אלעד שמחיוף משמש בשנים האחרונות כנציג חדשות 12 באירופה, ובפרט בלונדון. מאז פרצה מלחמת "חרבות ברזל", הוא חווה על בשרו וראה מקרוב את אירועי התמיכה בפלסטינים, אבל יותר מזה את הפגנות השנאה כלפי ישראל שמתקיימות בבירה הבריטית.
במסגרת הפרויקט "יחד ננצח" של קשת 12, אופירה אסייג מתיישבת עם אנשי חדשות 12 לשיחה אישית. הפעם, שמחיוף סיפר מלונדון על ההפגנות, הקריאה שלא האמין ששמע והתחושות האישיות שלו נוכח המצב. "כאדם פרטי, כאלעד שמחיוף, מרוסק כמו כולנו. עצוב, כועס וחרד", אמר. "מנגד, לונדון מתנהגת כרגיל בצורה מסוימת, הדיסוננס מאוד גדול. לא רק שלונדון מתנהגת כרגיל, רואים תמונות של מאה וחמישים אלף איש, אולי אפילו יותר, שמסתובבים במקומות הכי מרכזיים בעיר וצועקים קריאות 'מהים ועד הנהר'. אני אפילו לא מדבר על קריאות כמו 'צבא מוחמד בדרך ליהודים' וקריאות נוראיות נוספות".
היו קריאות שחשבת: "אני לא מאמין"?
"הקריאה הכי קשה הייתה: 'יהודים תיזהרו, צבא מוחמד בדרך'".
רק לפני מספר שבועות ביקרתי בלונדון, התאהבתי בעיר. כשראיתי את הדיווחים שלך לא הבנתי איך פספסתי את השנאה הזו. מה לא ראינו, הם צבועים או שיודעים להסתיר?
"זה מתחת לפני השטח, וצריך להגיד שזה לא כולם. בעתות שגרה את לא מרגישה את זה כי בהרבה מקומות זה לא באמת קיים. אבל, בסיטואציה כזו, שראינו גם בסבבים קודמים, הכל צף ויוצא מעל פני השטח. אגיד משהו שאני לא מאמין שאני אומר, ויכול להיות שיגידו שזה פאניקה מוגזמת, אבל היו יהודים שהתלבטו אם להוריד את המזוזה".
מזכיר ימים חשוכים.
"זה נורא, וזה קורה כאן. כשהיהודים והישראלים בלונדון פותחים את החלון הם שומעים קריאות קשות. הצעקות האלו הפכו לנפוצות ומקובלות ואף אחד לא מתרגש מהן. הדבר הזה קורה כל הזמן מתחת לפני השטח, וכשיש אירוע כמו המלחמה אז הוא יוצא החוצה ואנחנו רואים את זה בענק".
איפה יותר מסוכן ליהודים - לונדון, פריז או ישראל?
"שאלה קשה שאני מתלבט בה הרבה. אני מסקר מפה ורואה את חבריי תחת אש עם אפודים וקסדות. אני מת להיות איתם שם, עם החברים שבמילואים ועושים דברים מדהימים. אני מזכיר לעצמי שאני בלונדון שיותר בטוחה, אבל בסוף לבד בלי צוות או צלם. אני רואה את כל המקומות התיירותיים, והם הפכו פשוט להיות מסוכנים".
לא אוותר לך, איפה הכי מסוכן?
"אתן תשובה פולנית: לצערנו היום בכל מקום מסוכן".
אתה חושש?
"זה לא פשוט, אני נשוי ועם ילדים. יש חשש, חרדה ואנחנו שומעים הוראות להצניע, ואני בסוף חשוף. אני גם מזדהה כישראלי, אז יש חשש אבל גם יש תחושה של שליחות. אני חושב שמה שאנחנו עושים חשוב".
לאן הולכים מכאן?
"קודם כל הולכים לניצחון, ואני לא יודע מה זה אומר".
לצערי, למדתי שבמלחמות אין מנצחים.
"נכון, אבל זו מלחמה שנכפתה עלינו, ואם היא נכפתה - אנחנו ננצח. אין לי ספק בזה, גם כשאני לא יודע מה זה אומר לנצח. לא יודע אם יש מישהו שיודע לשים את האצבע בדיוק מה זה אומר ניצחון. הייתי בהפגנה ויצא לי לדבר עם המפגינים. היו אנשים שהפתיעו אותי, לדוגמה אחרי תקרית לא נעימה בהפגנה, הגיעה מפגינה והתנצלה שככה התנהגו. יש נקודות אור, אבל בסוף כשהשנאה כל כך יוקדת ומלאה באנשים שאומרים שאנחנו לא צריכים להיות בישראל או מאמינים שישראל לא צריכה להתקיים - אתה אומר לעצמך: 'איך זה ייגמר? זה לא יכול להיגמר בטוב'. אבל שוב, יש את האנשים האלה שבאים ואומרים סליחה. אני מעדיף להיאחז בנקודות האור ולא במאה וחמישים אלף האנשים שקוראים להשמדת מדינת ישראל".