מאי ומשה: כותב חוזה ומתכוון לומר שהוא אוהב
משה לקח את ההטרלה שלו צעד אחד קדימה והכין עבור מאי חוזה להורות משותפת על הכלב. וכן, כמובן שעצרתי את הפרק כדי לקרוא לעומק את כל אחד מהסעיפים בחוזה. מאי, כמו מאי, לוקחת את שאלת החתימה במלוא הרצינות, ומשה, כמו משה, נקרע מצחוק אל מול המצלמות מהמחשבה עליה מתחבטת. אבל הוא לא יורד עליה, חלילה. להפך; הוא מבסוט עליה. הוא מאוהב, הוא גם יעיד על כך מאוחר יותר בעצמו מול יעל (וול, כמעט, אבל זה לגמרי מספיק). משה לא מראה אהבה בדרכים המקובלות, ואם לדייק – הוא לא מראה אהבה בדרכים שמאי ציפתה להן כשנרשמה לחתונמי. אבל הוא מראה אהבה בדרכו שלו: ברור שהחוזה המטומטם איננו הצהרת מחויבות משפטית לטייטל "אביו החורג של ריי", אבל הוא בהחלט הצהרת מחויבות לזוגיות עם מאי.
הפרק הזה של חתונמי מתחלק לשניים: סיטקום שובר מצחוק (מאי ומשה) ודרמה מעיקה (ליעד ולימור). אבל בזוג הנפרד עוד אדון בהרחבה בהמשך. בכל מקרה, בזמן שליעד ולימור לא מצליחים לנהל שיחה אחת שאיננה מתסכלת, אביו-החורג-לעתיד של השועל ריי ריי מלביש אקססוריז פורימיים שונים על אהובתו שוטפת הכלים. ככה משה מביע חיבה, הוא כותב למאי חוזים ודוחף לה בלונים מנופחים לכיסים של המכנסיים. למרות שהכל מושלם, ובעצם, דווקא כי הכל מושלם, אצל יעל מאי בעיקר מדברת על הפחד שזה ייגמר; אבל אם לשפוט לפי המסירות שמאפיינת לאחרונה את משה, היא לא תצטרך לדאוג בזמן הקרוב.
ואם עד עכשיו לא הייתם בטוחים בכוונותיו של משה כלפי מאי, אז התכסיס הבא שלו בהחלט סוגר את הפינה הזו. משה מפברק סיפור ילדות קורע לב ומציע למאי להיחשף לראשונה לאיזו פיסה מעברו; למרות שמרוח למשה חיוך ענק ומסגיר על הפנים, ולמרות שאין לו תשובה ראויה לאף אחת משאלות התחקיר שלה, מאי אוכלת את השטויות שיוצאות לו מהפה ונוסעת איתו אל אותו לוקיישן נוסטלגי לכאורה שמסמל עבורו את כמה מהשנים המהותיות בחייו כפעוט. מה שמאי לא יודעת - ובאמת, לא ברור לי איך היא לא קלטה את זה כשמשה ביקש ממנה לשים כיסוי עיניים - זה שהוא בעצם לוקח אותה לעשות צניחה חופשית. זה בילוי שמאי רצתה וגם מטפורה יפה לזוגיות שלהם. מה עוד אפשר לבקש?
אהה, כמובן, את האירוע הכי מוגזם שיש: מסיבת סיום תהליך חתונמי. מי עושה דברים כאלה?? אחרי שמאי, משה וריי ריי (!) חתמו בשעה טובה ומוצלחת על החוזה - בנוכחות עידית ורפאל, שהיו מתוקים במיוחד ואפילו הביאו איתם קינוח טבעוני - מאי ומשה יוצאים לחגוג את הזוגיות שלהם במסיבה מטריפה עם כל החברים שלהם. וברור, ברור שהם גם הוציאו חולצות תואמות לרגל המאורע, משל מדובר כאן בסוף קורס מ"כיות. אני מקווה שהם ייפרדו רק כדי שבעוד שלוש שנים אמצא את אחת מהחולצות הנ"ל בחנות יד שניה פלורנטינאית (מאי בטח תחליף את הוואן-אוף-אה-קיינד הזה בכמה ג'ינסים של ליוויס בגזרת מאם). סתם, לא. אני מאחלת להם את כל הטוב שבעולם.
ליעד ולימור: הניחו לכריות
שאלה ראשונה: למה ליעד מצחצח שיניים במרפסת? שאלה שנייה: האם יש רב בקהל שביכולתו להסיר את הקללה מקסטרו הום? ליעד ולימור עושים הזמנה אינטרנטית מהחנות למוצרי הבית (שמתי לב שיש לכם 93 מוצרים בסל, צרכנים חמדנים שכמותכם) ואיך לא, זוהי תחילתו של עוד ריב מייגע. ליעד מתבאס כי לימור ניגשת למלאכת הקניות במחשבה עליהם בנפרד ולא כזוג: במקום לרכוש פריטים משותפים, היא כבר רואה את היום שאחרי, חושבת איך לעצב את דירותיהם הנפרדות ומשגעת את ליעד בהצעות בנושא כריות.
אפשר להבין את התחושות הלא נעימות של ליעד, אם כי לא ברור לי מה גורם לו להמשיך לנסות ולייצר זוגיות איתה; בכל מקרה, לימור לא מבינה את ליעד - הייתי אומרת שהיא התאכזרה אליו בכוונה, אבל אני באמת לא חושבת שמגיע לה הקרדיט. בשביל להתאכזר צריך מודעות, והיא באמת ובתמים לא רואה את האדם שמולה. היא רואה רק את עצמה, והיא מפרשת את האמירות שלו בצורה שגויה לחלוטין: כשהוא מבקש שתניח לעניין הכריות, היא נעלבת כי היא מאמינה שהוא לא סומך על הטעם האסתטי שלה.
מאוחר יותר, בדרכם הרגלית מיפו לבילוי בכרם התימנים, שורר שקט. ליעד שותק בכוונה, הוא רוצה שלימור תהיה – פעם אחת, למען השם – זו שעושה את המאמץ, אבל גם היא בדממה. כשהיא סוף סוף שוברת שתיקה, ליעד דוקר אותה במילות פאסיב אגרסיב, והיא מאבדת את זה. "אני נפגעתי ממך, *זה* הסיפור", היא מטיחה בו, והוא שוב מנסה לעמת אותה עם המציאות – אבל זה אבוד. ליעד רחוק מלהיות טהור, אבל הוא לפחות משתדל לעשות חשבון נפש מדי פעם בפעם; לימור, לעומתו, ממש מנותקת באופן עקבי מהשלכות מעשיה שלה עצמה. ואז, היא עושה את הבל-יעשה; נוטשת אותו באמצע נמל יפו, לתדהמתם של הזרים שרק רצו הליכת ערב שלווה. אם אינני טועה, זו כבר הפעם הרביעית, וברור שמדובר בדפוס די מדאיג.
מוטב היה אם ליעד ולימור באמת היו מתפצלים בשלב זה, אבל לימור חוזרת והמצב הגרוע ביותר בעולם מצליח איכשהו להסלים. כשליעד סופסוף מציף לשיח את סוגיית הכריות היא מנסה לפייס אותו, אומרת שהיא באמת רואה אפשרות שהם יישארו יחד אחרי התוכנית, אבל הוא לא קונה את זה - והיא, לדבריה, פגועה ממנו כמו שהיא מעולם לא הייתה. די, לכו הביתה, אני מתחננת בפני הטלוויזיה, אבל שני האנשים האלה חושבים שהדבר הסביר לעשות זה לצעוד את 25 הדקות הנותרות ולשתות לשוכרה באחד הברים של כרם התימנים. לעבור טלטלה כזו ועוד לשבת אחריה על כיסא בלי משענת? די, באמת, זה טו מאצ'.
כבר נמאס להם לריב, אבל הם לא יכולים שלא לריב. משהו בדינמיקה שלהם התחרבש. הם הרי לא רבים רק בהתייחס לאירועי השעה, אלא גם בגלל שכל אחד מהם כבר סוחב עליו מטען ומגיע איתו לכל אינטראקציה. כפי שניסח זאת ליעד בצורה מושלמת, הטוסט כבר לא יחזור להיות לחם; את הנעשה אין להשיב. עקרונית, יש מקרים שבהם אפשר לשקם דינמיקה מחורבשת, אבל כדי שזה יהיה בר ביצוע יש צורך בלא מעט זיכרונות משותפים יפים להיאחז בהם - ולליעד ולימור יש משהו כמו שניים כאלה.
בביקורה במקום שבו הכל התחיל – טיילת יפו העתיקה שבה היא וליעד אספו זבל בליל חתונתם – לימור מבינה שזוגיות מאושרת כבר לא תהיה כאן. היא נפרדת ממנו בלילה, למורת רוחו ובהיעדר נוכחות מצלמות. בבוקר שאחרי, הם מגייסים את שארית הכוחות שלהם לחיבוק עצוב במרפסת ולעלעול מלווה בדמעות באלבום החתונה, שהתמונות בו נראות כאילו הן לקוחות מחיים אחרים. ואני רק חושבת, בבושה וכלימה, שעדיין קיים באינטרנט ריקאפ פרק החופה שלהם ובו השתפכתי על אמונתי בזוגיות הזו. לא נעים.