הודעה מצמררת: המסר האחרון שהשאיר יותם חיים למשפחתו

ב-7 באוקטובר 2023, אלפי מחבלי חמאס פרצו את הגדר, חדרו מעזה לשטח ישראל ופתחו בטבח נוראי ביישובי הנגב המערבי ובפסטיבל נובה ק"מ ספורים מהרצועה. הם חטפו, אנסו ורצחו תושבים ששהו בבתיהם ומבלים מהפסטיבל שנקלעו בדרכם, כשהם משאירים מאחוריהם שדה קטל בלתי נתפס. הסרט הדוקומנטרי "הרגעים האחרונים" ששודר אמש (רביעי) בקשת 12 הביא את סיפורם של האנשים שחוו את התופת באותה שבת שחורה, באמצעות הודעות, הקלטות וסרטונים מהשטח ובזמן אמת. מהחטוף שתיכנן איך להילחם במחבלים, האב שהגיע לחלץ את בתו תחת אש המחבלים ועד השוטרים שהגיעו למתחם הפסטיבל ולא האמינו למראה עיניהם.

יותם חיים, כפר עזה

"אמא, אני לא יודע אם גם את באותה סיטואציה, אבל כפר עזה מופגזת בקסאמים, האזור חם רצח, פתאום, בשנייה", כך הקליט יותם חיים בבוקר 7 באוקטובר עם השיגורים הראשונים מעזה באותה שבת. כשהמחבלים נכנסו לקיבוץ, חיים עדכן את המשפחה: "אבא, היה לנו ירי בתוך הקיבוץ, ממש שמעתי את זה מאחורי הבתים, אני שומע את האנשים צועקים בערבית ועברית. יש פה מחבלים בתוך הקיבוץ, או היו, אני לא יודע אם הם מתו". כשהוא נצור בביתו, חיים מצא את עצמו משחיז סכינים למקרה שיצטרך להגן על עצמו: "אי אפשר לצאת מהבית, אסור לפתוח את הדלת כבר, יכולים לירות בי. זה הדבר הכי הזוי בעולם, אני מוצא את עצמי משחיז סכיני סושי כשאני שומע נגמ"שים ויריות תת-מקלע בתוך הקיבוץ, אני יודע שיש אנשים פצועים ואין עדכונים".

חיים סיפר למשפחה על המתרחש בכפר עזה בהודעות: "מלא מחבלים פרצו את הגדר מחוץ לבית שלי עם נשקים, אני מפחד, הם יורים לי על הבית, אני רועד. אני בממ"ד, הכל נעול". בשעה 10:32, הוא נפרד: "אני חושב שהם שורפים לי את הבית, אני הולך למות, זהו זה, אמאל'ה. אני אוהב אתכם, הם הדליקו את הגז, אני שומע הכל, זה דחוף, זה עניין של דקות. אמא, תיכף אני לא אהיה פה, הם מפוצצים את הדלת, אני אוהב אתכם אם אני לא יוצא מזה בחיים". 7 דקות אחרי ההודעה האחרונה, המחבלים פרצו את דלת הממ"ד וחטפו את יותם חיים לעזה. לאחר כ-70 ימים בשבי, יחד עם שני חטופים - אלון שמריז וסאמר אל-טלאלקה - חיים הצליח לברוח, אך נורה למוות בשוגג על ידי חיילי צה"ל.

פסטיבל נובה, 2 ק"מ מגבול עזה

בשעה 6:29 המבלים בפסטיבל עוד רקדו וחגגו כשעוצמת המוזיקה החרישה את צליל האזעקה שבישר על תחילת המתקפה. אחרי שהדיג'יי כיבה את המוזיקה, ולמראה היירוטים בשמיים, הם החלו לחפש מחסה. אייל גמליאל, אחד מחברי הצוות, תיעד עצמו משתטח על הקרקע ושלח הודעה ליקרים לו: "קורה פה משהו די הזוי, אנחנו פה, ממש ליד עזה, נוחתים פה טילים לידנו, הכול קורה. אז אני עושה הספד, אני אוהב את כולם, אבל יהיה בסדר, היקום אוהב אותי, הוא יעשה טוב ויהיה טוב". נועם דהן, מבלה במסיבה, התקשרה למשטרה: "אנחנו נמצאים איזה 2,000 איש בפרדסים, היינו בנובה, במסיבה בעוטף, אנחנו כולנו פה בשטח רצים, אין פה משטרה וחיילים! יורים בנו, את שומעת את זה?".

מאור ונעה תיעדו עצמם מתחבאים בשיחים: "אנחנו פה כבר בערך שש שעות, שוכבים על הרצפה, מיובשים מתים. מקודם הייתה פה עוד מישהי, התחבאה בשיחים מולנו, עברו פה ערבים שאמרו לה שהם לא מהחמאס והציעו לה מים, אבל היא כבר לא פה", אמר מאור. בנובה נרצחו 364 אנשים, אדם שהגיע לזירת הטבח מחוץ לפסטיבל התקשה להאמין: "אתם לא מאמינים מה שהולך פה, גופות בכל מקום, רכבים שרופים, אני לא יודע כמה גופות ראיתי עד עכשיו, מאות של גופות, פיצוצים, יריות, זה לא מפסיק. יש פה יישובים נצורים, בתוך היישובים יש קרבות. נתתי את המיקום פה לחיילים, אני מחכה להם פה, לנסות לראות אולי הם נכנסו עם רכבים ממוגנים, לנסות להוציא אותם, נעשה איתם שאטלים. זה פשוט מטורף, יש פה מאות הרוגים, אנשים ירויים בתוך מכוניות, בחורות, לא להאמין".

כשכוחות הביטחון הגיעו לאזור המסיבה סביב השעה 16:00, אחד השוטרים שניסה למצוא ניצולים בשטח, תיעד את התהליך: "משטרה! צה"ל! יש כאן מישהו? יאללה, להתפרס על המתחם עוד פעם, אולי מתחת לבמה גם יכול להיות לנו". ככל שהתקדמו, נגלתה בפניהם תמונה קשה: "יש לי פה הרוגים, חמישה הרוגים, יש לי שוטרת הרוגה פה. אוי ואבוי, כל הבר הרוגים, יש פה מישהו עם סימן חיים? שום סימן חיים? מישהו בבקשה יכול לענות?".

ויקטור ונטלי רחמילוב, אופקים

מחבלי החמאס הגיעו עד העיר אופקים, שם הייתה נצורה בביתה נטלי רחמילוב. אביה ויקטור יצא להצילה במכוניתו, כשמצלמת הרכב תיעדה את ניסיון החילוץ. "בוא מהר אבא, יריות חזקות בכל מקום", הפצירה נטלי באביה בטלפון, שניסה לשמור על קור רוח: "מה אכפת לך מי יורה בחוץ? תסגרי את הדלתות ועוד דקה אני אגיע". כשהוא הגיע לביתה וברקע נשמעו קולות הירי מנשקם של המחבלים, הבין ויקטור את חומרת המצב.

"תיכנסי מהר לאוטו, מחבלים!", צעק לנטלי שנראית יוצאת משער הבית ונכנסת אל האוטו. לאחר שהתאחד עם בתו, השניים התחילו במנוסה, אך הבינו שהם מוקפים במחבלים. תוך כדי נסיעה, הרכב נפגע מכדור והשניים מחליטים לצאת: "אבא, בוא לתוך הבית, בתוך האוטו אנחנו לא מוגנים", הפצירה נטלי בוויקטור. לאחר רגעים בודדים הגיח מחבל שהחל לירות לעברם, כשהשניים נמלטים מהמקום בריצה. ויקטור נורה חמש פעמים ונפצע קשה, אך שרד והחלים מפצעיו.

דריה קרפ, רעים

בבוקר 7 באוקטובר, דביר קרפ היה בביתו בקיבוץ רעים עם בת זוגו סתיו קמחי ושניים מילדיו, דריה ולביא. בשעה 08:16 הוא עדכן את רעות, גרושתו ואם ילדיו שהייתה באותו זמן ביהוד, כי קולות ירי החלו להישמע בקיבוץ. שמונה דקות לאחר מכן, היא קיבלה מדריה הודעה שדביר וסתיו נרצחו וביקשה ממנה עזרה. "אמא, אני פוחדת, נראה לי שהם עדיין בבית", אמרה דריה לאמה שהתעקשה: "את לא יוצאת, לא זזה, שמעת מה אני אומרת לך?".

רעות נשארה עם בתה על קו הטלפון שתיארה באוזניה מה קרה לאביה דביר: "הוא מת, שוכב על הרצפה, הוא שוכב ככה כבר מלא זמן. ראיתי איך הוא קפץ עליו ואז הוא הרג אותו, התכווצתי ורעדתי, אז הם (המחבלים) שחררו אותי ושמו עליי שמיכה". מאוחר יותר, דריה שאלה את אמה בתמימות "מתי הצבא מגיע?", לכך היא ענתה: "עוד מעט מגיעים, הכל בסדר, אני פה", אך הבת התקשתה להירגע: "לא הכל בסדר, אני מפחדת למות".

כשעתיים לאחר שדביר נרצח, דריה שאלה את אמה למה אותה ואת אחיה לא הרגו והיא ענתה: "בגלל שאת ילדה, את פיה, מתוקה ואת לא עשית להם שום דבר". כשרעות ביקשה שבתה תשתה, היא סיפקה הסבר מצמרר מדוע היא לא יכולה להגיע אל המים: "אני מסובבת את הראש ואז אני רואה גם את כל מה שקרה מאחוריי". בשעה 11:32 הגיע חבר משפחה אל הבית ושמר עליהם עד שהיו יכולים לצאת ממנו בשלום.

משפחת סויסה, שדרות

בשעה 07:06, כשהם מבינים שמחבלים חדרו לעיר, לקחו דולב ואודיה סויסה את שתי בנותיהם וניסו להימלט ברכבם. כשהגיעו לכיכר על שם יצחק שמיר, הם הבינו שהם מוקפים במחבלים רכובים על טנדרים והחלו לברוח מהמקום רגלית. תוך כדי ריצה, דולב נורה ונרצח, אודיה חזרה לרכב עם הבנות אך הוא לא הניע. עאמר אבו סבילה נחלץ לעזרתה, הניע את הרכב והם ניסו שוב לברוח מהתופת.

לאחר דקות בודדות, הם נתקלו במחבלים נוספים שירו בהם מטווח אפס, אודיה ועאמר נהרגו במקום. כשהילדות עדיין באוטו, שוטר הבחין בהן במהלך חילופי אש עם המחבלים. "אתם של ישראל?", שאלה אחת הבנות את השוטר, שהרגיע אותה ועזר לה ולאחותה לצאת מהרכב. תוך כדי קרב היריות, הבנות חולצו בשלום.

עמית מן, בארי

כשהיא מנסה לסייע לפצועים הרבים בבארי, הפרמדיקית עמית מן עדכנה את משפחתה על המתרחש בקיבוץ והפצירה בהם לא להגיע: "יש לי כאן מלא פצועים והרוגים, אין לי איך לעזור, אל תבואו לכאן, יורים באמבולנסים, אין עזרה כרגע, אבל עושים מה שאפשר". מאוחר יותר היא הסבירה לאמה בטלפון: "יש מחבלים בקיבוץ, אבל אני לא יכולה לדבר כרגע, אני עם מלא פצועים, אני חושבת שהם גם מתקרבים לאזור שלנו".

אמה ניסתה להיות אופטימית: "עוד מעט זה ייגמר ואת עפה מהקיבוץ הזה. תנשמי עמוק, את במצב הזוי ביותר, אף אחד לא יכול להיערך למצב כזה. תשמרי על עצמך ותדאגי שיהיה לך כלי נשק ביד, תמצאי שם משהו כבד. אל תתייאשי, את הבן אדם הכי חזק שאני מכירה בעולם הזה, לא לאבד תקווה". ב-13:50 עמית כתבה לאחיותיה: "הם חזרו, תוקפים אותנו, תתפללו, אני לא אצא מפה". כרבע שעה מאוחר יותר, כשאחותה חביבה התחננה בפניה לסימן חיים, עמית כבר לא ענתה, היא נרצחה בבארי יחד עם עוד למעלה מ-100 חברי הקיבוץ.