זיו קורן: "נכנסתי איתה לחדר הניתוח, ליוויתי מקרוב"

זיו קורן הוא אחד מצלמי העיתונות הבולטים והמוערכים בישראל, כבר שלושה עשורים שהוא נמצא בחזית כמעט בכל זירה; מהמלחמה באוקראינה, דרך רעידת האדמה בהאיטי ועד לחזיתות לחימה שונות ולמפגשים עם קהילות נדירות ומרוחקות. הוא היה נשוי לדוגמנית ולמגישה גלית גוטמן ולהם שתי בנות, לאחר מכן, היה בזוגיות עם סיוון גונן ולהם בת משותפת. בריאיון לרפי רשף ב"אינטימי" סיפר על הרגע שבו נקלע לחילופי אש בדרום ב-7 באוקטובר, הלילות ללא שינה והקשר שרקם עם שורדת השבי מייה שם.

איך נוצר הקשר שלך עם שורדת השבי מייה שם?
"אני מתייחס אליה כמו הבת הרביעית שלי, נרקמה בינינו מערכת יחסים כזו שאנחנו אוכלים ארוחות ערב יחד. היא בגיל של הבנות שלי, בדיוק בין שתי הגדולות. זה בא ממנה בהתחלה, אני חושב שזה בא מהמקום שבו היא יכולה להתייעץ ולשתף. הקשר נוצר דרך קרן, אמא שלה, פניתי אליה ושאלתי אם יסכימו שאלווה את תהליך השיקום והחזרה לארץ שלה, ברגע שנפתח לי החריץ בדלת, ויכולתי רגע להיכנס - הבנתי שיש פה משהו ברמה ההיסטורית, סיפורים של אנשים שצריך לספר. במשך השבועות שליוויתי את מייה כמעט לא צילמתי שום דבר אחר. הייתי שם איתה בבית החולים, נכנסתי איתה לחדר הניתוח, ליוויתי בצורה מאוד אינטימית. הייתי שם במשך שעות ארוכות".

>> לצפייה בריאיון המלא של זיו קורן ב"אינטימי" ב+12

ב-7.10 עבר זיו טלטלה כאשר נסע לדרום לצלם את האירועים ונקלע בעצמו לזירה ולקרבות בין חיילי צה״ל ומחבלי חמאס. "היינו בערך 300 מטר מצומת שער הנגב, ששם היה כאוס. כל מי שחצה אותה נפל על המארב של המחבלים, הם שחטו חמישה לוחמי ימ״מ. ברגע שנכנסו להתקלות איתם וירו עלינו ברחנו ישר", סיפר בריאיון.

כמה אתה מרגיש פחד באותו הרגע כשיורים עליך ואתה מתעד הכל עם המצלמה?
"מי המציא את השטות הזו, המחשבה שאני מנותק רגשית כי אני מחזיק מצלמה. אני נמצא בתוך סיטואציה שהיא קשוחה, יש בה ריחות, מראות וקולות, אתה פיזית נמצא שם. בסוף אני חושב שהתפקיד שלי כמתעד הוא להצליח לתפוס רגע. תמונה זה מדיום שהוא נחות, אין תנועתיות וסאונד, זה דו-ממד. המטרה מבחינתי היא להצליח לתרגם טיפה מהרגש שחוויתי בתוך הסיטואציה לתוך תמונה, שבן אדם אחר כך יסתכל ויעבור איזושהי חוויה רגשית".

"זו מחשבה שטותית לחשוב שהמצלמה מנטרלת את הפחד. אם אתה לא מפחד בסיטואציה מסוכנת יש בעיה"

זו שאלה אישית, אבל, אתה מטופל?
"לא. אני מודע. אני חושב שיש פה שני אלמנטים שעובדים לטובתי: אני ממשיך לדבר על זה כל הזמן, אני מרצה המון ועצם זה שאני ממשיך לפתוח את זה, לדבר על זה ולשתף את האנשים בסיפורים של האנשים שתיעדתי לאורך התקופה הזאת - יש בזה משהו מאוד משחרר במקום לדבר עם פסיכולוג אני מדבר מול 300 איש, זה עושה את אותו אפקט. הדבר השני זה הזמן שעובר והדבר הזה קצת מתיישן. יש בי סממנים של פוסט טראומה מ-30 שנות קריירה זה לא התחיל ב-7 באוקטובר. אחרי הטבח לא יכולתי להירדם ולא אכלתי, איבדתי 10 קילו".

נשברת באיזשהו שלב כשתיעדת את הטבח?
"ברור מלא פעמים. היו התפרקויות של בכי, אני חושב שבכיתי בחודשים האלה יותר ממה שבכיתי בכל החיים. אני שם רגע בצד את זה שאני איבדתי לא מעט חברים, הבנות שלי איבדו חברים בנובה. זה גם הקושי שלי, שאני לא נמצא שם כל הזמן גם בשביל לחבק אותן. יש פה את הקונפליקט שלי כאבא האם לעשות איזה ברייק בלילה ולעבור בשלושת הבתים אצל כל אחת מהבנות שלי, לתת חיבוק רגע ולחזור. אני וורקוהוליק וזה משהו שמאוד הטריד את בנות הזוג שהיו לי, אבל בסופו של דבר אני לא מתבייש באף מערכת יחסים שהייתה לי".

קורן ידוע בתור צלם שהולך על הקצה, הוא יעשה כמעט הכל כדי לתפוס את השוט המושלם בעיניו ובעדשת המצלמה, כך למשל מצא את עצמו באזורי המלחמה המסוכנים ביותר בארץ ובעולם כולו. הוא נכנס לעזה וללבנון ואף תיעד את המלחמה בין אוקראינה לרוסיה, בפעולה שהפגינה אומץ, רגש ומחויבות אמיתית למקצוע ולאומנות.

"היינו 300 מטר מצומת שער הנגב, ששם היה כאוס. כל מי שחצה אותה נפל על המארב של המחבלים, הם שחטו את כולם"

"אם אתה לא מפחד בסיטואציה מסוכנת זה או שאתה לא מבין את המקרה שבו אתה נמצא, או שאתה סובל מעודף ביטחון עצמי", סיפר הצלם על האירועים המפחידים בהם נכח בחייו המקצועיים. "בשני המקרים מצבך לא טוב, אתה חייב מידה מסוימת של פחד שתשאיר אותך במקום אבל. אני לא יכול לספור את כמות הפעמים שהייתי בעזה, בלבנון ובסוריה".

"יש לזה מחירים, חד משמעית, לא בהכרח רק בנושא הסכנה אלא בכלל בטוטאליות", שיתף קורן. "אני לוקח מאוד ברצינות את מה שאני עושה, זו לא עבודה שאתה סוגר את השאלטר בערב וחוזר חזרה למחרת בבוקר להמשיך את המקום שבו עצרת. גם האינטנסיביות וגם הסיזיפיות, ובוודאי אני, שלוקח על עצמי כל משימה בצורה מאוד מחויבת. גם כי אני כזה וגם כי אם אתה רוצה להיות הכי טוב במה שאתה עושה, אין פה קיצורי דרך".