"המירוץ למיליון" הסתיימה עם גמר שהוא מעבר לכל דמיון

אין מספיק מילים בעולם שיתארו את גמר העונה הזו של "המירוץ למיליון". בדרך כלל אני נזהרת משימוש במילה "הכי" - הרי כשמשתמשים בה ללא הבחנה, היא נשחקת ומאבדת את המשמעות - אבל במקרה הספציפי הזה, אין ברירה: מדובר בגמר הכי מותח של "המירוץ למיליון" לתולדותיה, ואולי גם בגמר הכי מותח שהיה אי-פעם בריאליטי הישראלי. אז אם במקרה לא צפיתם בו בזמן השידור, ההפסד כולו שלכם; ואם איכשהו עוד לא שמעתם מי הזוג שזכה במיליון שקלים, תחזרו אחר כך - כי יהיו פה ספוילרים.

נתחיל עם אזי ודני. מראש, הם לא היו הפייבוריטים שלי לזכייה, אבל לא כי יש לי בעיה איתם - אלא כי זה היה מרגיש לא פייר אם הם היו זוכים, בהתחשב בכך שהם כבר היו אמורים להיות מודחים מהתחרות. מהסיבה הזו, ההגעה של אזי ודני לגמר מעוררת מלכתחילה תחושות מעורבות. על משקל הביטוי המוכר "בזכות ולא בחסד", אפשר לומר שהסגולים הצליחו "גם בזכות וגם בחסד". כי אומנם המזל שיחק אצלם תפקיד משמעותי, אבל אי אפשר להתעלם מהעבודה הקשה שהם עשו לאורך הדרך.

ואכן, גם בגמר הם באו נחושים. אבל זה לא היה קל - כבר במשימת דגל ארגנטינה, המשימה הראשונה במירוץ שהצליחה להוציא את דני מהסנטר שלה. זו אומנם לא הפעם הראשונה שהיא נלחצה, אבל זו הפעם הראשונה שבה היא באמת נראתה אבודה. היא פחדה ליפול מהמשטח, והמשטח הזה כאילו מריח פחד: מי שחושש ליפול, נופל. למזלה של דני, אבא אזי היה שם כדי לאפס אותה. הוא תפס את הפיקוד גם במשימת האוטוזאור, והוא היה הראשון להבין את הטכניקה הנדרשת במשימת הדו-קרב. ועם כל הערכתי לדני, אני שמחה שאזי סוף סוף קיבל את המומנט שלו: לא רק להיות זה שמחזקים אותו, אלא להיות זה שמחזק. עכשיו זה כבר ברור שאזי הוא לא סרח עודף, אלא שיש לו תרומה חשובה לשותפות הזאת.

להפתעת כולם, הסגולים יצאו ראשונים ממשימת הדו קרב, אבל משם והלאה הכל התחיל להשתבש. כבר אמרתי בריקאפים הקודמים שדני למדה טוב-טוב את הפורמט של "המירוץ למיליון", ושהיא באה מוכנה לכל תרחיש; הפעם, לעומת זאת, המוכנות שלה באה לרעתה. דני ציפתה שהחידה בתיאטרון תהיה "חידה של גמר": חידה מתוחכמת, רבודה, גדולה מהחיים. בפועל, החידה הייתה פשוטה - לא במובן של "קלה", אלא במובן של "לא מורכבת". במובן הזה, ההפקה עשתה לזוגות פסיכולוגיה הפוכה, ודני נפלה בפח הזה. היא הגדילה ראש, והמשימה הייתה דווקא להקטין ראש.

עוד נחזור לדני ואזי, אבל אני רוצה לדבר רגע על עדי ואור. לאורך כל המירוץ נדמה היה שהיא זו שמרגיעה אותו, שמחזירה אותו לעצמו - ובגמר ראינו שזה לגמרי הדדי. הרי בלי אור, עדי לא הייתה מצליחה להשתחרר מהסטרס שלה במשימת דגל ארגנטינה (אגב, תהיה חשובה לגבי המשימה הזו: מה היה קורה אם אחת הקרניים הייתה נופלת לים?). גם במשימת הדו-קרב, אור היה סבלני כלפי עדי והסביר לה את הטכניקה הנדרשת, בלי להלחיץ ובלי להאשים, עד שהיא הצליחה. כמו במקרה של אזי, אור הוכיח שהוא לא רק נתמך אלא גם תומך. ואם זה לא היה ברור עד עכשיו, אני ממש אוהבת את הזוגיות שלהם.

עוד זוגיות שאני אוהבת: זו של טום ואלמוג. הדרך של הירוקים בגמר הגדול הייתה הכל חוץ מיציבה. הם יצאו אחרונים ממשימת דגל ארגנטינה, אבל ממשימת האוטוזאור הם יצאו ראשונים; הם הגיעו ראשונים למשימת הדו-קרב, אבל הפסידו בשני הסבבים ונאלצו לחכות רבע שעה נוספת. אכן, חלק א' של הגמר הסתיים לא טוב עבורם, אבל הכל השתנה במשימת התיאטרון - משימה שנועדה בדיוק לאינטואיציות של אלמוג (אגב, זו גם משימה שגרמה לי להתגעגע לשלומי ואסף: אפשר רק לדמיין כמה הם היו מתלהבים מהאולם המרהיב ההוא). בכל מקרה, אלמוג היה הראשון שהבין שהפתרון לחידה טמון לא בין הכיסאות ולא בין מילות השיר, אלא ממש על הבמה. אבל בסופו של דבר, המשימה שהכריעה את הכף היא לא משימת התיאטרון, אלא המשימה האחרונה - שנראתה לגמרי בלתי-אפשרית.

בקצרה: הזוגות נדרשו למצוא ארגנטינאי שיש לו חבר מישראל - חבר שבמקרה גם גר בתל אביב, שיענה לטלפון ב-4 בבוקר (שעון ישראל), יקלף מעצמו את השמיכה, יתלבש, ילך לכיכר רבין, ויצלם בפייסטיים את הקוד שמתנוסס על בניין העירייה. ומכיוון ששלושת הזוגות עשו את המשימה הזו פחות או יותר במקביל, התברר שעליה יקום וייפול דבר. ובכן, הסגולים היו האחרונים לאתר את הפלא הסטטיסטי שאותו ביקשה המשימה, ובשלב הזה, זה כבר היה ברור שהם מחוץ למשחק. מי שנותרו במשחק: הירוקים והלבנים, שנלחמו בדו-קרב צמוד במיוחד על המיליון.

טום ואלמוג נתקלו בחבורת נערות יהודיות שהתקשרו לחברה שלהן, טאטי; עדי ואור נעזרו בכמה צעירים נמרצים שגייסו את חברם ארי למשימה. נראה לי שכל אחד מהאנשים האלה ראוי לפרס כספי בפני עצמו: אני אישית גרה במרחק יריקה מבניין העירייה, ובכל זאת קשה לי להאמין שהייתי קמה מהמיטה. ובחזרה לענייננו - עם כמה מילים על עריכה צולבת. מדובר בטכניקת עריכה נפוצה בקולנוע ובטלוויזיה, אבל במיוחד בתוכניות ריאליטי. במסגרתה, מחליפים לסירוגין בין שתי סצנות, כך שהן מוצגות כסצנות שמתרחשות סימולטנית. "המירוץ למיליון" היא המלכה של העריכה הצולבת: על מנת לייצר מתח, מראים לנו סצנות שלכאורה מתרחשות במקביל - כשבפועל הן אולי התרחשו בזמנים שונים לגמרי. הפעם, לעומת זאת, העריכה הצולבת הייתה המחשה של המציאות; וכשטום ואלמוג ראו את עדי ואור דרך חלון המכונית, הבנו כצופים שמדובר בדרמה חסרת תקדים.

את מה שקרה שם, בדקות הרות הגורל שלפני ההגעה לנקודת הסיום, באמת אי-אפשר לתאר. מדובר באחד מפרקי הריאליטי הכי מטורפים שראיתי (ואני צופה בהרבה ריאליטי). התיק של טום שנתקע בבגאז', הריצה של עדי במעלה המדרגות; כבר לא נשארו לי ציפורניים לכסוס, וצמחו לי שלוש שערות לבנות חדשות. בסופו של דבר, טום ואלמוג היו הראשונים שהגיעו ליהודה, וזה באמת היה עניין של שניות ספורות. ייאמר לזכותו של אור שהוא מיהר לפרגן לעדי, לוודא שהיא לא תרגיש אשמה. ובכל זאת, אי-אפשר היה שלא להתאכזב בשביל הלבנים. מה גם שהם היו ראויים באותה מידה לניצחון הזה (אם כי יש עניין קטן: טכנית, הם עברו על חוקי המירוץ, כשהם נטשו את הרכב שלהם ונסעו עם נהג המונית).

עדי ואור מדהימים, אבל במהלך שני פרקי הגמר מצאתי את עצמי מעודדת במיוחד את טום ואלמוג. אז כן, הניצחון שלהם הוא מאוד משמח - כי הם חמודים בצורה קיצונית, וכי הם סיפקו לנו אינספור רגעים מצחיקים ומרגשים לאורך העונה. אבל כמו שהניצחון הזה משמח, הוא גם ניצחון ראוי. כי טום ואלמוג הם פשוט צוות מושלם: במהלך העונה הם הראו יכולות פיזיות, שכליות ואינטואיטיביות, אבל בעיקר - הם עבדו טוב ביחד (כמו שטום אמר: "כאן יש רק 'אנחנו'").

וול, זה הזמן להיפרד. אני לא יודעת איך אני אתקיים בלי הפרקים של "המירוץ למיליון", אבל אין לי ברירה. זו גם הזדמנות לומר תודה לכל מי שקרא את הריקאפים (וגם למי שקרא והתעצבן). נתראה שוב בעונה הבאה.