בואו נודה בזה, התחושה של לייקי כנראה לא תשתנה

הפרק של חתונמי ששודר אתמול (ראשון) ועקב אחר מעלליהם של הזוגות שכבר נישאו, הגיע עם הבטחה ל"זוגיות על סטרואידים". האומנם? ובכן, זוג אחד אכן כבר בדרך להתאהבות (שלא לומר, הגיע ליעד) - אבל שני הזוגות האחרים נמצאים בדרך למקום אחר לגמרי, רצוי הרבה פחות: הפרינדזון.

נתחיל מהמאושרים. דור וסופי יצאו לירח הדבש שלהם בסיציליה, ובינתיים, טפו טפו טפו, הכל הולך להם חלק. קודם כל, השיחות: נראה לי שדור וסופי, בשונה מזוגות אחרים (אתם יודעים מי אתם), עוד לא נאלצו להתמודד עם האירוע המבעית שנקרא שתיקה. שנית, הצחוקים: מתברר שדור וסופי חולקים הומור משותף, וצוחקים מאותן הבדיחות. האם אני צוחקת יחד איתם? ממש לא, אבל אני שמחה שהם נהנים. והדבר השלישי, זה שהכי חששתי ממנו: המגע. הידיים הנשלחות לכל עבר, ובכל רגע נתון, הן הוכחה מספיק טובה לכך שמשיכה פיזית יש גם יש - ולמרבה המזל, זה בא משני הצדדים.

דור וסופי מסונכרנים כמעט לגמרי, ועל רקע החופים היפים של סיציליה שניהם נראים רגועים ומבסוטים להפליא. ובכל זאת, חוסר הביטחון של סופי מבליח להופעות אורח קצרות פה ושם, גם אם הן בקושי מורגשות וגם אם היא עצמה מנסה לטשטש אותן. למשל, כשדור אומר לסופי שהוא כבר התרגל אליה, והיא תוהה מה בדיוק זה אומר; או למשל, ביום האחרון בסיציליה, כשהוא מכריז שמדובר בשקיעה האחרונה שלהם והיא ממהרת לתקן אותו. הכל בחצי-צחוק, בקלילות שיא, אבל ברור שמתחת למעטה הקלילות הזה סופי באמת מפחדת להיפגע - כמו שהיא בעצמה מודה בשיחה שלהם במסעדה האיטלקית. היא חוששת להיות היחידה שתתאהב, ואין תחושה יותר מעוררת הזדהות מזו.

המזל הוא שדור לא נבהל משום דבר: גם כשסופי מביעה את החששות שלה בצורה מרומזת, גם כשהיא מביעה אותם בצורה מפורשת, וגם כשהיא לא מביעה אותם בכלל. הוא מכיל את כל מה שהיא מניחה בפניו, הוא מחזיק לה את היד, הוא מרעיף עליה אישרורים (חשוב, כל כך חשוב) - ובאופן כללי, הוא פשוט נמצא שם. המומחים ידעו מה הם אמרו כשהם תיארו את דור כגבר שסופי תוכל לסמוך עליו. עד כה, דור נראה כמו ההתגלמות האנושית של המונח "היקשרות בטוחה" - ואני באמת מקווה שהוא יתגלה בהמשך כאבי התינוק שיש לה בבטן.

ומכלה שמתקרבת בהדרגה, נעבור לכלה שחייבת ספייס: החיבה שנועה רוחשת כלפי אריאל (ארי) לגמרי עוברת מסך כאותנטית, אבל היא לא מוכנה שהירך שלו תיגע בשלה. במילים אחרות, זו נראית כמו תחילתה של ידידות מופלאה - אבל לא שום דבר מעבר לידידות. מן הסתם זה קשור גם לאריאל עצמו (הרי כבר סיכמנו שהוא לא בדיוק הטעם שלה), אבל זה ממש לא מסתכם שם. בנקודה הזו של החיים שלה, נדמה לי שנועה לא צריכה מרחק רק מארי, אלא מהעולם באופן כללי. היא מרגישה מוצפת, וצריך לציין שהיא באמת עוברת תקופה קשה - גם אם היא משדרת לעולם עסקים כרגיל: אביה הלך לעולמו לאחר מאבק ממושך במחלה, והיא נאלצה לקטוע את ירח הדבש בתאילנד ולחזור ארצה לשבעה.

נועה מכירה תודה לארי על התמיכה שלו בה - וניכר שהיא באמת מתכוונת לזה; היא גם מרגישה שהם התקרבו זה לזו דווקא בזכות הימים הלא פשוטים שהיא עוברת. ומצד שני, היא לא רוצה להשלות אותו. כלומר, נועה מבינה שהמצב הפגיע שבו היא הייתה בתקופת השבעה לא מעיד על עניין רומנטי שלה בארי, אלא על צורך נקודתי שהיה לה בקרבה אנושית (צורך שמאז כבר שינה צורה). בלי קשר לזה, היא גם קצת מבוהלת מהנטייה של ארי לנהל את החיים על פי לוחות זמנים - וכן, גם בטיפול הזוגי עם יעל הוא מתנהג לרגעים כאילו הוא נמצא בפגישת עבודה.

ואם כבר מדברים על הטיפול הזוגי, אני רוצה להחמיא לנועה - ולהגיד שבניגוד לציפיות שלי, היא דווקא יודעת לתקשר לא רע. היא משתפת עם ארי את החששות שלה, אבל היא דואגת שהוא לא ירגיש אשם; וכשהוא טוען שהיא מייחסת לו תכונות קצת קיצוניות, היא מיד מסתייגת ומוהלת את השיחה בהומור (וחשוב מכך, בהומור עצמי). בהמשך היא גם מכינה אותו מראש לפערים שעשויים להיווצר ביניהם בתקופת המגורים המשותפים, בעיקר סביב העובדה שהיא עובדת והוא כרגע לא. ובכן, טון הדיבור שלה עדיין מוציא אותי מדעתי, אבל בפרק הזה היא הרוויחה אצלי שתי נקודות. וארי? הוא פשוט נמצא שם, לא עושה או אומר שום דבר מעניין. נמשיך לעקוב.

זה הזמן לדבר על תומר ולייקי, שנחתו בצרפת לטובת ירח הדבש שלהם - ובינתיים, הם מתנהגים בדיוק בהתאם לציפיות שהיו לי מהם בסיום הפרק הקודם. בקצרה, תומר מתאהב ולייקי חושפת מה היא באמת מרגישה. אבל לוקח לה קצת זמן להגיע לשם: הרי בתחילת הפרק, אפשר היה לטעות ולחשוב שבין תומר ללייקי מתהווה חיבור אמיתי. "חתונה ממבט ראשון" הפכה לכמה דקות ל"המירוץ למיליון", כשהזוג הטרי נרשם לפעילות אקסטרים שכוללת גם גובה וגם חבלים. לייקי חששה מאוד, ותומר - תודה להשם - החזיק לה סוף סוף את היד; היא הייתה נחושה להשלים את המשימה (זה מיליון שקל... אהה, לא משנה), ובסופו של דבר היא קפצה את הקפיצה המפחידה. כמאמר הקלישאה, היא עשתה את ה-leap of faith.

האם זה משל לזוגיות שלה ושל תומר? היא הייתה רוצה שזה יהיה, אבל זה לא. לאורך החופשה לייקי באמת (אבל באמת) בוחנת את האפשרות של חיבור רומנטי עם הגבר ששידכו לה: גם כי הוא בסך הכל נחמד בעיניה, וגם כי היא בחתונמי - היא מרגישה מחויבת לתת צ'אנס לתהליך. ואכן, נרשמו כמה וכמה אינסידנטים שכללו מגע פיזי, וכן, אפילו מגע שלייקי יזמה בעצמה. היו רגעים מייגעים של שתיקה ממושכת, אבל היו לא פחות רגעים של צחוק וקרבה. מה גם שבלילה הם ישנו ביחד - ולא רק זה, הם גם התנשקו (!). אבל זו הנקודה שבה נחשף הפער ביניהם. תומר מכריז שהוא כבר מפתח רגשות; לייקי, מצידה, מרגישה משהו אחר - את היעדרו של הניצוץ.

ואם גם לכם נמאס מהשפה המכובסת שמשמשת לתיאור מאוויים גופניים, אני שמחה לשמוע - ואני כאן כדי לקרוא לילד בשמו: לייקי חושבת שתומר אחלה, אבל היא פשוט לא רוצה לטרוף אותו. היא לא בדיוק נרתעת ממנו, אבל היא גם לא משתוקקת אליו. אגב, היא מתוודה על התחושות האלה רק במסגרת הטסטות, לא בפני תומר עצמו. ויש לה סיבה טובה לעשות את זה: היא מקווה שהמצב שהיא נמצאת בו עוד עשוי להשתנות - היא לא רוצה להנחית פצצה שתהרוס מראש את הסיכוי שמשהו טוב כן יקרה. אכן, יש היגיון בצידוק הזה של לייקי, אבל אני לא חושבת שההרגשה שלה תשתנה. ולא כי יש בעיה בה עצמה או בתומר, אלא כי משיכה, בעיניי, היא דבר מאוד פשוט: או שיש או שאין. לתחושתי, ב-99 אחוז מהמקרים, זה או שהמשיכה קיימת מהדקות הראשונות - או שהיא אף פעם לא תתפתח. האם לייקי ותומר יהיו האחוז האחד? קשה לי להאמין, אבל נבר סיי נבר.