משה בקטע של מאי, אבל אין לו כוחות אליה ואין לו כוחות לכלב שלה. כשריי עולה על המיטה שלו, משה נחרד; אני יכולה להבין אותו, גם אני לא מעוניינת להעביר את לילותי כשלצידי חיה שעירה ותזזיתית (וגם אני לא מבינה אנשים שמתייחסים לכלב שלהם כאל תינוק אנושי). הבעיה אצל משה היא לא ה"מה", אלא ה"איך". הוא מגרש את הכלב כמו רודן אכזרי, וגם משחיל הערה עוקצנית על הבלגן של מאי על הדרך.
אגב, שלא כמו ליאור, למשה ממש - אבל ממש! - אין כוחות לשעונים המעוררים של זוגתו. בשעה שבה ליאור מתקתק כוסות קפה וארוחת בוקר רומנטית, משה רוטן על מר גורלו, וכשמאי שואלת למה הוא לא פשוט חוזר לישון, הוא שולף את התשובה הכי פאסיבית אגרסיבית שאפשר היה להעלות על הדעת - "אני לא דמות בסימס, כבר הערת אותי". כמובן שמאי גם היא לא ששה להשכים קום באמצע הלילה, והניכור של משה רק גורם לה להרגיש רע עם עצמה, והכי גרוע – להרגיש לבד. בירח הדבש, משה היה אול-אובר-הר, מנשק ומחבק ומחמיא וצוחק. עכשיו, במציאות החיים, הוא בקושי נוגע בה. אין לו עצבים לנוכחות הקבועה שלה במרחב שלו, או כפי שהוא מנסח את זה בשיחה עם חבר – "זה בנאדם זר בבית שלי". זה בסדר גמור שקשה לך להסתגל, אבל מכאן ועד לכנות את הבחורה שהפיפי שלך מסונכרן עם שלה "בנאדם זר", הדרך ארוכה.
אחרי שמאי פותחת את הנושא עם החברים של משה, היא מגיעה עם המטען הזה גם לפגישה עם יעל. שם היא טוענת שהיא לא עומדת עם חבל מסביב לצווארו של משה – היא פשוט רוצה אותו קרוב. הוא, מצידו, דווקא מתחבר לאנלוגיה האלימה שהיא עצמה התנערה ממנה. בשלב הזה, משה ככה קרוב לאבד את קמצוץ החיבה האחרון שנשאר לי אליו, אבל הנה הביטו, רבותי - מהפך. פתאום, כשמשה מתאפס על עצמו ומכיר מחדש ברגשות שהוא מרגיש כלפי מאי, הוא מתרכך. הוא מישיר אל מאי מבט אוהד, ואפילו מצליח לחלץ ממנה חיוך אחרי שכולנו כבר שכחנו איך נראות השיניים שלה. הוא אפילו אומר שהוא אוהב את המגורים עם הכלב. סבבה משה, הבנו שנרגעת, אבל לא צריך לשקר!
האווירה החיובית הזו נשמרת גם בביקור אצל המשפחה של משה; מאי נחמדה לכולם וכולם עפים עליה, ומשה מתמוגג. אין דבר כיף יותר מלצפות בפרטנר שלך מהצד כשהוא מצליח ולהתגאות בו; קצת כמו לגלות שמישהו אהב את הסדרה שהמלצת לו עליה (באווירת "תראו, זה שלי מהבית!"). מי ייתן ומשה יידע לאהוב ככה את מאי גם בשעה חמש וארבעים.
ליעד ולימור: הציפיות של הכריות, אבל לא רק
ליעד ולימור חוזרים מסיישל בבאסה תהומית. הם מציפים מחדש את סאגת הסירה הידועה לשמצה, הפעם בנוכחותו של גורם שלישי שילמד אותם כיצד מנהלים תקשורת אנושית (אק"א יעל הפסיכולוגית). ברשותכם, אניח בינתיים בצד את דפוסי ההתנהגות המדאיגים של ליעד כדי לדבר על בעיה אחרת, שקיימת אצלו ואצל זוגתו כאחד: שניהם חיים באשליה שהאדם שמולם מנחש מה עובר להם בראש. בשיט במפרשית, כל אחד מהם ציפה מהשני לדעת בדיוק מה השני רוצה או מרגיש: לימור רצתה שליעד יאפשר לה לנסות ולהסתדר לבד, אבל יושיט לה יד כשהקושי שלה גדול מדי; ליעד הרגיש שלימור מבקשת את עזרתו אבל מסרבת בגסות לקבל אותה. אצל יעל, שמעודדת אותם להחזיק ידיים ולנשום עמוק בין משפט למשפט, הם סוף סוף מצליחים להיכנס לנעליים זה של זו.
ובהזדמנות זו, אקח גם רגע לדבר על סוגייה נוספת שמעלה מקרה הסירה של לימור וליעד. אנשים שנמצאים בקשר קרוב – ולצורך העניין, בקשר רומנטי – לומדים לאורך הזמן כיצד לדבר זה עם זה או כיצד להצחיק זה את זה, אבל אחד הדברים הכי קשים זה ללמוד כיצד לעזור זה לזה, או לחילופין, כיצד לקבל עזרה מהאחר: הצעת עזרה עלולה לא פעם לעבור כמתנשאת (ובהתאם גם להרגיז את הצד השני), ומצד שני, הימנעות מהצעת עזרה עשויה להתפרש כביטוי של חוסר אכפתיות. רק בני זוג שיש ביניהם קרבה אמיתית, שמרגישים יחד הכי בנוח שאפשר, מגיעים לפיצוח של הסוד הספציפי שלהם להצלחה, ולהבנה של הדקויות המיוחדות להם; ליעד ולימור, שמכירים משהו כמו שבוע, עוד לא הגיעו לשם.
בכל מקרה, נראה שליעד ולימור באמת מנסים לגרום לקשר שלהם לעבוד. הם מחליטים לפתוח דף חדש, ואין מקום יותר טוב לפתיחת דף חדש מאשר דירה מתוקה ומוארת עם נוף לים שמסדרת להם ההפקה. כשהם מגיעים למשכנה של לימור למטרת אריזות, הם לא רבים בשום שלב (!), ולמעשה, כשליעד נחשף לראשונה לארגז התחפושות של לימור, הם אפילו מצליחים ליהנות ביחד (!!!). מגורים משותפים אינם הצעד הטבעי עבור ליעד, וזה מרגיש לו מוזר - אבל זה מוזר מרגש. כשהוא אורז את חפציו לקראת המעבר לדירה החדשה, הוא גם מבהיר ללימור בטלפון שהוא יגיע לדירה עם *ציפיות*. כלומר, עם הציפיות של הכריות, אבל גם... עם.... חחח, הבנתם?
אבל עם ליעד ולימור, אין דבר כזה חמש דקות מסך בלי התנגשות. כשהם מגיעים לביתם החדש, במקום להתענג על השלווה הזמנית, לימור רק חופרת על כמה שהיא לא רוצה לריב שוב, ובכך היא בונה את התשתית לריב הבא. בפעם העשרים ליעד פוצח בריקוד ה"אם יש משהו שמעצבן אותך בי, תגידי", ובסופו של יום הם נכנסים למיטה ומניחים את הראש על הציפיות מהמערכה הראשונה, שבמקרה או שלא מתנוססת עליהן המילה "אהבה".
קטיה וליאור: סיפור אהבה שלא ראוי לטייטל "סיפור"
אין לי יותר מה להגיד על קטיה וליאור. אני נרתעת מהם, מקנאה בהם ושמחה בשבילם באותה המידה. השידוך ביניהם הוא השידוך הכי טוב בתולדות חתונמי כי האהבה שלהם הדדית, יציבה ולא תלויה בדבר, אבל הוא גם השידוך הכי רע של חתונמי בדיוק מאותה הסיבה: סיפור האהבה שלהם, כפי שכינה אותו ליאור אצל יעל, כבר איננו ראוי לטייטל "סיפור". נקווה בשביל ליאור שהאהבה הזו תחזיק לאורך זמן, כי אם לא - הוא יצטרך למצוא דירת שותפים חדשה במקום זו שהוא ויתר עליה, ועם המצב הנוכחי של השוק התל אביבי, זה לא יהיה קל. מוזמנים להמר בתגובות מה יהיה הטריגר שיצית את הריב הראשון (ולהתפלל ביחד איתי שהוא יגיע, ובקרוב).