קשוחים מבחוץ, רכים מבפנים. הגבריות החדשה על פי שלומי ואסף

שלומי יפרח ואסף זגה היו חברים בקושי שנה כשנכנסו יחד ל"המירוץ למיליון". שניהם מגישים יחד את הפודקאסט "גברים בשחור" (בית הפודיום), שניהם שחקנים, במקצוע ובנשמה. "שנינו מהדרום, שנינו עגלגלים", ממשיך יפרח למנות את נקודות הדמיון, "שנינו מזרחים, אותו טייפקאסט. לנשים של שנינו קוראים טולה, שנינו ילדים של אמא. נקודת הפתיחה שלנו מאוד דומה, אבל גם שונה. אבא שלי היה בכלא, אבא שלו היה סוהר".

זגה: "לא חשבתי על זה אפילו".

הם הכירו בצילומי הסדרה "השוטרים" לפני כחמש שנים, אבל הקשר שלהם התחיל באמת כשיפרח חיפש שותף לפודקאסט. "רציתי לעשות משהו כדי לקדם את עצמי, באותה תקופה עבדתי במחסן בשביל להתפרנס", הוא אומר. "אני אוהב פודקאסטים, אני אוהב לדבר וחיפשתי מישהו שיעשה את זה איתי. השם הראשון שעלה לי זה אסף".

השותפות המקצועית הפכה לחברות, ומפה לשם הם מצאו את עצמם בפירמידה צבעונית באלבניה, מנסים לפענח כתב חידה סתום. "אתה מקבל דף שחור עם שלוש מילים בשפה שאתה לא מבין", נזכר יפרח באחד מהרגעים הדרמטיים ביותר של הזוג עד כה בתוכנית. "אתה חושב לעצמך, מה עושים עם זה? נספור את האותיות, אולי נהפוך. הפכנו, היה שם איזה ציור, או-קיי, הבנו, אבל איך ממשיכים מפה?".

זגה: "באיזשהו שלב אתה רואה גם אנשים הולכים, אז אתה חושב לעצמך, מה הם הבינו שאני לא? מה, אני סתום?".

וברגע הזה גם רבתם.
יפרח: "כן, אבל לא בגלל שהוא סתום".

זגה: "אנחנו חברים לא המון זמן, ובפעם הראשונה אחד תלוי בשני. צריך ללמוד לעבוד בצורה הזאת וזה לא משהו שבא חלק, זאת לא מכונה שעובדת כבר שנים".

אתה קצת השתלטת, ושלומי נעלב.
יפרח: "נעלב אני לא, אני כועס. לא משנה מי מגיע בסוף לפתרון, אני לא משחק משחקי גאווה של 'אמרתי לך', בסוף אנחנו ביחד".

אבל זה לא מעליב כשהוא לא מקשיב לך?
יפרח: "אין לי את התובנה בכלל של נעלב במוח, אני כועס. אני גם מרוקאי, אני נפגע תמיד, זה לא קשור, וכמו שאסף אמר, אנחנו לא מכירים הרבה זמן. אולי הייתי צריך להסביר אחרת, אולי לא הייתי צריך להתעצבן, אולי לא הייתי צריך לצעוק. בסופו של דבר, יש פה עניין של דינמיקה שאנחנו בונים אותה תוך כדי".

זגה: "בנינו את החברות הזאת תוך כדי התקדמות. "המירוץ" נתן לנו טבילת אש, זרקו אותנו למים העמוקים. יצאנו מהדבר הזה הרבה יותר מחוזקים, החברות שלנו הרבה יותר יציבה ממה שהיא הייתה קודם".

אני עם כיפה על הראש ואין לי בעיה לדבר על סקס

זגה ויפרח, שניהם בני 29, נכנסו ל"המירוץ למיליון" (מוצאי שבת אחרי החדשות בקשת 12) במטרה מוצהרת – לקדם את קריירת המשחק שלהם. "אין בושה בלהגיד שרצינו יותר חשיפה, ואת המיליון כמובן. המון פעמים הפסדתי תפקידים כי הבמאי אמר לי במפורש, 'אני רוצה אותך, אבל אני חייב להקשיב לחברת ההפקה שרוצה מישהו יותר מוכר'", אומר זגה.

מחפשים סלבס.
זגה: "זה קרה לי לא מעט וזאת תחושה מתסכלת. כששלומי אמר לי, 'בוא למירוץ', חשבתי שוואלה, אולי זה יפתור לי את העניין הזה. זה לא קיצור דרך, זה לשחק את המשחק, והדרך שעשינו הייתה מעייפת מאוד. בכל פרק ירקנו דם".

שלומי היה מוכר יותר, אבל גם כלוא בקופסה באיזושהי מידה.
יפרח: "בקופסת נעליים במידה 46, לא סתם קופסה. גם במירוץ אני רוצה לשבור את הטייפקאסט ולהיחשף יותר".

זגה: "אני לא הגעתי לשבור שום טייפקאסט, באתי להיחשף, שיראו מי זה אסף".

וב"מירוץ" נהייתם חברים אמיתיים?
זגה: "היום אנחנו לא בקשר".

לחיצת היד שלכם כששלומי נכנס באמת הייתה קרה.
יפרח: "חיים שלי, אנחנו מדברים כמעט כל יום בטלפון. מה אתה רוצה, שאני אקפוץ עליו?".

כפי שציין יפרח, נקודות הפתיחה שלהם היו קרובות, אבל גם רחוקות. זגה גדל בבאר שבע לזוג הורים נשואים ומאוהבים עד היום לדבריו, ולעומתו יפרח גדל עם אמו בלבד באשדוד. "לא גדלתי עם גברים, הגברים של המשפחה שלי היו בכלא. לא לימדו אותי לקדוח בקיר, לימדו אותי לנקות. אני מקבל מלא תגובות שאני הומו, חושבים שאני אוחצ'ה כי הדיבור שלי הוא עם אופי נשי, אני מדבר הרבה עם הידיים".

זגה מתחיל לחקות את תנועות ידיו הדרמטיות של חברו, ויפרח מתעלם וממשיך. "אני מרוקאית מאשדוד ואין לי בעיה עם זה, הכל טוב. זה אני, מה לעשות. בריב אני אומר, 'שומע חמוד, בוא תתקדם'. ככה אני, זה מה שספגתי, לא גדלתי בשכונה עם פרופסורים. אבא שלי היה בכלא, דודים שלי היו בכלא".

איך הרגשת לגבי זה שאבא שלך ישב בכלא?
יפרח: "אף פעם לא התביישתי בזה, מעולם. זה לא הוסתר ממני, היינו מדברים בטלפון, הייתי הולך אליו לביקורים. אתה סופג את זה גם בשכונה, יש דקירות, יש מכות, יש עסקאות סמים מתחת לבית. אתה חי את העולם הזה".

זגה: "ההורים שלי, ברוך השם, לא החסירו מאיתנו כלום, הם עבדו קשה בשביל זה. הייתה לי את הילדות הכי טובה שיכולתי לבקש, אבל הסביבה היא לפעמים אחרת ממה שיש לך בבית. כשאתה יוצא החוצה, אתה מפחד מארתור הקווקזי שמסתובב ומחפש לדקור אנשים".

יפרח: "אצלי לא היו קווקזים, כולם היו מרוקאים, נרקומנים שהיו חברים של אבא שלי".

איך הצלחתם לשמור על עצמכם בסביבה הזו?
זגה: "אף פעם לא גנבתי אפילו מסטיק מהסופר וזה בזכות החינוך של אמא שלי, היא פשוט הרעיפה עלינו אהבה. אני גר עם אשתי ביחידת דיור מעל ההורים שלי, ועד היום אני לא הולך לישון לפני שאני יורד להגיד להם לילה טוב. אני ילד של אמא, שלומי כל הזמן מסתלבט עליי על זה".

יפרח: "למה מסתלבט? גם אני ילד של אמא".

במבט ראשון קשה לראות את הצד הנשי ביפרח. הוא לבוש שחורים, כיפה שחורה גדולה לראשו. כשמבטו מרצין לרגע, מיד עולה דמותו המאיימת של מאור עזרא, ראש ארגון הפשע שגילם בסדרה "השוטרים". ברגעים אחרים, כפי שציין, הוא מזכיר יותר דודה גרושה שמרכלת ליד שולחן הרמי. עכשיו הוא רוצה להביא את הצדדים האחרים שלו גם לתפקידי המשחק, או כמו שהוא מצהיר בהתלהבות, "אני בשמחה אקח תפקיד של הומו".

כחובש כיפה, יכולה להיות בעיה דתית עם זה?
"אני עושה את הבחירות שלי והמצפון שלי הוא מול בורא עולם. אני אתן את הדין מולו ולא מול אנשים אחרים".

בפודקאסט שלכם היה פרק בשם "מה רע להראות ציצי".
יפרח: "נו?".

ואז אתה חושב, איך זה עובד כשיש ציצי בכותרת ושלומי עם כיפה.
יפרח: "אני עם כיפה על הראש ואני מדבר על מה שאני רוצה, תתמודדו. אני לא אוכל אוכל לא כשר, אני שומר שבת, אני מתפלל ואני מאוד אוהב את הדרך הזאת, אבל אין לי בעיה לדבר על ציצי, אין לי בעיה לדבר על איברי מין, אין לי בעיה לדבר על סקס. אני אוהב לראות סדרות עם סצנות סקס, כי אני חושב שאם אין כאלה, אז הן לא סדרות איכותיות. מי שלא מתאים לו, שלא יצפה".

הייתי שלומי של החלשים

זגה ויפרח, כל אחד לחוד, עברו חוויה מכוננת במהלך ילדותם – חרם בבית הספר היסודי. "עשו עליי חרם שלוש שנים, זה היה ארוך מאוד", משתף זדה. "שלוש שנים שהייתי מגיע בוכה הביתה".

מה קרה?
זגה: "הגעתי לבית ספר לאומנויות בכיתה ד' והיה איזה בחור שהיה מלך השכבה, הוא היה מאוד דומיננטי, וגם אני באתי דומיננטי מבית הספר הקודם. הייתה בינינו התנגשות, והוא נתן הוראה לכולם שלא לדבר עם אסף. שלוש שנים שאף אחד לא מדבר איתך, מחכים לך מאחורי השער כשאתה יוצא כדי לריב מכות".

לא פשוט.
"אני זוכר את היום האחרון של כיתה ו', חיכו לי בחוץ, ואני ממש זוכר את השמות שלהם. הם היו איזה ארבעה חבר'ה שרצו לדפוק לי מכות, ואני זוכר שעמדתי שם ופחדתי על עצמי. אמרתי להם, 'בבקשה אל תרביצו לי, לא בא לי לחטוף מכות, בבקשה'. ממש התחננתי, ובסוף הם ויתרו לי".

למה לא עברת בית ספר?
"זה היה בית ספר לאומנויות ולא רציתי לעזוב כי יש בכל סוף שנה הייתה הצגה, והייתי יכול לעלות על הבמה, לשחק ולקבל מחיאות כפיים. שיחקתי את מלך עוץ, שזה הכי דיסוננס מאיך שקיבלו אותי. 'קבלו אותו, מלך עוץ', תרועות, ונכנס כזה ילד שמנמן עם שיער ארוך".

יפרח: "גם אני עברתי חרם, פחות או יותר אותו סיפור. הגעתי לבית ספר חדש וגם לא ידעתי איך לגשר על הפער, לימודית וחברתית. פשוט אמרתי להם, 'אתם לא יודעים מי אני, אני מדבר צרפתית'".

ידעת קצת?
יפרח: "לא ידעתי כלום, אבל אני מחרטט יפה".

פשוט באת לבית הספר ואמרת שאתה צרפתי?
"אמרתי להם שגרתי בצרפת ושאבא עדיין גר באחוזה שם. פרט אחד קטן ששכחתי, זה שבת דודה שלי למדה איתי באותה כיתה. היו הרבה ירידות וצחוקים עליי, אלימות, נעלו אותי בשירותים. בגלל זה חיכיתי לעבור כבר לתיכון, היו לי שם חברים יותר גדולים מהשכונה ואף אחד לא היה יכול לגעת בי. בכיתה ז' התנקמתי בכולם חוץ מאחד, שאף פעם לא הרבצתי לו. הוא אחד החברים הכי טובים שלי היום, ואולי באמת הגיע הזמן לתת לו מכות".

ממש מאור עזרא...
יפרח: "הייתי שלומי של החלשים, תמיד הייתי סביב כל החלשים של השכבה בשביל שאף אחד ייגע בהם".

ההתמודדות של זגה הייתה אלימה פחות. "אמא שלי שלחה אותי לפסיכולוגית בכיתה ה', 'הישרדות' שודרה באותם ימים בטלוויזיה וקישרתי את זה למצב שלי. אמרתי לה, 'אמא, אז כל חברות היא בעצם אסטרטגיה?', והיא אמרה לי, 'לא, אבל לפעמים צריך לשחק את המשחק'. זה היה מאוד עצוב, אבל נכון".

מסקנה כואבת עבור ילד.
זגה: "כשהגעתי לכיתה ז' לא רציתי לקחת את המסקנה הזאת איתי. החלטתי שאני מגיע למקום חדש ואני רוצה שאנשים יכירו אותי בזכות מי שאני. ובאמת, הכרתי שם חברים שאני עד היום בקשר איתם. ב"מירוץ" יש משימה שבוחרים אותנו אחרונים, אנחנו מחכים ומחכים, ואותנו לא בוחרים. הכל שם צף מחדש, קיבלתי פלאשבק לילד שהייתי".

עכשיו אתה מדבר על חברות כערך חשוב בשבילך.
זגה: "ערך מאוד גדול. הייתי בצומת והייתי יכול לבחור אם לקחת חברות כמשהו אינטרסנטי, או לראות חברות על הצד הכי אמיתי שלה. אני גם נפגע המון מחברים, כי כשאני חבר אני נותן את כל הלב ומצפה לקבל בחזרה. זה לא תמיד קורה".

יפרח: "ייאמר לזכותו של אסף שהוא מאוד ממשיך בדרך הזאת עד היום. אני, לצערי, לא. קשה לי להתחבר, נפגעתי מאוד מחברים".

אתה יכול לתת דוגמה?
יפרח: "עשיתי תאונה לפני כמה שנים, כשהייתי חייל. התקשרתי לכל החברים שלי ואף אחד לא בא. ישבתי כל הלילה באוטו השבור והמרוסק שלי ולא האמנתי איך אף אחד לא מגיע לעזור לי, לא חברים, לא משפחה. בבוקר חזרתי באוטובוס הביתה".

זגה: "באותו יום שהוא סיפר לי את זה, לקחתי אתגר לקלף אותו".

יפרח: "אסף עשה בשבילי מחווה מאוד גדולה, שאני לא אשכח לו בחיים, והוא יודע את זה. הוא ויתר על הצעת עבודה שהייתה לו למעני כי הוא ידע שאני צריך את זה, כי הייתי במצב כלכלי קשה. אני כמו כלב, תן לי לאכול פעם אחת ואני לא אשכח לך את זה כל החיים".

זגה: "באיזשהו מקום אני רואה בו את עצמי. יש לי רצון להראות לו שחברות יכולה להיות אחרת ממה שהוא מכיר".

וזה שכנע אותך קצת?
יפרח: "מאוד, היום אני עובד על עצמי. עשיתי תאונה לפני שבוע וחברים שלי מהיישוב, שאני מכיר בסך הכל איזה חמש שנים, כעסו עליי שלא התקשרתי אליהם. 'איך אתה לא מתקשר', הם אמרו לי, 'מה, אתה גנוב?'".

עכשיו הם באו לקחת אותך?
יפרח: "גיסי לקח אותי, אבל גם אם הוא לא היה עונה, הייתי מבקש ממישהו אחר שיבוא לקחת אותי".

אסף, היית בא?
זגה: "הוא כתב לי על התאונה וישר אמרתי לו, 'אני יוצא, תשלח לי כתובת'. הוא ענה, 'לא, עזוב, לא צריך. הסתדרתי'".

נסעתי כל חופש גדול לארכיון הבימה

כפי שהעידו על עצמם, זגה ויפרח היו שני ילדי תיאטרון שחלמו להיות שחקנים. אחרי הצבא המשיך זגה ללימודי משחק בבית הספר "גודמן" בבאר שבע ובהמשך השלים תואר ראשון ב​​תרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר. כיום לצד קריירת המשחק, הוא מלמד תיאטרון בבתי ספר ברחבי הארץ ויש לו אפילו מדריכים שעובדים תחתיו ומעבירים את מערכי השיעור שלו. "אני תמיד מסתכל כמה צעדים קדימה. מאוד מהר הבנתי שלהתפרנס ממשחק אני לא יכול, אין אף אחד במדינה שמתפרנס רק ממשחק. רציתי להישאר במקצוע שלי, פשוט בכובע אחר", הוא מסביר.

לאחרונה הוא גם השיק קורס דיגיטלי לעמידה מול קהל, שמיועד לאו דווקא לשחקנים. "יש לי המון חברים בעמדות מפתח שלא יודעים איך לדבר מול קהל. פתאום הרבה עיניים מסתכלות עליהם והם מתחילים לגמגם ולהתבלבל. יש לי ידע בתחום הזה וכלים שאני יכול להעניק, אז החלטתי להנגיש את זה".

לעומת זגה, יפרח מעולם לא למד משחק. "זה היה נטו מעניין כלכלי, באתי ממקום קצת אחר, התחתנתי, הייתי צריך לחפש דירה ולפרנס. מי יחזיק אותי? מי יכלכל אותי? אני לא אשקר, אני אוהב להתלבש יפה ולאכול טוב. אגב, גם כשבאתי ואמרתי שאני עובד בעבודות מזדמנות, בחיים לא אמרתי שאין לי כסף, אמרתי שאי אפשר להתפרנס ממשחק בארץ וזה נכון. אני אוהב את סגנון החיים שלי, אז אני הולך לעבוד. אף פעם לא ביקשתי תרומות".

מתי התחילה אצלך האהבה לתיאטרון?
יפרח: "מגיל 16–17 הייתי נוסע כל חופש גדול לארכיון הבימה ומריח את הריח, מרגיש את ברטונוב (יהושע, מוותיקי התיאטרון בארץ – א"ר) יושב לי על הכתף".

כל זה בלי שלמדת תיאטרון?
יפרח: "בלי שלמדתי תיאטרון, זאת פשוט אהבה שיש בי. כשקיבלתי את התפקיד הראשון שלי ב'הבימה' זה היה חלום, זה היה בהצגה 'אני לא רפפורט' עם נתן דטנר, נורמן עיסא וריקי בליך, אגדות. היה לי דאבל עם טל קלאי כי אני לא משחק בשבת והתחלנו חזרות טכניות, להבין מתי אתה נכנס ומתי אתה יוצא. באותו שבוע גם עברתי דירה, בדיוק התחתנתי חודשיים לפני זה, ואתה יודע, זו פעם ראשונה שלי בתיאטרון רפרטוארי. עשיתי הצגות בבתי ספר, עשיתי הצגות באשדוד, סבבה, אני מכיר במה, אבל זה אחרת".

מלחיץ.
יפרח: "לגמרי. החזרה לא עברה טוב והבמאי העיף אותי מההצגה. הוא אמר לי, 'כרגע אתה לא יכול לשחק בהצגה, אתה לא שחקן בעיניי'. הוא אמר לי דברים קשים, ריסק לי את הצורה. למזלי, מנהל התיאטרון משה קפטן אהב אותי, אז הוא אמר לי, 'כרגע ההצגה עולה בלעדיך, תחזור אחרי החגים ונעשה לך בית ספר למשחק'".

מה היה חסר לך?
"אולי הייתי צריך לצעוק יותר, לא יודע. ישבתי חודש בבית ועבדתי על הטקסט. הבמאי קבע עוד חזרות, הביא את כל הקאסט בשבילי לארבע שעות ואחרי שעה הבין שהוא טעה. הייתה לנו הצגה אחת באיזשהו תיאטרון עם אלף איש בקהל, הייתה בעיית סאונד ואני השחקן היחיד ששמעו. אותו במאי אמר לי, 'אני מוריד לפניך את הכובע'".

החיבור בינינו מבורך

היציאה ל"מירוץ" הייתה מסובכת במיוחד עבור יפרח. בנו הבכור, לביא, נולד זמן קצר לפני תחילת הצילומים, והוא נאלץ להשאיר את טליה אשתו עם התינוק בארץ. "לא דאגתי לו, דאגתי לה. דיכאון אחרי לידה לא מודיע שהוא בא, הוא פשוט בא, והיה לה קשה מאוד כשיצאתי. צריך גם להגיד תודה לשתי הסבתות, גם לאמא שלי וגם לאמא שלה, שהיו צמודות אליה כל התקופה הזאת, כשהיא רק שבועיים אחרי לידה".

איך עושים דבר כזה?
יפרח: "היו המון לבטים, זה מאוד קשה, אתה מרגיש חסר אחריות. לאשתי היה כמובן מאוד קשה, אבל חשוב לי להגיד שאם לא היא, שום דבר לא היה קורה פה. בסוף הכל קורה בשביל הבית והיא הבינה את העניין הזה. זה המקצוע שלי, ויצאתי בשביל המקצוע הזה".

היא רצתה שתיסע?
יפרח: "היא רצתה שאני אסע, אבל כמובן שהיה פה חשש מאוד גדול. לפני היציאה הייתה לנו שיחה רצינית, הלכנו למסעדה והיא לא הפסיקה לבכות, ממש לא הפסיקה. כל ההורמונים של אחרי הלידה צפו, זה היה מאוד קשה. הברית הייתה תוך כדי ההכנות ל'מירוץ'".

אסף היה מודע לקשיים?
יפרח: "הודעתי לו במפורש שיש מצב מאוד גדול שמודיעים לנו שהתקבלנו, אבל אני לא יוצא. ההכלה שלו הייתה מדהימה, אני לא חושב שהייתי מגיב ככה. הוא אמר לי, 'אני איתך, הכל טוב'".

ואיך טליה התמודדה?
יפרח: "יש לי אישה מטורפת, לביאה, אני באמת לא יודע מאיפה הכוחות ומאיפה הסבלנות שלה. גיליתי בה תעצומות נפש מטורפות. היציאה למירוץ, מה שקרה שם ומה שיקרה אחרי זה, זה שלה נטו. באוגוסט לפני שנתיים פיטרו אותי מהעבודה במחסן, היא הייתה בדיוק בהיריון והיא אמרה לי, 'עכשיו זה הזמן שלך להתעסק בלקדם את שלומי השחקן ולא שלומי השכיר, צא לדרך. אני אחזיק אותנו'".

איזו נשמה.
יפרח: "אין לי מילים. בזכותה היה לי פנאי לעשות סרטונים באינסטגרם, בטיקטוק, לקדם את העוקבים שלי ומשם יצא גם הפודקאסט והגיעו האודישנים למירוץ. כל מה שקרה קרה בזכותה, אם היא לא הייתה אומרת לי את זה, לא היה קורה, חד משמעית. אומרים שיש שלושה שותפים לאדם, אמא שלו, אבא שלו והקדוש ברוך הוא. אני אומר שיש שלושה שותפים לדרך שלי, הקדוש ברוך הוא, אמא שלי ואשתי. בלעדיהם אני כלום".

זגה: "אמרת שאתה מוסיף גם אותי".

אם יש מישהו מעל כולם, זה אסף.
יפרח: "ברור שהוא שותף להצלחה הזאת, גם לפודקאסט אני לא הגעתי לבד, הגעתי עם הפרטנר שלי. בלעדיו לא הייתי מצליח להגיע לזה".

זגה: "שלא נתנשק... זה חיבור מבורך ואני חייב לתת קרדיט לשלומי על הדבר הזה. כשהוא אמר לי 'בוא נעשה פודקאסט ביחד', לא דמיינתי אפילו שזה יתגלגל למקום שאנחנו נמצאים בו היום. גם בקריירה, גם בחברות, בהכל. זה חיבור שעשה טוב לשנינו".

צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: כינרת מנור מזרחי | איפור: קרן אדרי | ע. סטיילינג: שקד מיסקל | הפקה: טל פוליטי