כשהשעון המעורר שלי מצלצל בבוקר, אני מתעורר לתוך המחויבות הזכרית שלי

איתי תורג'מן מוצא תמונה שהעלה לאינסטגרם לפני עשור, "תסתכל, זאת תמונה שלי בתוך הקונטיינר הריק שאליו אני מכניס את כל החפצים שלי לאחסון לפני עשר שנים, ב-26 ליולי 2016. לפני עשר שנים. קראתי לתמונה הזאת 'סטארט ליין'". כשהוא חוזר לקו ההתחלה, לרגע שבו נאלץ לעצור את הקריירה, לארוז את דירתו ולחזור לבית ההורים בגן יבנה, תורג'מן נזכר במשפט של הסופר היפני הרוקי מורקמי: "בריצת מרתון הכאב הוא בלתי נמנע. הוא עובדה. אבל הסבל הוא בחירה".

תורג'מן היה כבר אז שחקן מצליח ומוערך בטלוויזיה ("האלופה", "הכל דבש") ובקולנוע ("בית"ר פרובנס", "בופור"), כיכב במדורי הרכילות ואפילו בריאליטי עם הופעה זכורה, לאו דווקא לטובה, בתוכנית "הישרדות VIP". עם הזמן, תורג'י המפורסם החל להאפיל על איתי השחקן, עד שיום אחד, ללא הסבר, הוא לקח צעד אחורה, נעלם כמעט לחלוטין מהעין הציבורית ומהמסך. כיום הוא שוב שחקן עסוק וזוכה פרסים, מפגין את כישורי הבישול שלו ב"המטבח המנצח VIP" (קשת 12), וחשוב מכל בשבילו - חובק את אשתו טליה, בנו הפעוט לביא יוסף ובתו התינוקת גאיה אסתר. הוא משתף את הדרך שעבר מתחת לרדאר התקשורתי. "אנשים חושבים שהסיפור הוא שחזרתי מהישרדות ולא הייתה לי עבודה ונסעתי להורים והייתי ברחובות. זה לא ככה".

אז מה באמת קרה?
"זה קרה כמה שנים טובות אחרי זה. לא אפקט מידי של השידור של התוכנית. תחילת המשבר היה כלכלי. היה לי מאוד קשה להיכנע, לקפל את הדירה שלי, את החיים שלי".

למה נקלעת למשבר כלכלי? בזבזת יותר מדי?
"כל החיים שלי עבדתי כשחקן, פעיל מאוד. אני לא זוכר איזה אווירת עשירות, אני גם לא זוכר אווירת עוני. לא קניתי דירה. קשה לי לענות תשובה בנקאית, כי התשובה האמיתית לשאלה יכולה לספר על מבנה אישיות התמכרותי, שמבקש הרבה. היה לי צורך לפצות על חוויית מציאות קשה, לא הרגשתי שאני במקום שלי. אז היו מלא יציאות ומלא מסעדות ומלא טיסות ומלא קניות והתנהלות כלכלית לא אחראית. רק לא לפגוש את עצמי, רק לא לשבת בשקט עם מה שיש".

מה היה קשה בחוויה שלך?
"הדימוי העצמי שלי במשך שנים היה תלוי בתעשייה ובמצב שלי בקריירה. איבדתי שליטה על הערך העצמי שלי, לא פיתחתי את המסוגלות לבסס קבלה עצמית מתוך עצמי. השריר הזה מאוד נחלש כי שחררתי אותו לתעשייה. זה מצב שקשה לחיות בו, הייתי באורח חיים שרק מחפש לזוז, לנסוע ולטוס ולקנות ולאכול ולשתות, והרבה יין, מלא יין. עד שלא התיישבתי לטיפול אצל מטפל והתחלתי להתבונן באומץ ובחמלה על המצב שלי, רק אז בכלל הבנתי שאני בכזה חוב גדול בבנק".

השריר הזה של להאמין בעצמך, דווקא במקומות של הכישלון אתה בונה אותו.
"מקור הגאווה שלי בעצמי מבוסס על הסיפור הזה. זה שבגיל 33 חזרתי לבית של ההורים שלי לשלוש שנים והתמודדתי עם מיליון שקל חוב לבנק. עבודה במחסן משקאות ב-350 שקל ליום, אפס הצעות בקריירה, בלי זוגיות, בשלילה מרישיון נהיגה, עם אופניים חשמליות. ויצאתי מזה. במציאות שאמא שלי קונה לי רב-קו ודאודורנט, אחרי שבוע שאני מסתובב מסריח ולא נעים לי לבקש ממנה".

המציאות החדשה הזאת גרמה לתורג'מן לחשוב מחדש על מסלול חייו. "הגמילה הראשונה שלי הייתה מתל אביב, מאורח החיים הזה, מריגושים, מנהנתנות, מבריחה. יצרתי לעצמי תנאים: שב. שב, שתוק, תבהה בתקרה, בבית של ההורים שלך. הרגשתי שאני נותן גז בדרך הלא נכונה. חשבתי שאם אני אהיה מפורסם, אז לא יראו אותי. זה מרגיש לי כמו תופסת גובה. כשאתה על הגובה אי אפשר לגעת בך".

אבל בתופסת גובה אתה עלול ליפול בכל רגע.
"את החלק הזה בתופסת גובה לא הבנתי. הבנתי אותו רק בהמשך. שנתיים הסתובבתי בשדות בגן יבנה. באותה תקופה הצורך שלי בריצה נהיה כל כך חזק. שברתי את השיא שלי במרתון תל אביב. ממש רצתי את הכאב שלי".

הכאב בלתי נמנע, הסבל הוא בחירה.
"לא הרמתי את הראש לשמיים ואמרתי לאלוהים 'תוציא אותי מזה'. אמרתי לאלוהים תודה. ראיתי מציאות שאובייקטיבית היא מציאות לא טובה, וממש קלטתי שזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי בחיים. הרגשתי שאני מפסיק להילחם מול המציאות, שאני מסכים לפגוש את מה שיש, שאני מסכים לפגוש את עצמי. זו הסכמה מאוד משחררת".

אפילו שתי כוסות יין זה גלגלי עזר. אני לא רוצה גלגלי עזר

כחלק מתהליך הבנייה מחדש של חייו, תורג'ן עבר גמילה בתוכנית 12 הצעדים. מאז הוא נקי לחלוטין מאלכוהול וסמים, אבל מה שהביא אותו לשם לא הייתה התמכרות למשני תודעה, אלא התמכרות רגשית עמוקה יותר. "לפני שנגמלתי מאלכוהול, נגמלתי קודם כל מעצמי, מהאגו שלי, מהחוזקות המדומות שלי. נגמלתי מלהיות חייב להיות שחקן. שמתי את עצמי במצב שאני חייב למצוא איך אני אוהב ומעריך את עצמי בלי שום פידבק מהתעשייה".

איך הגעת לגמילה?
"כשחזרתי להורים שלי, אחי הגדול, עידו, הוא פסיכותרפיסט והוא למד אצל מישהו שפתח קבוצה שעובדת על החוקיות של 12 הצעדים, קבוצה טיפולית, גם בלי התמכרות ספציפית. הלכתי להיות חלק מהקבוצה הזאת, והחברים שלי שם הפכו להיות החברים הכי טובים שלי עשר שנים, עד היום. ככה התקרבתי לבורא, כי הבסיס הכי גדול של תוכנית 12 הצעדים זה חיבור לכוח עליון".

למה אחיך המליץ לך על גמילה?
"בגלל שאני ללא כל משנה תודעה, לא סמים ולא אלכוהול ולא כלום, יש נטייה לחשוב שאם הוא היה צריך הפסקה כזאת קיצונית, אז בטח השימוש שלו היה כל כך קיצוני. האמת שעל קשת המשתמשים יש המון ביטויים. אין לי זכרונות שאני איזה ג'אנקי. אני כל הזמן זוכר את עצמי עושה ספורט ומתאמן למרתון. תמיד הבית שלי נקי ומסודר והחיים שלי מנוהלים. אף פעם לא הרסתי יום צילום".

אז למה חשוב לך להיות נקי עכשיו?
"מבחינתי, ההסכמה לחיות בלי אלכוהול, אפס, היא המחויבות שלי והאומץ שלי לפגוש את עצמי. לפגוש את הפחדים, את הדימוי העצמי, את הפגיעות, את המבוכה. אפילו שתי כוסות יין, שזה הכי נורמטיבי שיש, זה גלגלי עזר, ואני לא רוצה. אז מי אני אהיה בלי גלגלי עזר? איזה כוח וכלים אני אמצא בעצמי?".

כחלק מתהליך הגמילה, תורג'מן היה צריך לחשוב מחדש קריירת המשחק שלו. "פעם לא היה לי הצדקה בעולם אם אני לא משחק, הייתי גם מכור לריגוש שיש בזה. השנה עשיתי ארבע סדרות, אבל אני לא חייב לשחק. אני באסירות תודה גדולה על פרויקטים שאני משחק בהם. כל כך הרבה רגעים במהלך יום צילום אני אומר, 'אבא, תודה'. אני ללא ספק שייך לאומנות הזאת. אבל לא כמו נרקומן".

מה זה אומר?
"אני יוצא ליום צילום, אני חוזר, אני ישר חוזר לכלים ואל טליה ולבית. לא ויתרתי על משחק, עשיתי תיקון ליחסים שלי עם משחק. שיניתי את הציפיות שלי מזה. אני לא צריך להרגיש דרך זה שיש לי ערך בעולם. יש לי ערך בעולם כי הבורא שם אותי כאן וכי אני מנסה לצאת מהאגואיזם שלי ולתת משהו לכל המרחב שאני נמצא בו, ולפני הכל לאשתי. היום הערך שלי מבוסס על איזה בעל אני, איזה בן זוג אני, איזה אבא אני, איזה שותף אני בבית. זה הדבר הכי חשוב לי".

אחת מארבע הסדרות שהוא השתתף בהן השנה היא דרמת המתח החדשה של קשת 12, "הבריחה". הסדרה מספרת על משלחת חילוץ שיוצאת לקולומביה לחלץ את משפחתו של ניצול כת יהודית קיצונית שמסתתרת בג'ונגל. "זה תפקיד טוב", הוא מחייך כאילו נזכר בחבר אהוב, "אני משחק את ג'קסון, מוצ'ילר ישראלי שיצא לטיול אחרי צבא וראה כי טוב ונתקע. מוצ'ילר בן 35, הוא תקוע שם. מאוד התחברתי למקום של הדמות, כי אני מרגיש שגם הוא מחפש, שהוא כבר מוכן לשאול, לבדוק דרכים אחרות בחיים.

"לצילומים האלה יצאתי חודש אחרי הלידה של הבן שלי, וזה היה מאוד מאתגר, ממש הרגשתי את האחריות שיש לי למשפחה, להובלת המשפחה, אבל הרגשנו שאנחנו מספרים סיפור גדול, סיפור משמעותי, סיפור חשוב, ולכן נכנסנו לזה ומצאנו מלא כוחות לדבר הזה. בסדרה הזו סקרן אותי מאוד הדור הצעיר בקאסט, כאלה מוכשרים, עידו טאקו ובן סולטן וליה אללוף ונאיה בינשטוק. אני כל הזמן מחפש ללמוד ולהשתפר ולהבין מהם את איך שהם רואים את הדברים"

לא "ערכו אותי ועשו לי". זה מי שהייתי. ככה התנהגתי

כבר בארוחה הראשונה במטבח המנצח, תורג'מן נקלע לכמה חיכוכים עם ג'ודי ניר מוזס, שהתנגדה לתיאור של אשתו טליה בתור "בחורה שמורה" ואף התרעמה כשתיאר את המרכזיות של האוכל בבית המרוקאי בו גדל, בטענה כי גם בבתים אשכנזיים האוכל מרכזי. תורג'מן לא מתרגש מהסערה הזוטא: "אני מאוד אוהב את ג'ודי, אני חושב שהיא אישה מקסימה, שגם יש לה הרבה חסד לעם ישראל. האישה הזאת עושה המון דברים טובים, מאוד פעילה בהסברה. היא באה ליהנות, היא באה להשתעשע, שיהיה כיף. ג'ודי באה לעשות קצת בלגן בשולחן. אני בטח לא נפגעתי מזה, אבל כן, ג'ודי ניר מוזס היקרה, אצל מרוקאים מתעסקים באוכל יותר מאשר אצל אשכנזים".

התגובות שניר מוזס מקבלת היום על הופעתה בתוכנית, מזכירה לו את מה שחווה אחרי הישרדות. "אני רואה מה שג'ודי עוברת עכשיו ברשת, קשה לי באופן מיוחד לראות את זה", הוא מודה, "כי לא מפרידים בין התוכן לבין אדם. הלוואי שיוכלו להפריד בין האמירה והדעה לבין הבן אדם עצמו, אפילו בין ההתנהגות לבין הבן אדם עצמו. תחשוב איזה גאולה אפשר להביא לעולם אם אנחנו נצליח לאהוב את הבן אדם מתוך הכרה בפוטנציאל, במשהו גרעיני יותר גדול. ואז יהיה בסדר לגנות דברים שאנשים אומרים ולכעוס על זה, אבל לא על הבן אדם עצמו".

גם אני כצופה התעצבנתי מדמות "הנבל" שלך בהישרדות. זה היה קשה לצפייה.
"חשוב לי להגיד שאני לא משליך אחריות על העורכים. טלוויזיה כזאת מבקשת הגדרה מהודקת של הדמויות כדי לייצר מבנה, אז יש את הרע ויש את זוג האוהבים. וכל מה שהוא לא בקטגוריית אפיון הדמות שלך, של הרע, יורד בעריכה. היו אינסוף רגעים של חמלה ורגישות וצחוק ואהבה וסבלנות, אבל הם לא התסריט של הדמות שלי. אני התיישבתי על המשבצת הזאת, לא הושיבו אותי. עבדו עם מה שהבאתי".

אבל כן ערכו את זה. כמו שאמרת, יש דברים שנשארו בחוץ.
"אצלי במציאות יש מנהיג אחד לדברים וזה הקדוש ברוך הוא. הוא מסובב את הכל. מבחינתי הוא ערך את התוכנית. הוא ישב בחדר העריכה והכניס את הקטעים שהוא הכניס. אני רוצה לקחת אחריות על זה. לא 'ערכו אותי ועשו לי'. זה אני, זה מי שהייתי. ככה התנהגתי".

ואיך אתה מסתכל על על כל החוויה והתגובות היום?
"אני לא מתייחס לזה כמשהו רע, אני חושב שקיבלתי הזדמנות נדירה להתבוננות על עצמי. נדירים האנשים שזוכים למראה כל כך חותכת ונוקבת. ובאמת זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. החוויה הזאת, שהייתה לא פשוטה, היא הצילה לי את החיים. היא אפשרה לי לבקר את עצמי, לראות את עצמי ולראות כמה אני סובל וכמה אני לא מחובר לאלוהים ולערכים שאלוהים מלמד אותנו. ואני ממש ממש שמח על זה".

למרות שלמד לראות בחוויה הקשה ברכה, תורג'מן הבטיח לעצמו שלא יחזור לריאליטי. למרות זאת, הוא בחר להשתתף ב"המטבח המנצח", פורמט עדין בהרבה מהישרדות. "מבחינתי זה לא ממש ריאליטי", הוא מסביר, "זה מרחב שהוא מושלם בשבילי, כי הרוב זה על השיחה בשולחן ועל הארוחה. אלי, גיסי, הוא כוכב גדול, וזה באמת היה לי שילוב מדהים ללכת לזה איתו. העורך של התוכנית, אמר לי: 'תקשיב, אני לא מחפש להוציא אותך מאיזון או משליטה או להוציא צד לא טוב שלך'. והאמנתי לו, בגלל זה הלכתי לזה. וגם האמנתי בעצמי, שנכונה לי המשבצת הזאת".

איתי והסו שף אלי קיבלו את הציון 93 על הארוחה שלהם, הציון הגבוה בתולדות התוכנית, והם הזוג הראשון שהעפיל לגמר התוכנית. הפרפקציוניזם שלו בא לידי ביטוי בין השאר כשמדד את חתיכות הדג עם סרגל כדי שיתאימו בדיוק ללגודל של הטאקו. "אני דורש מעצמי הרבה", הוא מודה, "ואני מאוד מאוד רעב להמשיך ולהתפתח. יש לי שאיפה לכל דבר שאני עושה, לעשות אותו מושלם. זה לא מעייף אותי, זה דווקא מדליק אותי. אני אוהב להעמיק לתוך הדבר. אפילו להכין שקשוקה, ממש לחקור את כל אומנות השקשוקה האפשרית, איך לעשות את השקשוקה הכי מדויקת שיש".

אין פה רצון להראות שאתה הכי טוב?
"המחויבות למצוינות היא שלי מול עצמי, היא לא עבור האנשים. כשהגעתי לרמה עם הטאקו שהיא מושלמת, זה בשביל עצמי, זה לא בשביל רותי וחיים. בסוף אתה משחרר את המנה והבן אדם אחר אוכל אותה. זו הדרך שבה אני עושה דברים".

נעלבת כשרותי אמרה שזה לא מספיק חריף?
"אני עושה פנקייק שוקולד, אני עושה אותו חריף. אשתי כל היום מתלוננת שהכול חריף. אני נס קפה אני עושה חריף, את תגידי לי שזה לא חריף? זה ביאס אותי כי הרגעתי את רמת החריפות כדי להתאים לאנשים. לקחתי את זה ברוח הכי טובה שיש, עם רותי הכול טוב. זה מאוד החמיא לי, קיבלנו את הציון הכי גבוה בתולדות התוכנית".

גם כשאני יוצא לרוץ, אני יוצא ומביא אנרגיה הביתה, אני מביא את הבוקר

למרות התגובות החיוביות שהוא מקבל על הופעתו במטבח המנצח, תורג'מן משך אליו קצת אש כשדיבר בתוכנית על משק הבית "הפרימיטיבי" לדבריו שהוא מנהל עם אשתו טליה. "אני עובד והיא בבית", סיפר, "יש לנו חלוקה - אני מודאג מפרנסה, אני לא מוטרד ממצב הטיטולים והמטרנה, היא מודאגת מזה".

"אני כן מחליף טיטולים", הוא מרגיע כעת, "יש אצלנו הגדרת אחריות לטובת ההרמוניה והסדר, אבל לגבי הגבולות יש דיון אינסופי, אנחנו כל הזמן שוברים את הגבולות. אני הבשלן של הבית. אני עושה את הקניות של הבית. אני קם בלילות לעשות את הבקבוקים, שם בגן, מוציא מהגן, מקלחות. ואני דואג להגדיל ראש לאשתי, לפנק אותה, לסגור לנו דייטים".

אז למה אמרת שאתה אחראי לפרנסה והיא למטרנה?
"מבחינת אחריות, אני הולך לישון בלילה ואני מוטרד מהדברים שאני חתום עליהם בדו"ח האדמיניסטרטיבי של הבית הזה. אין לי מושג כרגע כמה טיטולים יש או אם יש מטרנה או מה המצב בסטריליזטור לבקבוקים. אני יודע מה המצב בחשבון הבנק ואיך אנחנו ניראה עוד כמה חודשים. אני שר החוץ, אבל אני לא שר החוץ שיצא החוצה ונשאר בחוץ, אני שר החוץ שיוצא החוצה ומביא פנימה".

הריאיון נערך בביתו של תורג'מן מוקדם בבוקר, כשטליה יוצאת עם בתם בת החודש, אני מנצל את ההזדמנות לאמת את דבריו:

הוא באמת עושה את כל מה שהוא אומר? מבשל, קניות?
איתי: "תגידי להם איזה ריצות פה על הבית בעלך נותן".

טליה: "ילדים, כלים. חוץ מלעשות ספונג'ה ברצפה הוא יעשה הכל".

למרות ההבהרה כי הוא כן מחליף טיטולים, תורג׳מן חוזר על האמירות שהשמיע בתכנית בנוגע להבדלים בין המינים: "בעיניי יש הבדל במבנה שלנו בין זכר לנקבה", הוא מבהיר, "בכל אחד מאיתנו יש גם זכר וגם נקבה: יש לנו בחינה נקבית, בחינה מקבלת, שאנחנו מקבלים מהבורא, מהפסיכולוג ומאמא ואבא, וגם בחינה זכרית שבה אנחנו משפיעים. הגבר משפיע על האישה, האישה משפיעה על הילדים, אבל האישה גם יכולה להשפיע על העולם".

למה לחלק את זה לאנרגיה נקבית וזכרית? למה לא להגיד פשוט שאנשים שונים?
"כשהשעון המעורר שלי מצלצל, אני מתעורר לתוך המחויבות הזכרית שלי שאומרת לי, 'מה אתה יוצא החוצה להביא?'. גם כשאני יוצא לרוץ, אני יוצא ומביא אנרגיה הביתה, אני מביא את הבוקר. אני לא מצפה שהבית ימלא אותי. מעצם זה שאני נותן, זה מה שממלא אותי. אוי ואבוי וכמה מסכן הבית שלי היה ואשתי הייתה, אם המילוי שלי היה מהם. אם הבית הזה היה כל הזמן צריך לרגש אותי ולחדש אותי ולהפתיע אותי ולמלא אותי. לא על אחריות אשתי למלא אותי, על אחריותי למלא אותה".

אתה מתעסק הרבה בשאלה מה זה להיות גבר.
"ההתבוננות שלי על הפוטנציאל הזכרי שלי, מגלה לי איך מתאים לי להתנהל בעולם, איך נכון לי להתנהל בבית. כשאני לא שואל כל היום מה ממלא אותי, אלא את מה אני ממלא, מה יש לי לתת בכל סיטואציה ולא בא לקחת, זה מדהים. אני מתעסק בלהנחות את עצמי מתוך הזכריות שלי ולא מתוך הנקביות שלי. כי זה התיקון: כמו שהתיקון של הנשים הוא להסכים להיות נקביות, התיקון של הגבר הוא להסכים להיות זכרי".

לא תמיד יש מספיק כסף בשביל לחיות על משכורת אחת.
"רוב הנשים שעובדות, בשורה התחתונה, זה לא כזה כלכלי. אם גן עולה 5,000 שקל היום, ובייביסיטר עולה עוד 5,000 שקל, זה 10,000 שקל נטו. אני חושב שהחברה היום ממתגת את האישה שמגדלת את הילדים בצורה מעליבה. זה חתיכת מפעל חיים לגדל ילדים, בסבלנות שיש לה, בהקרבה שהיא מקריבה. עכשיו עם התינוקת, שהיא מניקה ומתעוררת בלילה. והיא משחררת אותי: 'לך תהיה שר החוץ, לך תביא מבחוץ'".

אני פחות מתחבר להגדרות האלה של תפקידי מגדר.
"יש משהו מתוקן שמאפשר לאישה מרחב שהוא לדעתי מאוד נכון לה, להיות קרובה לילדים. יש לנו שני תינוקות בבית. אני רואה אותה עם שני תינוקות, היא כל כך עסוקה. איפה עכשיו, בתוך האדמיניסטרציה האינסופית הזאת של היום שלה, היא מכניסה עוד 70 מיילים ו-50 טלפונים בשביל איזה חברה של מישהו אחר? כשהילדים יהיו בני ארבע ויהיו במסגרות כל היום, בוא נחיה ונראה מה טליה תרצה לעשות".

נתתי ביטוי חופשי לנפש הבהמית שלי. שרדתי כדי לספר שזה לא מרגיע

לצד החזרה למשחק, תורג'מן הוא גם מאמן אישי-רגשי, משתמש בניסיון שצבר כדי לעזור לאנשים שהוא מלווה בקליניקה. "בשנים האחרונות אני לומד ריפוי הנפש דרך היהדות, ויש לי קליניקה שאני מלווה אנשים לריפוי הנפש. לא רק היהדות, כל הכלים שלמדתי. למדתי אימון בשיטת סאטיה, ועכשיו אני לומד פסיכותרפיה עם התמחות במערכות יחסים, טראומות והתמכרויות. עיקר הכלים שמהם אני עובד הם כלים שמשלבים בין חוכמת החסידות, תורת הנפש, ותוכנית 12 הצעדים. פסיכולוגיה מעשית רוחנית".

ניו אייג' כזה? להתחבר לאמת הפנימית?
"ההפך. היום אנחנו בעולם ניו אייג' שמקדש כל מיני אמירות של 'האמת שלי', של 'אני מקשיב לבטן שלי', של 'אני יודע מה טוב לי'. האמת שלי היא לא אינדיקציה שמנחה אותי. בכל הדברים שקשורים ליצרים, גם מבחינת אוכל, מה שמרגיע את התאווה זה לא לתת לה עוד ועוד, זה דווקא לתת לה פחות ופחות. בסוף החופש האמיתי הוא היעדר אופציות ולא ריבוי אופציות".

ההבנה זאת אולי נוגעת לעבר הפרוע שלך?
"אתה צודק. לתת ביטוי חופשי לנפש הבהמית שלי, בניסיון חיים שלי, כמי שהלך עם זה, אני חושב, יחסית יותר רחוק מרוב האנשים. אני שרדתי כדי לספר שזה לא מרגיע. להרגיע את התאווה המינית דרך מיניות זה הרגעה של חמש דקות. אחרי חמש דקות עוד פעם אתה רוצה שוב. דווקא האיפוק: לאכול פחות, לעשות מין פחות, לקנות פחות, לטוס פחות, לגלול פחות".

יש לעבודה שלך כוונה דתית? להחזיר בתשובה?
"אין לי שום עניין להשפיע על אנשים לחזור בתשובה. אני זוכה להמון פרגון, מהמשפחה, מחברים, מהתעשייה, על התהליך הדתי שאני עובר. ואם אני צריך לשים את האצבע על למה: כל התורה שאני לומד לא עוזרת לי לראות איפה מישהו חסר או לא טוב. היא עוזרת לי לראות כמה אנשים מדהימים וטובים, לאהוב אותם, להכיל אותם. זו תורה שמקרבת אותי לעולם, לא תורה שמרחיקה אותי ממנו".

צילום: מאיר כהן | סטיילינג: יובל פרץ | איפור: ריקי קסוטו | הפקה: טל פוליטי | לוקיישן: מרכז דניאל לחתירה