איפה: yes ,HOT HBO וסלקום TV
כמה: הביקורת נכתבה לאחר צפייה בארבעה פרקים (אבל אין ספוילרים)
המלצת tvbee: הדיל הוא כזה: אם דייויד סיימון ("הסמויה") כותב סדרה - אנחנו ממליצים עליה

עד שמישהו יקים עמוד מעריצים למשה בר סימן טוב, "סטטוסים מלפני הקורונה" תישאר קבוצת הפייסבוק הלוהטת של הרגע. היא נולדה לפני קצת יותר משבוע, אבל כבר מונה יותר מ-7,400 חברים, מה שמעמיד אותה על קצב גידול אקספוננציאלי שמאפיל אפילו על הנגיף שהעניק לה את שמה. הקבוצה מוקדשת לסטטוסים מהעולם הישן, מהעידן הפרה-קורוני: סטטוסים בנאליים ומשמימים, כאלו שהפייסבוק גדוש בהם, אשר קיבלו משמעות חדשה בהווה הבלתי-נתפס. זה עמוד של נוסטלגיה בת חודש לכל מה שנתפס פעם כטריוויאלי: נורמות התנהגותיות (זוכרים שפעם לחצנו ידיים?), אירועים חברתיים ("ארבע חתונות בחודש, איזה קנס"). זהו אחד מהנזקים המובהקים והפחות-מדוברים של קוביד-19: הוא מיישן דברים יותר מהר מפטריית עובש.

אבל זה נכון לא רק לדברים הבנאליים. באותה מידה, גם תופעות שנראו לנו הרות גורל אך לפני חודש נדמות היום כזוטות. בתחילת החורף מערכת הבריאות בכלל הזהירה מפני מגפת שפעת בעוצמה חריגה; קורקינטים חשמליים הוכתרו כלא פחות מ"מכת מדינה"; וגרטה טונברג צעקה עלינו כי הפקרנו את כדור הארץ. היום שפעת היא דימוי למחלה קלה ("קורונה? זה שפעת עם יחסי ציבור"), הקורקינטים נותרו מיותמים ברחובות המתרוקנים, וגרטה בדיוק שחררה את עצמה מבידוד עצמי. אפילו היא יודעת שעם כל החשש המוצדק מההתחממות הגלובלית, ההתחממות של הגוף האנושי מסוכנת עכשיו הרבה יותר.

חוק ההתיישנות הברוטלי הזה לא פוסח גם על יצירות תרבותיות. זה מה שקרה ל"הקנוניה נגד אמריקה", סדרת הדגל החדשה של HBO ושל דייויד סיימון (יוצר "הסמויה"), שהיתה אמורה לנער את ארה"ב מפני מגפה לא מוכרזת של אנטישמיות וקסנופוביה ומפני שלטון המפלרטט עם פשיזם, ונקברה כמו העולם כולו תחת ענן של חומרי חיטוי. כמה עמוק נקברה? נכון לרגע זה, בעמוד הוויקיפדיה של סיימון אפילו לא עדכנו את הסטטוס של הסדרה מ"בפיתוח".

מדריך להתגוננות מפני פשיזם

"הקנוניה נגד אמריקה", המבוססת על ספר בשם זה מאת פיליפ רות' המנוח (ראה אור בעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן), מתרחשת ב-1940 ומציגה עלילת היסטוריה אלטרנטיבית שבה פרנקלין רוזוולט - האיש שכעבור שנה יכניס את ארה"ב אל מלחמת העולם השנייה ויטה את הכף נגד הנאצים - מנוצח בבחירות לנשיאות על ידי צ'ארלס לינדברג, גיבור האומה שנודע כטייס הראשון לחצות את האוקיינוס האטלנטי בטיסה ישירה. מה שההיסטוריה פחות זוכרת ללינדברג זה את קשריו המפוקפקים עם חברי המפלגה הנאצית (הוא קיבל מדליה מהרמן גרינג) ואת היותו אחד מקולותיה הבולטים של תנועת "אמריקה תחילה". כן, לא צריך להתאמץ כדי לזהות את קווי הדמיון שסיימון ושותפו אד ברנס מותחים בין לינדברג לטראמפ, שאימץ את "אמריקה תחילה" כסלוגן קמפיין הנשיאות שלו ב-2016 (אם כי, כפי שאמר סיימון בשיחה עם איגוד מבקרי הטלוויזיה, "מטריד אותי שהיום לא צריך אפילו להיות גיבור אמריקאי כדי לטלטל את המסד הפוליטי שלנו").

כמו טראמפ, לינדברג הכחיש את היותו אנטישמי אף שהתבטא נגד יהודים. בנאום שנשא בספטמבר 1941 הוא טען ש"הסכנה הגדולה ביותר למדינה הזאת טמונה בבעלותם ובהשפעתם (של היהודים - נ"ש) על הסרטים שלנו, התקשורת שלנו, הרדיו שלנו והממשל שלנו". באותו נאום גם האשים את היהודים בכך שהם דוחפים את ארה"ב למלחמה. זו הנקודה שבה "הקנוניה" טורפת את הקלפים; לינדברג מתמודד לנשיאות, מנצח את רוזוולט ומסיט את ההיסטוריה ממסלולה: ארה"ב לא מצטרפת למלחה"ע השנייה, ולינדברג מביא את רוחו של הרייך השלישי לאמריקה.

סיימון סיפר בראיון כי כשהעלה את הרעיון לעיבוד הספר לסדרה ב-2016, בשיחה אקראית עם מנהלי HBO, נדמה היה לו שהם אמביוולנטיים משום שהרגישו שהחמיצו את חלון ההזדמנויות לדיסטופיה טלוויזיונית, בשעה שעל המסך כבר שודרו "סיפורה של שפחה" ו"האיש במצודה הרמה". בסופו של דבר, עיניכם הקוראות, "הקנוניה" זכתה לאור ירוק, ומעניין להשוות בינה לבין אחיותיה. כמו "סיפורה של שפחה", זו דרמה אנטי-טראמפיסטית מובהקת; וכמו "האיש במצודה הרמה", היא משתמשת בז'אנר ההיסטוריה החלופית כדי לתאר את ניצחונה של גרמניה במלחמת העולם ואת השפעתו מרחיקת הלכת על ארה"ב.

אבל בניגוד לשתיהן, "הקנוניה" לא נפתחת במציאות הדיסטופית, אלא גולשת אליה במסלול התרסקות. מבעד לעיניה של משפחת לוין היהודית מניו ג'רזי היא מתארת במהלך ששת פרקיה - בקצב הולך וגובר (איטי, אמנם, אך בוגרי "הסמויה" יודעים שהסבלנות משתלמת) - את האופן שבו אמריקה הופכת מדמוקרטיה חופשית לחברה אלימה ולמדינה שרודפת את מיעוטיה. באופן הזה היא מתפקדת לא כצופר אזעקה צורם נוסח "סיפורה של שפחה", אלא כמדריך התגוננות מפני פשיזם.

אני טקסט פוליטי

זה לא אומר ש"הקנוניה" היא סדרה מעודנת. להפך; זו אולי הסדרה שבה מנסח סיימון את מסריו החברתיים והפוליטיים באופן הבוטה ביותר, ואף גולש לא פעם לדידקטיות ולהטפה. דברים נאמרים באופן מפורש בוויכוחים בסלון, בנאומים בעצרות ובדיווחים ברדיו. האיום הלאומני הוא פצצה שתקתוקה הולך ומתקרב אל המסך בכל דקה, אבל תהליך הפירוק שלה מתרחש על שולחן האוכל המשפחתי כל הזמן.

הפירוק מתרחש על שולחן האוכל המשפחתי כל הזמן | צילום: © 2020 Home Box Office, Inc. All rights reserved

"הקנוניה" מזכירה את כל יצירותיו של סיימון, שתמיד מפנה את המצלמה אל הסדקים של החברה והממסד האמריקאיים, המקומות שבהם המערכות הפוליטיות שלה מרקיבות והמבנים החברתיים קורסים (סצנת הפשע בבולטימור ב"הסמויה", המארינס בעיראק ב"דור מזוין", ניו אורלינס שאחרי הוריקן קתרינה ב"טרמה", הדיור הציבורי ביונקרס ב"דרוש גיבור" ותעשיית הפורנו בניו יורק ב"הצמד"). כל סדרה של סיימון היא טקסט פוליטי בעיבוד דרמטי. אבל באופן שבו נעשה הדבר הפעם, "הקנוניה" לא מזכירה את "הסמויה" המורכבת, המרובדת ומשופעת הניואנסים, אלא את סיימון עצמו, שהתקפותיו שלוחות הרסן על טראמפ ומעריציו עלו לו בעבר בהשעיה מטוויטר ("אחזור ואעשה את אותו הדבר", הבטיח וקיים). דמותו של אבי המשפחה הרמן (מורגן ספקטור מ"אימפריית הפשע") מבוססת על אביו של רות', אבל נדמה שהיא בנויה בצלמו של סיימון: וכחן בלתי נלאה מודאג וזועם שלא מתכוון לשתוק כנגד עוולות. אם בספר שימש הילד פיליפ (בן דמותו של הסופר) כמספר, כאן הרמן הוא הגיבור, המתריע בשער שמיטיב לראות את האסון שאורב לפתחם של יהודי ארה"ב ואת הקנוניה האמיתית שנרקמת נגד אמריקה.

הדידקטיות הסיימונית-הרמנית, שגולשת גם לדמויות אחרות ומתבטאת בדיאלוגים פטפטניים ואפילו תיאטרליים, היא מנקודות החולשה הבולטות (גם אם הבודדות) של הסדרה. גם הקאסט מציג עבודת משחק לא אחידה (דווקא וינונה ריידר וג'ון טורטורו, שני הפרצופים המוכרים ביותר באנסמבל, אינם מהמצטיינים בו. לעומתם בולטת זואי קאזאן, כאם המשפחה, במשחק מעודן ומצוין). אולם אלו בטלים לעומת המראה המטרידה והמטלטלת שנושאת איתה "הקנוניה", ובה אמריקה (בשנת בחירות לנשיאות) יכולה להביט בעצמה בשעה שהיא גולשת במדרון הטראמפיסטי החלקלק. בכל חודש אחר בשנה החולפת "הקנוניה" היתה מדוברת פי כמה, מהוללת על ידי דמוקרטים וסופגת ציוצי נאצה מהבית הלבן. זו כנראה הסדרה הכי חשובה היום בטלוויזיה.

הקנוניה נגד טראמפ

אבל בחודש הזה הגיעה קורונה, ומופעי הגזענות האלימים שלבלבו ברחבי ארה"ב תחת טראמפ כפטריות רעל (2019 שברה שיא של 16 שנה בפשעי שנאה) הפכו לחדשות האתמול. אמריקה אולי גולשת לפשיזם, אבל היא גולשת הרבה יותר מהר לפאניקת קורונה ואולי לאסון לאומי רב נפגעים. לאף אחד אין זמן להתעסק בשדים גזעניים שרמת מסוכנותם שנויה במחלוקת בשעה שבחוץ משתוללת מגפה שאפילו נשיא שאנן וחסר כבוד למדע כטראמפ מכיר בחומרתה (או לפחות בנזק שהיא מסבה למדדים הכלכליים בהם הוא מתגאה). וממילא, אם מכריזים על עוצר, גם העצרות של ה-KKK מבוטלות.

פשיזם הוא אפילו לא הבעיה הכי גדולה של ארה"ב כרגע | צילום: © 2020 Home Box Office, Inc. All rights reserved

לא ברור מתי ניפטר מהקורונה, אם בכלל, ומה יישאר מממשל טראמפ עד אז. אולי אמריקה תוכל לחזור לעסוק בכיסי הגזענות שלה, ואולי כבר לא יהיה בכך צורך. אולי היא תקום מחדש כאומה סולידרית וגאה, ואולי היא תתפרק ותתפורר. מי יודע? אולי יקום מי שיאשים גם בזה את היהודים. הרי תמיד יש מישהו כזה. לפעמים, כמו ב"הקנוניה", הוא אפילו נשיא ארה"ב.

נשיא ארה"ב הנוכחי הוא הגורם המחולל של "הקנוניה". "האנטישמיות קמה לתחייה, שנאת הזר והפחד מהאחר גוברת, אנשים מוגדרים כ'פחות אמריקאים' - זו הסיבה שהסדרה נעשתה", אמר סיימון בשיחה עם המבקרים האמריקאיים. הסדרה, הסביר, "רלוונטית להדהים". היא עדיין רלוונטית, גם אם מה שמדהים הוא המהירות בה הבעיה שבמרכזה הפכה לשולית, לפחות באופן זמני. אבל באופן אירוני, ייתכן שהקורונה שלקחה את תשומת הלב מ"הקנוניה" אולי תשרת בכל זאת את סיימון. כפי שהמצב בארה"ב נראה כעת - על רקע נבואות הזעם של מושל ניו יורק אנדרו קואומו, התמוטטות הבורסה והחרדה הציבורית - יכול להיות שהיא תביא את הקץ לשלטון טראמפ. הנשיא הרי ממילא משוכנע שזאת קנוניה נגדו. אולי זאת בכלל הקורונה נגד אמריקה.