הלופ הרע של איתי ועמרי חזר על עצמו יותר מדי פעמים

מספר הזוגות ב"המירוץ למיליון" ממשיך להצטמצם, וזה שלב כזה שבו כבר אין "מקום טוב באמצע" - זה או להיות בין הראשונים, או להיות בין האחרונים ולהסתכן בהדחה. כמו שכבר למדנו בהדחה של רון ומיטב, כשמגיעים אחרונים לנקודת הסיום אין חשיבות לטראק רקורד; ואכן, בפרק ששודר אתמול (רביעי) נפרדנו מאחד הזוגות החזקים בתחרות, שסומן כזוג עם פוטנציאל לקחת את המיליון. עוד נדבר בהרחבה על ההדחה הזו (וכמובן על כל מה שקרה לפניה), אז כרגיל, אם טרם צפיתם - חשוב שתדעו שיהיו פה ספוילרים.

נתחיל, איך לא, באירוע הכי מרגש של קטע המירוץ - ההצלחה המסחררת של שלומי ואסף במשימת קיצור הדרך, וההגעה למקום הראשון (בפעם השלישית!). כולנו, כולל אותי, היינו סקפטיים כשהשחורים בחרו לקחת את הסיכון המפוקפק הזה. כולנו נבהלנו כשראינו מה נדרש מהם לעשות במסגרת המשימה, וכולנו התחלנו לדאוג כשהם החליטו לנסות להשלים אותה. אבל ברשותכם, הנה כמה תובנות שעלו לי לאורך המשימה ושגרמו לי לחשוש פחות דווקא כשהסיכון (לכאורה) גדל.

ראשית, הטוויסט המתמטי. לבנות מגדל רב קומות מכוסות יין זה קשה, ועל פניו, לבנות מגדל רב קומות מכוסות יין שאינן שוות באורכן זה עוד יותר קשה. התגובה המיידית של הצופה לגילוי הטוויסט היא להילחץ, אבל אני דווקא נרגעתי. ההיגיון אומר כזה דבר: אם בניית המגדל הייתה כזו דרישה מחורפנת בפני עצמה, לא היה צורך להעמיס עם הטוויסט המתמטי. או במילים אחרות, אם ההפקה החליטה להוסיף את אתגר החישובים למשימה, סימן שהמשימה בבסיסה - בניית המגדל ומזיגת היין - היא לגמרי אפשרית. מה גם ששלומי ואסף, אהובי ליבי, עלו די מהר על הטוויסט וחסכו לעצמם שעות של תסכול.

התובנה השנייה קשורה דווקא לעריכה. הפרק הראשון של קטע המירוץ הנוכחי הסתיים ברגע מותח - אחרי ששלומי ואסף סיימו לבנות את המגדל, ולפני שהם מזגו את היין. כל צופה ריאליטי מיומן יודע: מטרת העריכה היא לייצר קליף-האנגר דרמטי ככל האפשר. המסקנה - אם שלומי ואסף היו נכשלים בעת המזיגה, הפרק היה מסתיים עם הכישלון שלהם - שפוטנציאלית הוא ללא ספק קליף-האנגר דרמטי יותר. או בקיצור, הבחירה לסיים את הפרק רגע לפני המזיגה הייתה רמז מטרים להצלחה שתבוא בתחילת הפרק הבא.

ואי אפשר שלא לומר מילה טובה (בעצם, כמה) על שלומי ואסף עצמם. מתחילת המשימה המיינדסט שלהם היה נכון: הם התייחסו אליה כמעט כמו אל משימת מחסום, כלומר, הם לא ניסו לבנות יחד את המגדל ולא נלחמו מלחמות אגו מיותרות. שלומי נתן לאסף את הספייס ואת השקט, וזה מה שאפשר לו להתרכז ולהצליח. אגב, אני חושבת שלא כל הזוגות היו צולחים את המשימה הזו, ולו בגלל הדינמיקה העדינה הזו שהיא דורשת (מאי ואיתי - כן, אזי ודני - אולי, ספיר וספיר - לא. מוזמנים לצרף את ההשערות שלכם בתגובות).

ואם כבר מדברים על שאר הזוגות: למקום השני הגיעו מאי ואיתי, שממשיכים להוכיח את עצמם כזוג של גמר, אבל לטעמי הם עדיין קצת משעממים בשביל להיות הזוג המנצח. לכן, תרשו לי לעבור לזוג שהגיע במקום השלישי: ספיר וספיר, שסבלו הכי הרבה לאורך היום, ואיכשהו הגיעו לנקודת הסיום במיקום הכי טוב שהן אי פעם הגיעו אליו. החומות נרטבו עד לשד עצמותיהן במשימת תפוחי האדמה, כמעט נפחו את נשמתן במשימת המרק, וחיסלו את מלאי העצים בגאורגיה במשימת החרבות. הגאולה שלהן הגיעה רק במשימת הטלפונים: הן הבינו מהר מאוד ש"בלדה" זה בכלל "בלאדה" - וחשוב לא פחות מכך, הן לא התברברו בדרך לנקודת הסיום. נכון, אף אחד מאיתנו לא דמיין תרחיש שבו הכתומים מודחים לפני הספיריות, אבל אני כאן כדי להזכיר: הספיריות לא גנבו שום דבר מאף אחד. הן פשוט קלטו את הקאצ' בזמן.

עדי ואור עדיין לא הצליחו לחזור לפסגה, והסתפקו במקום הרביעי - למרות שהם לגמרי היו באלמנט שלהם לאורך קטע המירוץ. או ליתר דיוק, אור היה באלמנט שלו. במשימת המרק הוא לא נתן לעדי לטעום אפילו קצת (הג'נטלמן המושלם); במשימת החרבות הוא הביא לידי ביטוי את כישורי הספרות שלו; במשימת הפוסטרים הוא נתן לעדי לטפס לו על הגב כאילו הייתה אוגר קטן. אז נכון, התפקשש לו קצת במשימה האחרונה, אבל איך יהודה אומר - יש רק קטע מירוץ אחד שבו צריך להגיע ראשונים. עד אז, מה שחשוב זה לא להגיע אחרונים.

אזי ודני, אגב, לגמרי חשבו שהם סיימו את דרכם במירוץ - אבל הופתעו לגלות שהם הגיעו במקום החמישי. כידוע, הם בכלל היו אמורים להגיע במקום השלישי, אבל נעקפו על ידי שני הזוגות הנ"ל בזמן שעמדו בעצור. לצערם, כל זה קרה בדיוק בשיאה של סופת גשמים, מה שגרם ל"המירוץ למיליון" להיראות לרגע כמו "היומן" (אין תלונות). אי אפשר היה שלא לרחם על דני המסכנה, ולא רק בגלל העיכוב, אלא בגלל היום המטלטל שהיא עברה: הערך העצמי שהתרסק במשימת החרבות, הבנייה שלו מחדש בזכות ההברקה שלה בלאדה, ואז ההתרסקות החוזרת (והמיותרת, בדיעבד) מול יהודה בנקודת הסיום.

למקום השישי הגיעו טום ואלמוג, ואולי זו דעה לא פופולרית, אבל אני שמחה שלא הם אלה שהודחו. איכשהו, בשיח הציבורי סביב "המירוץ למיליון", התחושה היא שהירוקים נופלים בין הכיסאות. הם לא תפסו את תקן "המרגשים" (אלה איתי ועמרי) ולא את תקן "המפתיעים" (שלומי ואסף); לא את תקן "מלח הארץ" (מאי ואיתי) וגם לא את תקן "אלה שעושים כותרות" (מיכל ונוני; חן ויוסי). למעשה, גם על תקן "המצחיקים" הם מתחרים עם כמה זוגות (כמו אור ועדי), ולתקן "הדרמטיים" הם מעולם לא היו מועמדים (נראה לי שהם לא רבו אפילו פעם אחת לאורך התחרות). אז כן, טום ואלמוג הם לא הזוג הכי מדובר של העונה - אבל הם אחד הזוגות שעושים אותה לעונה הטובה שהיא.

מי שמצאו את עצמם מודחים מהמירוץ, להפתעת כולם, הם איתי ועמרי. היום של הכתומים בגאורגיה הסובייטית דווקא התחיל לא רע - הם הצליחו במשימת תפוחי האדמה, אכלו בגבורה את המרק ושיחקו אותה גם במשימת החרבות. משימת הפוסטרים היא המשימה ששברה אותם. אפשר לומר שהדינמיקה הקבועה של איתי ועמרי השפיעה עליהם לרעה גם הפעם. אני לרגע לא מתיימרת להבין את הקושי המנטלי שעמרי חווה במשימות מהסוג הזה, ואני גם רחוקה מלשנוא אותו, אבל אני כן חושבת שאיתי חוטף ממנו יותר מדי אש. ולא רק שזה לא נעים, ולא רק שזה מעכב אותם במירוץ - זה גם נהיה קצת מתיש לצפייה. הלופ "עמרי רודה באיתי-עמרי מתנצל בפני איתי" חזר על עצמו קצת יותר מדי פעמים.

בכל מקרה, המשימה שחרצה גורלות במקרה הזה היא לא משימת הפוסטרים, אלא משימת הטלפונים - והכתומים, כמו כמה זוגות אחרים, לא הבינו מיד את הצופן: הם נסעו לטיילת מרוחקת, וכשהבינו זה כבר היה מאוחר מדי. המירוץ נגמר. אני כבר חשה געגועים לאיתי, ועמרי? למרות הביקורת שלי עליו, אי אפשר שלא להעריך אותו על כל השיאים האישיים שהוא שבר, על המשמעת העצמית המטורפת ועל האמביציה הבלתי נגמרת. שאפו.