אילָא ליקָא: פרק 12 של "פאודה" גרם לנו למחוא כפיים

"תור הזהב החדש של הטלוויזיה" הוא מונח שנטבע בשנים האחרונות (פלוס-מינוס), ומתייחס לעובדה שסדרות הטלוויזיה הפכו, על חשבון תעשיית הקולנוע, למוקד הבידור הפופולרי בעולם. ה"תור" הזה, שהביא איתו מעבר של שחקנים גדולים, במאים ותסריטים מהמסך הגדול לקטן, במקביל לעלייה משמעותית בתקציבי ההפקה, יצר גם שינוי באופי של רבים מהתכנים הטלוויזיוניים עצמם והפך אותם לקולנועיים הרבה יותר. לא יודע מה אתכם, אני לא מסוגל לראות "משחקי הכס", "שובר שורות" או "בית הנייר" (רוצו לראות!) בלי פופוקרן.

גם בארץ, סדרות כמו "כפולים", "המדרשה" ואפילו "ג'ודה" הביאו ניחוח של תירס מפוצפץ אל הסלון הישראלי. אבל פרק 12 והאחרון לעונה של "פאודה", הוא בעיני החותמת הרשמית לכך שתור הזהב של הטלוויזיה הגיע גם לישראל - וולקאם!

שלא תבינו לא נכון, העונה כולה הייתה לדעתי מעולה, וברמה גבוהה מאוד (החבר'ה בנטפליקס יכולים להיות מרוצים) אבל פרק 12 פשוט הרגיש לי כמו סרט בפני עצמו – עם התחלה מפתיעה, גיבור במצוקה, נבל נחוש, חברים, אקשן, הפתעות, בחורה... כל השבאנג, קיצר - יש יותר סרט מזה? אגב, אני די בטוח שיכולתי לצפות בפרק האחרון בלבד ועדיין להנות ממנו מאוד ולהבין הכל. זה אומר אולי משהו על חלקים מסוימים מהעונה עצמה, אבל ת'כלס, לא מתאים להתחיל את הריקאפ לפרק החגיגי הזה (ומלא ההפתעות) עם תלונות, אז בואו פשוט נתחיל.

כשדורון מתעורר לתוך תפאורה של הוולוג של אל-מקדסי בסרבל כתום ומפחיד (damn, איך שהאסוציאציה הזו עובדת חזק) הוא מיד מבין הכל: שהוא נחטף, שהוא ועידו כנראה הולכים למות ושהוא/הם/אנחנו הפסדנו. ועדיין, גם תחת הסיטואציה המאיימת הזו, הוא מנסה לעשות הכול כדי למשוך זמן ולרגע לא מאבד קשיחות או נשבר. כשהוא סוף-סוף מסתכל לאיש שהרג את המפקד שלו ואת אבא שלו בעיניים אחרי 12 פרקים של מרדף, הוא אפילו לא ממצמץ למעשה אף אחד מהם לא עושה זאת.

אבל עוד לפני שמתקבלת הבקשה/הודעה מדאע"ש בליווי תמונת הרישיון של דורון (בדקתי בשבילכם - רישיון B. סתם בן 47), גלי, על בסיס תחושת בטן נכונה מסתבר, כבר דואגת להקפיץ את כל היחידה, כולל סטיב הפצוע (זה לא חכם), ולא כולל נורית, שכנראה מבינה שהיא כבר בחוץ ופורצת בבכי. ובזמן שהם מבררים לאן הם בכלל צריכים לנסוע, איוב וכספי מצליחים להדליק את אבו-סמארה על נידאל, ועכשיו השאלה היא רק מי ימצא אותו קודם. הפתק שמרווה נותנת לקפטן, די בקלות אגב (ובצדק, הבן אדם יכול לגרום להפלה במבט) נותן ליָהוד יתרון.

אז כולם עליו, אבל MOST WANTED נידאל בשלו, ובעיקר מודאג ממה שאומרים עליו בחדשות. כשהוא מגלה שהחצי הראשון של התוכנית שלו הלך כוסאומו, הוא מחליט לעבור במיידית לחלק ב'. אחרי שהוא שוב חוזר על הציטוט האהוב עליו (עין תחת עין. הבנו, יא חפרן) ומקבל בחזרה הטפה מוסרית ועקיצה מדויקת מדורון, סף הטירוף שלו כבר בדרגת, איך אומרים, "לך תכין את המצלמה". דורון מנצל את המילים האחרונות ואת הזמן להעצמה של הילד ולעוד קצת מלחמה פסיכולוגית, ושניה לפני שהוא אשכרה מנסה לתפוס את האקדח שמכוון אליו בידיים - פתאום דפיקה בדלת. מוטי השכן? לא-לא, הפעם זה אבו-סאמרה והוא קצת פחות נחמד.

ומכאן, אנחנו לצערנו הרב בסוף, והסוף של הסרט/פרק הזה הוא כבר הוליוווד "ביי דה בוק", עם מוזיקה דרמטית נוגה של כתוביות סיום בשילוב רעש של מסוקים חגים, וכל זה על רקע דורון "ג'ון מקליין" קביליו, שמדדה החוצה מהבניין אל עבר החברים, השקיעה והעונה הבאה. לא נותר לנו אלא לקום מהספה, לנקות את גרעיני הפופקרון ולמחוא כפיים בהתרגשות. וכן, אשכרה עשיתי את זה אבל אל תגלו. נתראה בעונה הבאה, אה? מא-סאלאם.