אוקי חבר'ה, אפשר להירגע, זאת היתה רק אזעקת שווא. בניגוד לכל הראיות בשטח, דודו כן נמשך לצוקית, או לפחות לא לא נמשך אליה, בקיצור יש משיכה ויש צוקית ויש קשר כלשהו בין השתיים. מה שזה לא יהיה, דודו הצליח להרגיע את צוקית כשאמר לה את מה שכל כך ציפתה לשמוע - שהוא נמשך אליה, כלומר שהוא אמר את זה לד"ר פרידלנדר. טוב, הציטוט המדויק כל כך יפה שאני חייב לשים אותו במלואו: "אמרתי לו שאם הייתי עומד בחופה והייתה עולה מישהי שאני לא נמשך אליה, שממש לא היה קרוב לטעם שלי או למה שנחשב בעיני מושך, לא הייתי ממשיך עם זה". כמה רומנטי, שייקספיר לא היה מנסח את זה יותר טוב.
צוקית הנרגשת שאלה בפליאה, "באמת?", ודודו אישר "אם לא הייתה לי משיכה ראשונית, לא הייתי ממשיך". הוא כן מרגיש את האינטימיות בכל מה שמסביב, ובקשר לנגיעות וכל זה הוא לא מודאג, הוא יודע שיהיה בסדר. צוקית עדיין מדמיינת סקס אצל השכנים אבל הבינה שהוא לוקח את הדברים לאט כשזה חשוב לו, וגם האומץ להגיד לה את הדברים זה סוג של אינטימיות, גם אם פחות מהנה או מספקת. האם אני, כמו צוקית, השתכנעתי מההסבר של דודו? לא בטוח.
בואו נחזור רגע לכל מה שקדם לאותה שיחה לילית, אולי במבט נוסף נוכל לדלות רמזים לאותה משיכה נסתרת. זה התחיל בפתרון שמצאה צוקית לבעיה, פתרון שחלק יקראו לו פרו-אקטיבי וחלק יקראו לה נואש: דייט נייט. הרי מה עושים זוגות כשהתשוקה מתחילה לדעוך אחרי שנים של שגרה? משריינים ערב קבוע בשבוע לדייט רומנטי, חף מילדים ומטרדות היומיום. איך זה רלוונטי לזוג שרק הכיר ואמור להיות בשיא התשוקה וההתלהבות? לא ברור, אבל בואו לא נהיה שליליים. הדייט הרומנטי נערך, אלא מה, בחדר בריחה בסגנון מלחמת העולם השנייה. זה אמנם לא רומנטי בשום מידה, אבל ככה אפשר לשחק ולהתרוצץ וללמוד קצת על התחביב של דודו. היה להם כיף אבל משיכה עדיין לא נראתה באופק.
הם חזרו הביתה מהבילוי והתחיל משבר קטסטרופלי בגלל שצוקית שכחה את התיק. תוך חצי שעה התיק הוחזר לבעליו, אבל המשבר לא נגמר שם, כי אחרי שהרוחות נרגעו דודו העיר לצוקית בנימוס שאולי תנסה לשמור על החפצים שלה. היא התפוצצה עליו, שוב נרגעה ואז שוב התפוצצה ובסוף הסבירה שהם כמו גורים שמשחקים. מיותר להגיד, אבל זה לא היה קשור לתיק. זה הריחוק האדיש של דודו ששובר את רוחה של צוקית. אני לא מתכוון ללחוץ על אף אחד לעשות מה שלא נוח לו, אבל קשה שלא להסכים עם חברתה של צוקית שאמרה לה בחיוך המום: "אני בשוק שלא שכבתם".
צוקית אוהבת לקרוא לדודו "בעלי", אבל במציאות אין לה בעל, יש לה שותף אדיש לדירה שאפשר להתכרבל איתו קצת עד שהוא מסתובב לצד השני. כשצוקית חוזרת בערב הביתה ודודו ישר בורח למקלחת - הוא כנראה מתחמק ממנה. היא נכנסה להתקלח אחריו, הסתובבה בדירה במגבת, בלילה נצמדה וחיבקה ובאופן כללי עשתה כל מה שהיא יכולה כדי לנסות לעורר משהו אצל המומיה שישנה לצידה. ואם אנחנו כבר מדברים על סידורי השינה, דודו וצוקית מאפשרים למצלמות להיכנס למיטתם הרבה יותר מהזוגות האחרים. לא נראה לי שהמצלמות מפריעות להם להגיע לאינטימיות, להיפך, נראה שהם (כלומר דודו) מכניסים את המצלמות כדי להימנע מאינטימיות.
ארבעה חדרים
בדרום היה צבע אדום, אבל פרט לטילים, לאזעקות ולגיחה קצרה למילואים, בגזרת יוגב ובת אל הכל מתנהל על מי מנוחות. אהבה ופרחים ושלטים עם כיתובים קיטשיים תלויים על הקירות. גם דקלה ואלון ממשיכים לעוף אחד על השנייה בברצלונה, צוחקים, מתאהבים ומנהלים שיחות מצחיקות / מקריפות עם ההורים של הכלה. המעבר לראש פינה הרחוקה מסמן איום אפשרי באופק, אבל מדאיגה מכך הייתה הדרך האגבית שבה אלון הודיע לדקלה שהם יעברו לגור אצלו. לא צריך לקפוץ לניתוח מוגזם, אבל כדאי לזכור שאנחנו עדיין לא ממש מכירים אותם, והם לא מכירים אחת את השני. כרגע הם בשלב ירח הדבש, צריך לראות מה יהיה כשהאופוריה תדעך, דברים יכולים להיראות אחרת כשחוזרים לקרקע.
אם במציאות הקשה עסקינן - שירי ולירן ישנים בחדרים נפרדים. היא לא סגרה את הדלת לזוגיות בהמשך, זה פשוט שהיא צריכה שתי דלתות ומסדרון שיפרידו בינה לבינו, רק ככה היא יכולה להיות רגועה. לירן המתוק לא רוצה להשחיר לשירי, אבל הוא באמת כבר מתקרב לקצה. זה לא האגו וזו לא הסבלנות, סבלנות יש לו בשפע. הוא פשוט מנסה לפלס את דרכו בשדה קוצים (וזה לא שהשדה שונא אותו או מנסה בכוונה להיות קוצני), כשהוא מדמם כולו מהדקירות הקטנות. אפילו בטיול התמים בשדרה הדינמיקה בינהם הייתה לא נעימה לצפייה. לירן לא נפגע מכל "די" או מכל דחיפה למשבצת הטמבל החביב, אבל בשילוב עם הקור הכללי זה כבר נהיה קשה מנשוא. "לפעמים אני מקבל לטיפה ואחריה סטירה, לא נעים לקבל את זה", לא נעים זאת לא מילה.
לפחות שירי מבינה שהיא עושה ללירן את המוות, גם אם היא לא מצליחה לעצור את עצמה. בשיחה עם יעל דורון ראינו כמה קשה בכלא הזה של החרדות, הלחצים והאשמה. היא רואה את מה שכולנו רואים, היא מודה שהיא "לא קלה, מתישה אפילו". כשיעל שאלה אם לבחורה "מורכבת" יכולה להיות זוגיות והדמעות זלגו מעיניה, הלב ממש יצא אליה. היא באמת מנסה, זה באמת קשה לה, והיא באמת רואה שלירן הוא בחור זהב.
ממה שאנחנו ראינו בתכנית, לא ברור למה לירן מתעקש עליה. יכול להיות שאנחנו רואים רק את הרגעים הקשים. אבל זה לא משנה למה הוא עדיין רוצה אותה, מה שחשוב זה שהוא עוד שם. עכשיו זה הרגע של שירי - לא להפוך את עורה ולא להשתנות מקצה לקצה - אבל לעשות צעד לקראתו, להושיט לו יד, לראות מה היא יכולה לעשות כדי לגרום לזה לקרות בינהם. הוא סחב במעלה ההר וכבר תשו כוחותיו, הרגליים כמעט לא סוחבות. את הישורת הבאה, עם כל הקושי והמעצורים - שירי תצטרך לשאת על גבה.