אין מה לעשות, הילדה מאוהבת. טוב, אולי "מאוהבת" זאת מילה חזקה. יותר מדויק להגיד שמדובר בקראש מסובך, מחסור חמור בשעות שינה ולחץ משולב בטיפול הזוגי. בכל מקרה, למרות הריב הגדול והפגיעה העמוקה, לא היה דרוש הרבה כדי להחזיר את דקלה לזרועות אלון. דקלה לא חוזרת בלב שלם, אבל היא רוצה את אלון, זה ברור. אותה דני אפילו לא היה צריך לשאול. היא מפחדת להיפגע ומרגישה שזה עומד לקרות, אבל כולם מסביב אמרו לה לשחרר, אז זה מה שהיא עשתה, שיחררה. אם באמת רוצים לבדוק אם הקשר הזה יכול לעבוד, זאת כנראה היתה ההחלטה הנכונה. אני רק מקווה שהיא דואגת לרפד את הלב שלה טוב טוב, כי הדרך לא הולכת להיות קלה ויכול מאוד להיות שבסופה מחכה נפילה חזקה.
הטיפול הזוגי לא היה נטול מהמורות, אבל אני חייב להגיד שהפעם יעל ודני שכנעו גם אותי. נתחיל מזה שדקלה ואלון באמת מאוד דומים; יש להם שפה משותפת, חוש הומור דומה, שניהם חזקים, כריזמטיים, חדים וכן, גם קצת וכחניים. בתחילת הפגישה ראינו איך הדמיון הזה יכול להתנגש ולהביא לשיח חירשים. אלון נטה להיתמם, להיגרר להתנצחות במקום להקשיב. גם "האיזון הקדוש" של המומחים בעייתי. שניהם פגעו ונפגעו, אבל יש מי שפגע יותר, לא כל חלוקה לשניים חייבת להיות 50-50. אבל למרות ההתחלה המתוחה, יעל ודני הצליחו במאמץ רב לגרום לשניהם לשנות את נקודת המבט.
השינוי התחיל כשדקלה סיפרה מה הרגישה כשארזה את חפציה בדמעות. זה כבר לא היה ניסיון להוכיח מי נפגע יותר או מי צודק יותר, אלא באמת להסביר מה היא הרגישה. הפעם אלון הקשיב, כלומר אני מקווה שהקשיב, אבל לפחות הוא לא ניסה לענות. דקלה גם שמעה את עצמה, והבינה שמותר לה להיפגע. עד אותו רגע היא גוננה על הפגיעה שלה, כאילו יעל ודני ואלון רוצים לגזול לה את הזכות להרגיש שנעשה לה עוול. כשסיפרה על הרגע הזה בצורה כל כך ברורה, כבר לא היה צורך לחזור ולהוכיח מי אשם ומי נפגע יותר, והם יכלו להתקדם הלאה.
את הצעד הקריטי הבא דני עשה עם השאלה הכי פשוטה והכי חשובה: "אתה רוצה להיות איתה?". אלון הרים את הכפפה, הפעם הוא לא שיחק משחקים (אולי בהשראת הכנות של דקלה), בלי "אם", "אולי" או "אבל", אלא רק "חד משמעית" פשוט וברור. החיוך של דקלה באותו רגע אמר הכל. אין מה לעשות, הילדה מאוהבת (טוב, אני שוב נסחף), ואולי הם באמת צריכים לתת לזה ניסיון נוסף.
גם לי עוד היו משקעים מהסיבובים הקודמים, ולא קל להניח אותם בצד ולחזור להאמין. הבעיה שלי עם אלון לא הייתה ההתפוצצות, כבר יצא לי בחיי להגיד דברים שלא הייתי צריך להגיד בטונים שלא הייתי צריך להגיע אליהם. הבעיה האמיתית הייתה הדרישה שלו להקרבה - וההתעלמות שלו מאותה הקרבה. הוא היה מרוכז בעצמו, ונוקשה באהבה שהוא מחלק. דקלה לא דרשה מאלון הרבה, בסך הכל לראות אותה ולהעריך את מה שהיא עושה. הנטייה להפוך כל נקודת חיכוך למכשול על זמני, "ככה זה יהיה תמיד", באמת יכולה להוציא מפרופורציה ולהפוך ריבים קטנים למלחמת עולם. הדבר הראשון שהם צריכים לעשות עכשיו זה לעזוב את ראש פינה ומיד, זה היה החטא הקדמון שיצר את חוסר האיזון ביחסים, ואם הוא ייפתר - אולי הדברים ייראו אחרת בהמשך.
פרעצל קטלני
צוקית ודודו ממשיכים לרכב על גל האינטימיות לעולם המופלא של משחקי חברה. יותר משאר הזוגות, נראה שהם ממש מתאמצים להעסיק את עצמם בפעילויות יזומות כשהמצלמות באות לבקר. האם זה הרצון שלהם לחזור למשחקי הילדות התמימים? או שאולי כמו אסירים בכלא צבאי, הם פשוט משחקים קלפים להעביר את הזמן עד השחרור? אין לדעת. בינתיים הם מעידים שהם נהנים זה בחברת זו, וזה בהחלט נחמד, גם אם לא בטוח שמספיק למערכת יחסים אמיתית.
אמרתם מערכת יחסים אמיתית - אמרתם יוגב ובת אל, שנראים ממש כמו שנראה זוג בתחילת קשר רציני. יוגב שתל עצים בגינה ומיום ליום הם ממשיכים להוסיף זרדים לקן הזוגי. המשבר יגיע כשבת אל תחזור לניו יורק לסיים את ההשתלמות, אבל אני מתחיל לפתח אופטימיות זהירה שהם יצליחו להתמודד עם האתגר.
גם עידו רצה לייפות מעט את הקן הרעוע שלו ושל אורטל, אבל אורטל לא אוהבת קישוטים, ברמה המטאפורית והממשית, אז הוא הלך עם חבר שלו לקנות רהיטים. בסוף, כצפוי, אורטל התלהבה מכל הדברים שקיבלו בחינם, ונראה שסירבה קודם רק כי רצתה להימנע מעוד זמן איכות שיביא עמו חיכוכים נוספים. הם נסעו לטיול בחיפה, כשדיברו על הנוף הכל היה טוב אבל האופוריה התפוגגה במהרה: אורטל סיפרה שפעם נחנקה מפרעצל ועידו העז להעלות בדל צחוק על שפתיו. היא קפצה על הצחוק כמוצאת שלל רב, הוכחה נוספת לכל מגרעותיו. קודם הוא היה רגיש מדי, עכשיו הוא לא רגיש מספיק. מי יחשוב בכלל לצחוק על הסיפור הנורא של הפרעצל הקטלני? מי חוץ מכל אדם בעולם?
ההבדל בין טרגדיה לקומדיה זה הזמן שעובר. חוויות קשות הופכות לסיפורים מצחיקים, זה לא חוסר רגישות - זאת התנהגות אנושית. הזמינו לה אמבולנס לקניון כי היא נחנקה מפרעצל(!), זה סיפור מצחיק איך שלא תנסו לסובב את זה. ואלוהים, כמה שאורטל ניסתה לסובב את זה. היא טענה שהצחוק שלו שחצני ומתנשא, שהוא כמו התלמידים הקטנים וחסרי הרגישות שלה. אני מוכן לשים כסף שכשהיא סיפרה את הסיפור בעבר, אנשים צחקו וזה לא הפריע לה. ואם היא באמת ובתמים לא יכולה לראות את ההומור בסיפור, אני לא יודע איך לעזור לה.
בצר להם הם החליטו לחזור לבילויים שלא דורשים שיחה, והרכיבו פאזל של "לשבור את הקרח" בשתיקה. אורטל לא באמת שם וגם עידו כבר לא. יעל המומחית ביקשה ממנה למצוא תקווה, אבל לא תקווה שזה יצליח בהמשך -אלא רק כאן ועכשיו. תסלחו לי, אבל אם זה המצב אני לא מבין מה אנחנו עושים פה בדיוק. אין לה רצון אמיתי להכיר אותו, ואם אין אפילו בדל מחשבה שייצא מזה משהו בסוף, אולי כדאי שהם יחתכו את הסיפור עכשיו ויחסכו מעצמם עוד כאב. אם אין חיבור - אין תקווה, ואין סיבה לגרור את הפגר הזה לקו הסיום בשם איזה "צ'אנס".
