למתן לא התחשק להכיל את הילה, ואי אפשר שלא להבין אותו

הפרק הקודם של "חתונה ממבט שני" נגמר עם תקווה קטנה, כשנטלי החליטה לנסות ולקדם את העניינים עם נועם - אבל התקווה הזו התנפצה בפרק ששודר אתמול (ראשון): מתברר שנטלי הציעה לנועם לישון איתה, ולמרות הנכונות ההדדית הקליק לא הקליק.

ולמרות שנטלי סיפרה מה בדיוק קרה שם, אם אני צריכה לדמיין - זה ייראה בערך ככה: נועם לא נקט ביוזמה נועזת מדי, כי מבחינתו נטלי לא רוצה בזאת עד שהיא תגיד (או תעשה) אחרת; במקביל, נטלי דווקא רצתה שנועם ינקוט ביוזמה, כי אולי זה היה גורם לה להימשך אליו יותר, אבל הוא לא עשה את זה. המבוכה התגברה והמומנטום חלף, והם הלכו לישון בלי לדבר ובלי לגעת. מבאס, אבל אפשר לומר לזכותה של נטלי שהיא באמת ניסתה. מה גם שהכישלון הזה מסעיר אותה - וזה לא כי היא תקועה בתאילנד עם בחור שהיא לא נמשכת אליו, אלא כי היא תקועה בתאילנד עם בחור שהיא ממש הייתה שמחה להימשך אליו, אבל לא מצליחה. נועם, מצידו, ממשיך להתנהג כאילו הכל ממש בסדר והאגו שלו ממש לא פגוע. אני מבינה שהוא לא רוצה להכביד, אבל ההכחשה הזו לא מועילה - לא לקשר עם נטלי ולא לנועם עצמו.

במקביל, חן ליב ולירן דווקא מצליחים לשקם את היחסים (לבינתיים, רק לבינתיים!). בשיחה מלב אל לב בחצר, היא מספרת לו שהיא בהחלט מודעת לכמה שהיא קשה (האם?), ומשתפת שאת החיצים שהיא יורה עליו היא יורה גם על עצמה. אני בטוחה שזה נכון, אבל זה עדיין לא ממש תירוץ. מה גם שהמדריך למשתמש שמנסחת חן ליב עבור לירן הוא הכל חוץ מברור: אני לא רוצה שתתרחק ממני, אבל גם אל תתקרב אליי, בוא נחכה עם האינטימיות, בבקשה תנשק אותי בפה. לירן, שמתגלה מפרק לפרק כאדם סבלני ורגוע להדהים, איכשהו מכיל את הסתירות האלה - וגם אומר לחן ליב את כל המילים שהיא רוצה לשמוע. נדמה לי שהוא אפילו מתכוון אליהן.

ובזמן שחן ליב כבר פחות נמנעת ממגע עם לירן, ג'ורדי רק נמנעת יותר ממגע עם שרון. על פניו, הם הזוג הכי יציב בתוכנית - ולא רק בגלל העומקים הרגשיים שהם צלחו, אלא גם כי יש להם כימיה טבעית, וניכר שהם מרגישים מאוד בנוח אחד עם השנייה. בהתחשב בכל זה, המשבר החדש של ירדן נראה משונה. ואכן, נראה שזו לא ירדן עצמה מדברת, אלא השדים שלה. זו הפעם הראשונה מזה תקופה ארוכה שהיא מזהה פוטנציאל לזוגיות אמיתית. פתאום הפנטזיה הופכת למציאות: החלום הנוכחי שלה עשוי להתגשם, והיא תיאלץ למצוא לה חלום חדש - או, לחילופין, היא מפחדת שכל הטוב הזה ייהרס. אולי לכן היא לוקחת צעד אחורה (מן הסתם, זה לא כי היא מזהה משהו בעייתי בשרון עצמו). שרון, אגב, מתמודד יפה מאוד עם הדאון (הזמני, בתקווה) של ג'ורדי: מקליל ובו בזמן קשוב. עשר מעשר.

זה הרגע לדבר על שלי וחן. אני עדיין חושבת שחן לא פועל נכון: אם תמשיך לבדוק איתה כל שבע דקות אם משהו השתנה בעניין המשיכה, זה *לא* יגרום לה להימשך. ובכל זאת, צריך לומר דבר נוסף - נדמה שעם שלי, חן לא יכול אלא לטעות. כלומר, חן מנסה כל מיני גישות, ושלי פוסלת באופן עקבי את כל אחת ואחת מהן. קחו למשל את הסצנה שבה היא מבקשת שיקשור לה את החולצה. כשהוא מנסה להיות נעים ומנומס (ושואל איך בדיוק לקשור), היא לועגת לשיטת הקשירה שלו; כשהוא מנסה להיות גברי ומחוצף (וממשיך בשיטת הקשירה שלו, למרות הלעג) היא שולפת ציפורניים. האם חן היה צריך להשתמש בביטוי "תקפצי לי"? כמובן שלא, אבל אני חושבת שהוא בסך הכל ניסה להיות מצחיק.

כשהם יושבים במסעדה המצב רק מחמיר. בין צעקה אחת לאחרת שלה על המלצר, שלי מספרת לחן על התובנה החדשה שלה: לדבריה, "זה לא שאני לא נתתי לך מקום, אלא שאתה לא לקחת אותו". זה היה יכול להיות נאום ממש יפה בהקשר אחר, אבל כשהוא יוצא מהפה של שלי, הוא בעיקר מעיד על היעדר מודעות עצמית. הרי שלי מאפשרת לחן מרחב תנועה מצומצם עד לא קיים. יותר מזה, אפשר לומר שהיא הכניסה אותו למצב בלתי אפשרי. זה כמו אפקט פיגמליון: מראש שלי החליטה ששום דבר שחן עושה לא טוב לה, ולחן לא נותרה ברירה אלא להגשים את הנבואה הזו. היא הורידה לו ללא הרף, ככה שלאורך הזמן הוא למד לפחד ממנה - ובהשפעת הפחד, כל דבר שהוא עושה או אומר פשוט יוצא לו עקום.  אכן, זה לא היה נעים לראות את חן מאדים ומפנה אל שלי את האצבע (אותה תנועה ששרון עשה אי אז, והביאה לג'ורדי את החלסטרה). מצד שני, זה ממש לא היה נעים לראות את מופע היחיד של שלי, שעשתה כל שביכולתה כדי לא לאפשר לחן להשלים משפט.

ועכשיו, הגיע הזמן שלי להתנצל. אחרי הפרק של אתמול צריך להודות באמת - מתן אומנם מעצבן לפעמים, אבל הוא בסך הכל בסדר; הילה היא הבעיה. עד לא מזמן, נתתי לה את הבנפיט אוף דה דאוט. הנחתי שהניכור שלה היה זמני ונעוץ בסיבות חיצוניות, ושמכבש הלחץ של מתן רק הגביר אותו. אבל עכשיו זה כבר ברור: הילה תמיד תמצא סיבה לעשות פרצוף חמוץ, גם כשמתן מתנהג ממש סבבה - והיא תמיד תנסה לגרום לו להרגיש מתיש ומתאמץ (למשל, כשהיא קראה לו "חפראווי" כשהוא בכלל לא חפר). וכן, אומנם היא "פרגנה" לו בטיפול הקבוצתי, אבל ניכר היה שהיא עשתה את זה אך ורק מתוך אילוץ. לכן, ואחרי מה שקרה סביב הביקור במספרה, גם הרגע החיובי הקטן הזה מאבד כל משמעות.

מה שקרה זה ככה: הילה ומתן הלכו למספרה במטרה לחדש את הצבע של הילה. כשהתברר שעושים שם רק תספורות, הילה עודדה את מתן לנצל את ההזדמנות ולהסתפר. רק כשהוא היה בטוח במאה אחוז שזה בסדר מבחינתה, הוא הלך להסתפר - ואיזה כיף, הוא גם קיבל טיפול וי איי פי על הדרך. בזמן שהוא נהנה מהחיים, הילה התחפרה בטלפון (כרגיל) והקפידה להיראות סובלת ככל האפשר. המרמור שלה התגבר כשהיא לעסה סוכריה ושברה שן (בסדר, מובן). כשמתן סיים, הוא ציפה ליחס מזוגתו - מחמאה על התספורת החדשה, אפילו חיוך. אבל היא בקושי הסתכלה לכיוונו, רק המשיכה להתלונן. כשהוא ניסה להוציא אותה מהמרה השחורה ולהציע שיאכלו משהו מתוק, היא סירבה להתעודד. אז הוא הלך לאכול בעצמו, כדי לא להידבק בבאסה שלה. היא, מצידה, נעלבה עד עמקי נשמתה והרגישה ננטשת - כאילו היא לא השאירה אותו לבד במשך חופשה שלמה. 

נכון, זה מבאס לשבור שן, ונכון, מתן יכול היה להיות טיפה יותר סבלני וטיפה פחות מרוכז בעצמו. אבל זה רק אם בוחנים את האירוע הזה בפני עצמו, במנותק מהעבר. כשבוחנים אותו בהתחשב בעבר, אי אפשר שלא לגלות אמפתיה כלפי מתן. בשלב הזה, פשוט לא מתחשק לו להכיל את הילה (זה עניין עקרוני) - ואני לחלוטין מבינה למה. כבר כמה פעמים הוא ניסה להמתיק והיא עדיין הייתה מרירה. הפעם, הוא ציפה שהיא "תחזיר לו טובה", אבל לא בקטע מתחשבן אלא פשוט בקטע הדדי: הוא ציפה שהיא תתגבר על עצמה ותרים לו, שתוכיח שהיא מסוגלת להניח לרגע בצד את הצרות שלה כדי לשמח אותו (ואגב, אני בטוחה שאם הילה הייתה מחמיאה למתן על התספורת, הוא היה נחמד הרבה יותר בנוגע לשן השבורה). בסיכומו של דבר, נראה לי שהילה פשוט חושבת שהיא מגניבה מדי בשביל התהליך הזה, אבל האמת שהיא פשוט לא מוכנה לו.