הנה משהו שלא כתבתי פה הרבה זמן - וואו, איזה פרק נהדר של "סיפורה של שפחה" זה היה.
אבל הפרק השישי של העונה הרביעית לא היה רק נהדר, הוא גם היה מכונן מבחינת ההתקדמות העלילתית של הסדרה. ג'ון הגיעה לקנדה. בואו נקרא את זה שוב - ג'ון. הגיעה. לקנדה. לא יודעת מה איתכם, אבל האיחוד שלה עם לוק, ועוד לפני כן עם מוירה, הוציא ממני פרץ רגשות שבכלל לא ידעתי שיש לי כלפי הסדרה.
העונה הזאת עומדת כולה בסימן שינויים הכרחיים, ולמרות שג'ון זזה מלוקיישן ללוקיישן מאז שהיא התחילה בקצב מסחרר, ובהחלט היה אפשר לחקור עוד יותר את קווי העלילה שהופיעו בפרקים הקודמים ואת הדמויות שהיא נתקלה בהן בדרך - אי אפשר שלא לנשום לרווחה. השחרור של ג'ון בעיקר מפתיע מאוד בשלב הזה. אמנם היה ברור שהוא חייב להגיע בשלב מסוים, ואולי אפילו לפני סיומה של הסדרה כולה (שנראה שתסתיים אך ורק כשג'ון תתאחד עם האנה), אבל שני הפרקים הקודמים יצרו תחושה שג׳ון תישאר באזור המלחמה ותצטרף לאחת מתנועות ההתנגדות של מה שנשאר מארה"ב.
אבל הפרק הזה היה מוצלח במיוחד לא רק בגלל התוצאה הסופית והמשמחת שלו. הבעיה הבולטת ביותר של "סיפורה של שפחה" היא חוסר העידון שלה, ובפרק הזה היה יותר סאבטקסט מאי פעם. לא שהוא היה מורכב במיוחד להבנה, אבל במקום לדחוף לנו בכוח כפית גדושה ברגשות לפה, הניחו את הכפית לידינו ואיפשרו לנו לאכול בקצב שלנו. הפלאשבקים, שהתמעטו במהלך העונות, חוזרים כאן בכל הכוח ומזגזגים באופן רגיש (שוב, יחסית) בין העבר להווה כדי לספק הסברים למצב המורכב רגשית שג'ון נמצאת בו. המבט ההמום על פניה במהלך הפרק כולו, שנובע מהפגיעה בראשה לא פחות מהעובדה שהיא מצאה את מוירה, מסתיר מאחוריו סערת רגשות שמתבהרת לאט-לאט כשאנחנו מקבלים עוד הצצה לקשר שהיה לה עם מוירה ולוק, כל אחד מהם בנפרד, הרבה לפני שהיא מצאה את עצמה כשפחה בגלעד.
מחוץ לעולם הדיסטופי של גלעד, הרגשות של ג'ון פתאום נראים אנושיים מאי פעם. למעשה, נראה שזו הפעם הראשונה שיש לה בכלל פריבילגיה להרגיש משהו מלבד שנאה, כעס או נחישות. ג'ון של גלעד, הראו לנו וגם אמרו לנו בפה מלא לא פעם - היא לא אותה ג'ון של לפני גלעד. אבל בפרק הזה חוזרת הג'ון הישנה, וככל שהפרק מתקדם כך גם נראה שהיא הולכת ומעכלת את העובדה שהחיים שלה עומדים שוב לעבור מהפך רציני, והיא צריכה להתחיל לחשוב מי היא רוצה להיות בעולם החדש הזה. לא שאי פעם היה ספק שאליזבת מוס היא ליהוק מושלם לתפקיד הראשי בסדרה, אבל בפרק הזה, שכאמור דרש ממנה ניואנסים מעודנים יותר משראינו בסדרה עד כה, היא הוכיחה שוב עד כמה היא טובה בלהעביר מסרים מבלי להגיד מילה, אפילו ללא הקלוז אפים המוגזמים שבמאי הסדרה אוהבים כל כך.
לרגעים היה נדמה שזה בכלל לא הולך לקרות - ג'ון לא מיהרה להסכים לעזוב עם מוירה, וזה בדיוק מה שציפינו ממנה. הרי כבר הייתה לה ההזדמנות לברוח, והיא בחרה לשלוח את ניקול עם אמילי ולהישאר ולהציל את האנה. בדרך היא גם כמעט הסגירה את עצמה. לכן, כשהיא צעדה על אדמת קנדה בסוף הפרק, לא רק היא נשמה לרווחה, אלא כל מי שצופה במסע שלה עוד מהפרק הראשון.
אז לאן ממשיכים מכאן? סביר להניח שהפרקים הבאים יתמקדו בקשר של לוק וג'ון, ונראה איך הם מתמודדים עם האיחוד שמעליו מרחפים המון סימני שאלה. יכול להיות שג'ון גם תקפוץ לבקר את סרינה, ונזכה שוב לצפות בכימיה המרטיטה שיש בין השתיים, שלעתים החזיקה לבדה את הסדרה כולה. מה שבטוח הוא שג'ון תשתמש בחופש, ובכוח שנלווה אליו, כדי להתאמץ יותר מאי פעם לשחרר את האנה מגלעד. השאלה המהותית שנותרת היא האם התסריטאים ימצאו דרך להחזיר את ג'ון לגלעד, ואפשר רק להתחנן בפניהם - בבקשה לא. תנו לאישה לאכול איזה פוטין (מאכל קנדי פופולרי וסותם עורקים), לעלות על בגדים אזרחיים ולהמשיך את המרד מבחוץ.