דורון אלמוג: "בכל מקום היה ריח של צואה, לא היינו מוכנים לזה"

דורון אלמוג עבר המון בחייו, ובמובנים רבים הטרגדיות שפגשו אותו בצמתים מרכזיים ליוו אותו ועיצבו את הדרך שבה הלך. כבר מגיל צעיר נאלץ להתמודד עם סכנת המוות במסגרת שירותו הקרבי בצנחים, ובמהלך מלחמת יום הכיפורים הוא פגש בו לראשונה כשאחיו ערן נפצע בקרב ונשאר שבוע ימים בשטח כשהוא בסכנת חיים. בסופו של דבר הוא נהרג - ומכאן חייו של אלמוג לא נראו אותו הדבר.

מות אחיו היווה תחילת סיפור חייו אלמוג, אך פעם אחר פעם הוא שאב אופטימיות כדי לחזור לעמוד על הרגליים ולנסות לעשות טוב. בסרט הדוקומנטרי "בין 6 ל-7 באוקטובר" ששודר אמש (רביעי) בקשת 12 סיפר אלמוג לעיתונאית סימה קדמון על הייסורים שלא מרפים ממותו של אחיו, על בנו שנקרא על שם אחיו וסבל מאוטיזם - ועל השיעור לחיים שלמד ממנו.

>>לצפייה בסרט המלא ב12+

אלמוג הוא הבכור מבין שלושת הילדים של משפחת אלמוג. הוא מספר כי אחיו, ערן שהיה צעיר ממנו בשנתיים, היה החבר הכי טוב שלו. "היינו מאוד קרובים כל הזמן", סיפר. "הייתה לי ילדות נהדרת, בית קטן בראשון לציון. גרנו בדבר שנקרא 'שכונת פועלים', צברים שנולדו כדור ראשון במדינת ישראל. בבית הספר תמיד הייתי תלמיד מצטיין וגם ספורטאי טוב. הייתה לי אחלה ילדות".

הילדות המאושרת נקטעה באחת כשפרצה המלחמה הקשה ב-1973. אף שהדאגה הופנתה יותר לכיוונו בגלל שלחם בגזרת מצרים בסיני, ערן אחיו נהרג בשדה קרב ברמת הגולן. הדבר השאיר את המשפחה מזועזעת למשך זמן רב.

"הרחתי את הריח של הבשר החרוך וחומרי הנפץ. מצאתי חתיכות מהבגד שלו - היה לי מאוד ברור מה קרה"

כיצד גילית שאחיך נהרג?
"במלחמת יום הכיפורים הייתי בסיני. ערן היה באותו זמן ברמת הגולן, ומאוד דאגתי לו. ב-27 באוקטובר הייתה הפסקת אש, התקשרתי הביתה ושמעתי את אמא שלי מהצד השני של הקו, היא שמעה אותי ומיד הייתה הקלה. שאלתי אותה מה עם ערן והיא אמרה: 'ערן הלך, אין לנו ערן יותר'".

"הגעתי הביתה, לא היו לוויות או שבעה, לא בכיתי. הייתי מפקד כיתת צנחנים והמלחמה עוד לא נגמרה. התחושה שאנחנו באמצע ואני צריך להמשיך, אסור לי להתפרק. כמו שאמא שלי אמרה כשהיא ראתה אותי פעם אחת כן בוכה: 'אל תתפרק, אצלנו לא בוכים'".

לאחר שניסה לברר מה עלה בגורלו של אחיו וכיצד הדקות האחרונות שלו נראו, גילה דורון כי הוא עף החוצה מהטנק כאשר כל הצוות שלו נשרף בתוכו. שבוע ימים הוא נשאר בשטח מדמם ופצוע עד שנהרג. "ביררתי איפה זה קרה, הגעתי לרמת הגולן והרחתי את הריח של הבשר החרוך וחומרי הנפץ. מצאתי את הקסדה שלו, חתיכות מהבגד שלו ומכונת הגילוח שלו - היה לי מאוד ברור מה קרה".

"ברגע שגיליתי שהוא שכב בשטח, היה לי כעס גדול", שיתף דורון. "איך יכול להיות שמחנכים אותנו שלא משאירים פצועים בשטח - והוא נשאר למרות שראו אותו? אני מוצא את עצמי רץ וצורח את השם שלו כמו משוגע, לא האמנתי שהוא איננו. רתחתי מכאב, געגוע ורגשי אשם, הייתי צריך לחלץ ולהציל אותו. עד יומי האחרון אשמע את הצעקות שלו ואחיה עם רגשי אשם".

שנתיים אחרי מותו של ערן, כשהוא רק בן 24 מפקד חטיבת הצנחנים רצה למנות את דורון למפקד הסיירת. "הוא אמר לי: 'זה התפקיד הכי מסוכן ואני לא יודע אם יש לי זכות מוסרית כי אני ארצה לשלוח אותך ראשון לכל קרב ואם חס וחלילה תיהרג אני לא יודע אם אוכל ללכת להורייך'. אמא שלי אמרה לו 'אם אתה מאמין בדורון - אתה יכול לשלוח אותו לכל מקום, אם הוא יהרג אנחנו נתמודד'".

"להורים שלי היה מאוד קשה שמערן הגיבור הוא הפך לערן 'המפגר'"

לאחר שנולד לדורון ורעייתו בן השניים החליטו לקרוא לו ערן, על שם האח שנהרג. כבר בבדיקה בחדר הלידה התגלו כמה בעיות רפואיות. "הלידה עברה בסדר, אבל כשהדוקטור בדק את התינוק הוא כותב בדוח 'פנים משונות'", סיפר אלמוג. "משהו היה מוזר. פסיכולוגית להתפתחות הילד אמרה לנו שלושה משפטים שכל אחד היה כמו פטיש של עשרה קילו: 'הוא סובל מצירוף של אוטיזם ופיגור, ככל הנראה לא ידבר ויישאר בגיל של שלושה-ארבעה חודשים'. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המילה אוטיזם. להורים שלי היה מאוד קשה שמערן הגיבור זה הפך ל'ערן המפגר'. היו שני תהליכים, מצד אחד הייתי אבא של ערן, הילד החלש, ומצד שני ההורים שלי, התביישתי בסביבה".

עד גיל 13 גר ערן בבית המשפחה יחד עם הוריו ואחיו, לאחר מכן הוחלט כי יעבור לבית בגדרה שנבנה על ידי המשפחה לזכרו של אחיו ערן. "בגיל 21 המדינה אומרת להורים 'זו בעיה שלכם, תעשו מה שאתם רוצים', גם ערן היה זקוק לחברה, עם כמה שהוא אוטיסט. חיפשנו לו מקום לעבור אליו והחוויה הייתה קשה, עברנו ממקום למקום, היה ריח של צואה וילדים עם פחד בעיניים במסדרונות מוזנחים - זה היה נורא. חזרנו הביתה מאוד מתוסכלים. אמרנו: 'אין מצב שאנחנו ניקח את הנסיך שלנו למקום כזה'".

כשעמדת מול ערן הבן הרגשת שאתה עומד מול ערן אחיך?
"התחושה היא שערן הבן כאילו נכנס לדקה האחרונה של ערן אחי. הוא חי במקום הזה של הפצוע המדמם בשטח שמתחנן לעזרה ואף אחד לא מגיע. אני לא הייתי עם אחי, יש לי רגשות אשם שלא נלחמתי איתו, שנים אני לוקח איתי את התחושה שאני אגיע אליו כי צריך להציל אותו, פתאום יש את ערן הבן שלי. הוא לא מדבר אבל הוא אומר לי: 'אבא, אתה טסת לאנטבה להציל 105 בני ערובה? הם היו רק שבוע, אני בן ערובה בגוף שלי מהיום שנולדתי, אני לא יכול לעשות שום דבר לבד. אתה מוכן לעשות לי 'אנטבה חברתי?'".

ה"אנטבה החברתי" שהקימו בני הזוג אלמוג

דורון ואשתו דידי הקימו כפר שיקומי בשם "עדי נגב - נחלת ערן", פרויקט ראשון וייחודי בנגב, בו מוענקים מגוון שירותים מתקדמים לילדים ולבוגרים עם מוגבלויות שונות. "היינו נוסעים בכל העולם לאסוף כסף, נפגשנו עם אלפי אנשים. אלה דברים שהיו נראים חסרי סיכוי", סיפרה דידי.

מפגש מרגש במיוחד היה בין אלמוג לדובר צה"ל לשעבר, תא"ל במילואים דניאל הגרי, ואחיו יוני שחי בכפר. "יוני נכנס לפה בגיל 23 ביחד עם ערן, ולאחרונה חגג 40. אמא שלי הייתה מוטרדת 'איפה יוני יגור?' ודורון עשה מעשה אדיר. כשנולד לך ילד שאתה לא יכול להבין או מה עובר עליו, אחד הדברים הכי חשובים זה האמון, המקום הזה נותן אמון למשפחות ולמי שחי כאן", אמר הגרי.

"יוני היה בבית עד גיל שמונה וחצי, ומבחינתי זה היה קשר פתוח. החברים שלי הכירו אותו, לא הסתרנו את זה בבית, אבל זה גבה מחירים מההורים. זה הפך אותנו למשפחה רגישה וקשובה לאחר ולשונה", המשיך הגרי. "מאוד התרגשתי מההרצאה הראשונה של דורון, הוא דיבר על בושה. הוא הפציר לא להתבייש, וזה נשאר איתי. אין פקודים שלי שלא עברו פה, זו דוגמה לקהילה של מצוינות וסבלנות. זה ששמים את החולייה החלשה במרכז זה הציונות".

"חיפשנו מקום לערן, עברנו ממקום למקום, היה ריח של צואה וילדים עם פחד בעיניים במסדרונות מוזנחים - זה היה נורא"

ערן התמודד עם מחלה נדירה בשם "קאסלמן" מחלה שהיא כמו סרטן ריאות. "הייסורים הקשים שלי בתקופה הזאת היו לראות אותו דועך ומקריח", סיפר אלמוג. "הייתה לי דילמה נוראית, אמרו שאם לא נעשה כימותרפיה הוא ימות. החלטנו ללכת לטיפולים, רק התקרבנו לסורוקה וראינו איך הוא מתנגד. ליטפתי אותו, ניסיתי להגיד לו שאבא שלו יודע מה 'טוב'. הוא הקריח, זאת הייתה תקופה כואבת".

על אף ההתדרדרות במצבו, המשפחה חשבה שיש לה עוד קצת זמן עם בנם ערן, אך החדשות הרעות הגיעו בבת אחת ובזמן הכי פחות טוב. "יום אחד טסתי ללוס אנג'לס לעוד גיוס כספים", סיפר. "דידי התקשרה אליי: 'דורון בוא מהר'. כבר בטיסה חזרה כתבתי את ההספד שלי אליו".

למרות הכל, דורון ודידי לא היו מוותרים על דבר ממה שקרה. "היינו משפחה אחרת לגמרי ללא ערן", סיכמה דידי. "הסיפור הזה לקח אותנו למקומות שלא היינו מגיעים אליהם בחיים. רבים מהדברים שהם טובים מאוד בחיינו - ערן חתום עליהם. לגדל אותו ולעשות למענו היה מאה אחוז רווח".