר לנהל שיח ולהבין שאנשים חושבים אחרת, כמו שאני חיה במדינה עם אנשים שרוצים לחזור לחיות בעזה ולכבוש את הרצועה. ואני חושבת שזה נורא ואיום, ואני לא רוצה שילדים יפים שלנו, חיילים, ימשיכו למות בעזה".

צילום: שי פרנקו | סטיילינג: מיטל ברונר | איפור: גלית ורטהיים | שיער: איתי שי | ע.סטיילינג: תאיר כהן גיליס | הפקה: טל פוליטי