אנשים אוהבים שמסודר להם. בן אדם כמוני מפחיד אותם

בכל יום שומעת בת חן סבג את השאלה "נו, מתי סדרה חדשה". יותר מעשור אחרי שכתבה את "מטומטמת", דרמת הפשע הקומית שבה היא גם שיחקה בתפקיד הראשי, היא עושה זאת שוב, והפעם עם "הורסת", קומדיית אימה חדשה שעולה בימים אלה ב-HOT. "כשכתבתי את הסדרה לא עניין אף אחד מה אני עושה, וגם לא האמינו לי. רק רציתי שישאלו כדי שאני אגיד שאני כותבת", היא נזכרת. "עכשיו זה לעבור ממקום שאני כותבת בצ'יל ללכתוב תחת סטרס. גם קל יותר לבקר אותי, כי כבר יש למה להשוות. אני כבר לא הניו קיד און דה בלוק, שקל וכיף לפרגן לה והיא סיפור סינדרלה. אני במקום אחר".

ההשוואה לסדרה מצליחה כל כך מלחיצה אותך?
"זה מפחיד, ברור לי שאין מנוס מהשוואה למרות שזה ז'אנר אחר, סיפור אחר ודמויות אחרות. הדבר הכי קל עבורי היה להמשיך עם 'מטומטמת', הדבר הקשה היה להגיד, 'עכשיו אני עוברת למשהו אחר'. מבחינתי גם אם אנשים יחשבו שזה פחות טוב, גם אם זה יהיה פחות מסחרי, זה מה שהייתי צריכה לספר. זו יצירה אחרת לגמרי, והיא שלי בדיוק כמו הקודמת".

הגעת גבוה מנקודת פתיחה אפס, ועכשיו את מגיעה עם הקרדיט וגם עם התמקצעות. איך זה מתבטא?
"הרבה מ'מטומטמת' עשיתי מבלי להבין. עכשיו אני יותר ממוקצעת, גם בכתיבה, גם במשחק, גם בהתנהלות על הסט. לקח לי הרבה זמן להבין שהטיעון 'זה לא מרגיש לי נכון' תופס ושאני לא צריכה להסביר אותו. אני לא צריכה לשכנע יותר, האינטואיציה שלי שווה משהו. מהבחינה הזאת הכל השתנה, גם אני השתניתי, העולם השתנה, התעשייה השתנתה".

מה השתנה?
"כל פעם יש פחות ופחות כסף".

למרות שהסדרה הצליחה ונמכרה לנטפליקס?
"בואי ננפץ את האילוז', בסופו של דבר אם לוקחים את השכר שאני מקבלת עבור כתיבת הסדרה ומפצלים אותו לארבע שנים שעבדתי בזה, יוצא שכר לא הרבה יותר גבוה משכר ממוצע. זה המצב שלנו בארץ, היוצרים בסוף מרוויחים הכי פחות. בחו''ל יש חדרי כותבים עם עשרה אנשים והכל זז הרבה יותר מהר. בארץ את עושה סדרה במשך ארבע שנים ואז בן אדם רואה שמונה פרקים בבינג' והכל נגמר. כדי להצליח להתפרנס מאומנות כאן חייבים לעשות כמה דברים במקביל, אחרת הלך עלייך. זה מתסכל".

שינוי נוסף שהתרחש הוא שסבג הפכה לאדם מוכר. במקביל להצלחת הסדרה היא ניהלה מערכת יחסים מתוקשרת עם אורנה בנאי, שמבוגרת ממנה ב-18 שנה. בניגוד לרושם שנוצר, זו הייתה מערכת היחסים הראשונה שניהלה עם אישה. "גיליתי שזה מפתיע אנשים שאני ביסקסואלית, ואני לא מבינה למה. עד גיל 32 הייתי עם גברים, וגם כשיצאתי עם אורנה, לא יצאתי מעולם משום ארון. התאהבתי באורנה וזהו, אין לי חוויה של חיים בארון. אנשים פשוט אוהבים שמסודר להם ויש משהו בבן אדם כמוני, שמדבר על היותו בי, שמפחיד אותם. כשאני אומרת שהתאהבתי בגברים ובנשים ושאני עושה סקס עם גברים ונשים זה מאיים, אנשים רוצים שתסבירי להם ושזה יהיה ברור. אם את קצת חורגת מההגדרות זה מעורר אצלם אלימות, כי זה אומר משהו על הבחירות שלהם. מי שזה מאיים עליו, מי שזה מפחיד אותו, שיבדוק איפה זה נוגע לו ומה זה מעורר אצלו".

את מרגישה שהחשיפה הזו הגדירה אותך בעיני הציבור?
​"בגלל שמערכת היחסים הראשונה שהייתה לי עם אישה הייתה עם אורנה והיא הייתה מאוד מתוקשרת, זה נחרט, אבל בתכלס, לפני אורנה הייתי עם גברים כל חיי. אחרי שנפרדתי מאורנה היו לי מערכות יחסים עם נשים וגברים. הגדרות זה מהמילה גדרות, זה סוגר, וברגע שאתה מגדיר את עצמך בצורה מסוימת, סגרת משהו. אני לא רוצה להיות דוברת של אף קהילה ולשאת דגל של אף קהילה, זה מקבע. אני רוצה להשאיר את זה ככה".

אמרתי, "לא בטוח שתהיה פה סדרה"

סבג (41) הוכיחה על בשרה את הביטוי "לא פותחים לך מהדלת, תיכנסי מהחלון". כשהיא לא קיבלה את תפקידי המשחק שחשקה בהם, היא לקחה את המושכות לידיים וכתבה לעצמה את התפקיד הראשי. "מטומטמת" זכתה להצלחה אדירה, המשיכה לשלוש עונות, זכתה בפרס האקדמיה, נמכרה לנטפליקס ואפילו נעשה לה רימייק גרמני. "בתקופה שהתחלתי לכתוב כבר הייתי משועממת ומתוסכלת, הבנתי שזה לא מתקדם לשום מקום. ידעתי שלא מבינים מה אני יכולה לעשות ושבגלל המראה החיצוני שלי לא ייתנו לי בחיים להראות את זה. קיבלתי תפקידים של ילדות, תפקידים לא מאתגרים, בלי בשר לנעוץ בו שיניים. אם לא הייתי יוצרת לעצמי כנראה כבר לא הייתי בתחום בכלל. רוב הסיכויים שהייתי הולכת לעשות משהו אחר".

גם אחרי שהצלחת היו כאלה שזלזלו ופקפקו ולא מיהרו לפרגן?
"ברור, היו לחשושים מאחורי הגב, נניח על גבר שעבד איתי. אמרו שזה לא בגלל שהוא מעריך אותי וחושב שאני מוכשרת, אלא בגלל שיש בינינו קטע. כשהבנתי שזה מה שקורה פתחתי ישיבה ואמרתי, 'חבר'ה, מי פה חושב שאני מוצצת לו?'. כולם היו לבנים, ואמרתי להם עכשיו אנחנו מורידים את זה מהשולחן, כי זה לא הדיבור. להגיד שאם מישהו בוחר לעבוד איתי זה לא בגלל שאני כותבת טובה או בגלל שהוא מאמין בסדרה שלי, אלא בגלל שאני כוס, מבחינתי זו הטרדה מינית שאנחנו כחברה עושים לאישה. זה קורה הרבה יותר פעמים ממה שאנחנו יכולות לחשוב".

ב"הורסת" מגלמת סבג את אבישג קוסמה, פליטת ריאליטי שניהלה מערכת יחסים מתוקשרת שהסתיימה בטונים צורמים. במקביל מתמודדת הדמות עם אם שסובלת ממאניה דפרסיה, קללה שרובצת על נשות המשפחה ורצח מסתורי שאופף את הסיפור. "מה לא עברתי עם הסדרה הזאת? קורונה, 7 באוקטובר, מהפכה משפטית, איראן. היו כל כך הרבה סופי עולם מאז שהתחלתי לכתוב אותה, ולא רק עם המציאות שבחוץ. כשהתחלתי לעבוד על הסדרה זה היה עם אותו בית הפקה של 'מטומטמת', והכל התפרק", מספרת סבג. "המפיק הראשי עזב את החברה ובעקבותיו עזבו מלא אנשים. היו הרבה רגעים לאורך הדרך שאמרתי, לא בטוח שתהיה פה סדרה. הכתיבה שלה הייתה שבעת מדורי גיהינום, כמו הסיוט שאבישג עוברת לאורך העונה".

כל כך הרבה שינויים יכולים לערער, בטח כשמדובר בתהליך יצירה וצריך קרקע יציבה.
"הפרידה הזאת עשתה לי רק טוב. היו רגעים שאמרתי, 'אני כותבת. אם אתם רוצים תיקחו, אם לא, אל תיקחו'. בתור יוצרת את צריכה לשכנע כל הזמן אנשים שישקיעו בסיפור שלך".

כשזה רק עלייך, מאיפה הכוחות להאמין שזה יקרה?
​"צריך ויז'ן. הרבה פעמים לאורך העבודה על הסדרה שאלו אותי, 'אבל איך זה יתחבר? זה יותר קומדיה או אימה?'. ראיתי הכל לנגד עיניי והצילומים, בניגוד לכתיבה, היו חגיגה. זו הייתה חוויה מדהימה ומתקנת, כל פרק צולם במשך חמישה ימים. זה לא הסווטשופ שהיה לי ב'מטומטמת', שצילמנו פרק ביום וחצי".

את אמא שלך מגלמת קרן מור ואת סבתא שלך – גילת אנקורי בלוק שיערער את עידית לינוביץ' האיקונית. איך היה לעבוד איתן?
"גילת הכי זורמת בארץ, היא חגגה את זה והציעה עוד ועוד דברים שיעשו אותה עוד יותר מכוערת, היא ממש התאבדה על התפקיד הזה. עם קרן זו סגירת מעגל מדהימה, אני דקלמתי מערכונים של 'החמישייה הקאמרית' עוד הרבה לפני שידעתי מה המשמעות שלהם".

לצד העבודה על הסדרה המשיכה סבג לכתוב גם לתיאטרון. בסוף החודש יעלה בקאמרי מחזה שכתבה, "הריטריט", ובו היא גם משחקת. מדובר בחזרה למקום שבו קריירת המשחק שלה התחילה ואותו היא עזבה בטריקת דלת. "עזבתי בסוג של טראומה, ואמרתי שיום אחד אני אחזור לתיאטרון עם משהו שאני כתבתי".

ספרי לי על "הריטריט".
"המחזה מספר על מיליונר שעבר מהפך רוחני, משחק אותו עידו ברטל ואני משחקת את אשתו. הוא מזמין חברים שלו לריטריט בווילה מבודדת, ושם הכל מסתבך כשאחת הדמויות נרצחת ומתחילה חקירת רצח. זה מחזה שמתחיל באקורד רוחני והופך להיות מאוד אינטנסיבי ואגרסיבי, עם ביקורת על העולם הרוחני וטרנד הוולנס".

איך זה לחזור לשחק בתיאטרון?
"​שונה וכיף, באיזשהו מקום זה לחזור הביתה ולפגוש המון חברים מפעם. הקאמרי מרגיש לי כמו בית ומקום שאפשר לעשות בו דברים ממש חתרניים ומגניבים, ואני מרגישה שברמת החופש היצירתי, נתנו לי ללכת הכי מופרע שיש".

זו שאלה, אם בת חן סבג עוברת את קהל מנויי התיאטרון השמרני, לכאורה.
"זה בדיוק העניין, מה שאני הכי גאה בו זה שאני לא מתאימה את עצמי לתיאטרון, אני מביאה את מי שאני. שאפו לקאמרי שהולכים איתי על הדבר הזה".

את היוצרת, אבל לא הבמאית. זה תפקיד שקורץ לך?
"אני בהחלט זוממת לביים את הפרויקטים הבאים שלי, אבל כל עוד אני בתפקיד הראשי, אני צריכה עוד מישהו מהצד. אולי יום אחד אני אהיה מל גיבסון".

הלכתי לתפקידים של זקנות, עשיתי מונולוגים של שבורות

סבג גדלה בבאר שבע כילדת סנדוויץ' בין אח ואחות, אמה מנהלת חשבונות ואביה היה איש קבע וכיום הוא מנהל במשרד הבריאות. "תמיד שואלים אותי אם לא חוויתי גזענות בבאר שבע, אבל בתור מי שיש לה את שני הצדדים, הצד המרוקאי, סבג, קיבל את הפרונט. אני באה ממקום ש'אשכנזי' היה קללה. כשהיית רוצה להעליב מישהו היית אומר לו, 'יא אשכנזי'. עכשיו ב'הורסת' הספוט הוא על הצד הרומני שלי ועל המשפחה של אמא שלי, שושלת של נשים צועניות מאוד חזקות ומעוררות השראה, ויחד עם זה צוחקות על עצמן. ידעתי שארצה לכתוב עליהן, פשוט לא ידעתי שזה יהפוך לאימה".

רגע, מדובר בסיפור אמיתי?
"קודם כל, השקרים הכי טובים מבוססים על אמת, וזה חוק בכתיבה. הרבה פעמים אני לוקחת פרטים אמיתיים ועליהם אני בונה את ההזיה. אני יכולה להגיד שההשראה היא המשפחה שאני באה ממנה, שהיא מאוד צבעונית. הדמות של האמא בסדרה מבוססת על דודה שלי, לפני שאבחנו אצלה מאניה דפרסיה, הייתי הולכת אליה והיא הייתה מראה לנו סרטי אימה. זה ז'אנר שהכל בו מאוד מוחלט: הרע הוא השטן, הוא נכנס בילדה תמימה, הכל מאוד דיכוטומי וקיצוני. לקחתי את הווייב הזה ופיצחתי אותו דרך קומדיה משפחתית על מערכות יחסים בין אמהות לבנות ועל זה שהשטן בסוף זו הסבתא ששואלת, 'ומה עם נכדים?'. אמא שלי מהממת, אבל יש משהו מאוד טעון בהורים וילדים, ובמיוחד באמהות ובנות. הרצון של אמא שלי ללמד אותי מהטעויות שלה יצר טעויות חדשות ושריטות חדשות".

מה למשל?
"כל פעם שהיו אומרים לאמא שלי, 'איזו ילדה יפה', היא הייתה אומרת, 'היא לא רק יפה'. היא לא רצתה שאני אסתמך על היופי שלי ולא אעשה עם עצמי שום דבר בחיים, אבל הקישור שאני עשיתי בראש זה שכל פעם שמישהו היה אומר לי 'את יפה', הרגשתי כאילו הוא אומר לי 'את טיפשה'. זה לפחות יצר את 'מטומטמת'. המילה הזאת הייתה הפחד הכי גדול שלי, ורק אחרי שהתחלתי לכתוב הבנתי שאני לא צריכה להוכיח כלום".

את היופי התמים הזה הסתרת, אולי אפילו התעקשת להעלים, ולא פרצת לתודעה על הטיקט של השחקנית היפה.
"הייתי מכערת את עצמי, בבית צבי הייתי עם גשר וגלאח, חיברתי את הגבות, היה לי מורה שכל הזמן אמר לי, 'אבל למה את מתעקשת לכער את עצמך?'. כל הזמן הלכתי לתפקידים של הזקנות, עשיתי מונולוגים של שבורות. דמויות שוליים יותר מעניינות אותי, וגם עכשיו, אבישג עושה דברים מזעזעים והרסניים לאנשים סביבה. אני לא חסה על הדמויות שאני כותבת לעצמי, אני לא חושבת אם יאהבו אותה או לא. מבחינתי אלה אזורים שכיף לחקור בתור שחקנית".

הרבה שחקניות יפות מספרות שהן לא נלקחות ברצינות בגלל המראה. זה הדבר שניסית להימנע ממנו?
"המראה שלי תמיד קיבל פוקוס, גם מהבחינה שאני נראית צעירה ותמיד נראיתי קטנה, אז היה נוח לזלזל בי. זה יצר את האישיות שלי, את המקום שאני רוצה לתפוס בעולם, להיות בן אדם שלא סותם את הפה גם כשזה סיבך אותי, מלא פעמים רצו לדפוק לי מכות. היום זה פחות מעסיק אותי. אני כבר לא ילדה, אני מזדקנת וזה כבר לא הדבר העיקרי שרואים בי. אולי גם בזכות הבחירות שלי".

אחת מהתמות שבהן עוסקת "הורסת" היא כמה יכול אדם להשתנות. כך, בפתיח הסדרה מכה הדמות הראשית על חטא לאחר שהייתה דמות פרועה והפכה למיושבת יותר, וגם סבג מעידה על עצמה היום כעל אדם רציני ואחראי. "צריך המון משמעת כדי לשבת לבד ולכתוב. אני קמה כל בוקר בשבע, עושה מדיטציה ושוחה, ובתשע אני כבר פותחת מחשב. זו אחת השאלות שהסדרה מעלה, האם אנשים מסוגלים להשתנות או האם הכוס שיצאת ממנו ימשיך לרדוף אותך לנצח. הפחד הגדול שלי זה להיות אדם תקוע וזו שאלה, כמה בן אדם יכול להשתנות. אמא שלי תמיד אומרת שחבל הטבור הוא כמו גומי אלסטי, לא משנה לאן הילד שלך ילך, הוא לנצח יישאר מחובר אלייך".

בתוך השיח על חבל הטבור ואימהות, עוברת אמא אחת שכל העיניים נשואות אליה ברגע שהיא מתיישבת לידינו במסעדה שבה אנחנו יושבות, עינב צנגאוקר. "הנה אישה שצריך להצדיע לה, לסגוד לה. וואו, אמא'לה, איזו אישה". לרגע סבג מתלבטת אם לגשת להגיד מילה טובה, אך חוששת להפריע. ואז עינב עוברת סמוך לשולחן שלנו ונעצרת. "​עינב, אנחנו רוצות להגיד לך שאת אלופה. תודה עלייך ואנחנו איתך כל הזמן". גם פה צנגאוקר מודה ומבקשת להזכיר, "אנחנו ממשיכים בכל הכוח כל הזמן, זה עוד לא נגמר, יש לנו עוד חטופים שצריכים לחזור".

"את מבינה מה זה פרופורציות? מה קשור לכתוב ולעשות טלוויזיה? אחרי 7 באוקטובר לא יכולתי לעבוד, הכל היה נראה לי כל כך מטומטם, כאילו, מה את עושה? עוד שנייה אין מדינה", אומרת סבג. "כשלא הייתה ברירה והיינו צריכים לחזור לעבוד, עדיין הייתה המחשבה הזאת כל הזמן בראש, של 'במה את מתעסקת?'. האישה הזאת לא ידעה איפה הבן שלה, איפה הוא ישן, ומה אני עושה? כותבת סדרה? הכל הזייה, עדיין שום דבר לא נגמר".

כמה את רוצה שיהיה פה שינוי?
"מאוד. אני לא חושבת שאפתיע מישהו בזה שאני שמאלנית, ועדיין, המציאות מורכבת. אני מאחלת לנו שנדע להכיר במורכבות הזאת ולתת ביטוי לכל גווניה. לא צריך להסכים עם האדם שמולך כדי לאפשר לו להיות הוא, ובסוף המסוכן הוא לא מבחוץ, אלא מבפנים. אני בן אדם אופטימי מטבעי ואני מאמינה שעוד יהיה פה טוב. זה מאוד מרגש עכשיו שמדברים על שלום אחרי שאסור היה להגיד את המילה הזאת, אבל בואו נתחיל עם שלום בינינו לבין עצמנו".

אם תגידי את המילה "שלום", זה לא בטוח יעבור כל כך בקלות.
"בגלל הטראומה שעברנו, הכל נהיה מאוד דיכוטומי. אם אתה אומר משהו שיש בו רגע חמלה כלפי תושבי עזה, זה כאילו אתה ישר נגד חיילי צה"ל, ואפשר להיות גם זה וגם זה וצריך לתת ביטוי להכל. להגיד לך שיש לי פתרון? לא. אם היה לי פתרון הייתי הולכת לפוליטיקה, אבל בינתיים אני מספרת סיפורים על המורכבויות הפנימיות שיש לבן אדם בינו לבין עצמו ולא בינו לבין המדינה שלו".

בשביל כל ה"תתחרטי" הקפאתי ביציות

מלבד העיסוק במיניות שלה, סבג מתייחסת גם לבחירה שלה שלא להביא ילדים לעולם. "זה לא מעסיק אותי, ואני גם כרגע לא רוצה להיות אמא. אני כן מאחלת לעצמי זוגיות טובה, הייתי רוצה להתאהב, אבל זה לא שאני בחיפוש אחרי להתחתן ולעשות ילדים. אני חיה את חיי ולא מתוך פחד של להיות לבד".

בתור רווקה בת 42, אני מזדהה איתך, אבל יודעת שיש הרבה רווקות שמרגישות פגומות או "לא נכונות" חברתית אם הן לא מתיישרות עם הנורמה, אם הן לא מצאו בעל. איך את חווה את זה?
​"אני בן אדם נכון גם כשאני לא בזוגיות. ויותר מזה, אני מרגישה הכי קרובה לעצמי והכי נאמנה לעצמי דווקא כשאני רווקה. בזוגיות אני יכולה לפעמים לזלוג לכיוונים המרצים, ואז להתחיל לאבד אותנטיות".

איך זה להגיד בקול רם "אני כנראה לא רוצה ילדים", כשהיום החברה דוחפת ומעודדת כל רווקה להביא ילד לבד?
"אני מאוד אוהבת ילדים, אני חושבת שזה מדהים לגדל ילדים ושמי שרוצה ויכולה לעשות את זה, שתעשה את זה. זה תפקיד כל כך גדול וזו הקרבה כל כך גדולה להיות אמא, ודווקא בגלל כובד הדבר הזה, לא בא לי עליו. ברגע שאת עושה ילד זה לכל החיים, זה תפקיד שאין ממנו דרך חזרה, וזה תפקיד מדהים, אני פשוט לא בטוחה שאני רוצה אותו לעצמי. הרבה אומרים לי, 'את מדברת שטויות', 'את תתחרטי', אז בשביל כל ה'תתחרטי' האלו הקפאתי ביציות. אם אני אתחרט, יהיה בסדר ואני אפשיר".

בזה שאת בוחרת שלא להביא ילדים לעולם את מציבה מראה שאומרת- גם לך הייתה זכות בחירה, יכולת לעצור ולשאול.
"בדיוק. כל מה שחורג מהמבנה הקלאסי מפחיד ומעמת אותך עם שאלות לגבי הקיום שלך, ואני חושבת שנשים צריכות לשאול את עצמן את השאלה הזאת ולא לפעול באוטומט רק כי הטבע נתן לנו את היכולת ונראה לך שזה מה שכולן עושות. דיברנו קודם על דברים שחורגים, שמאיימים, וגם אישה בלי ילדים זה מאיים. הרי מי היו המכשפות של פעם? נשים שלא התחתנו, שלא עשו ילדים, שגידלו חתולות. אישה בתלם היא אישה שעושה ילדים, שמקשיבה לבעלה. את המונח 'שעון ביולוגי' טבעו קצת אחרי שהמציאו את הגלולות. ברגע שהייתה לנשים אפשרות שלא להיכנס להיריון וללכת לעבוד, פתאום אמרו, 'אבל יש לכן שעון ביולוגי', ואני רוצה להגיד שאפשר להיות אישה שלמה גם מבלי להביא ילדים לעולם. זה שאומרים, 'אין דבר כזה אישה שלא רוצה ילדים', זה לא נכון. יש, עובדה".

זה נושא שעולה אצלך בדייטים?
"אם אני יוצאת עם גבר רווק, אני מרגישה שזה משהו שצריך להגיד מראש, כי רובם מכוונים ורוצים מחר ילד. היו לי שתי אינטראקציות לאחרונה שבאחת לא אמרתי את זה בזמן ואז הייתה התבאסות עליי ובשנייה אמרתי את זה כל כך מההתחלה שהוא אמר לי, 'זה הדבר הראשון שאמרת, לפני שאמרת לי מה את שותה, אמרת אני לא רוצה ילדים'. אבל כן, אני מרגישה אחריות ושהגעתי לגיל שצריך להגיד את זה".

צילום: שי פרנקו | סטיילינג: בר פרידמן | איפור: מורן ינקו | הפקה: טל פוליטי