השבוע לפני חמישה חודשים תם עידן בטלוויזיה: "משחקי הכס" הכתירה מלך, קיפלה את כנפי הדרקון ופינתה את המסך. מבחינת תושבי ווסטרוז המצולקים ולמודי השכול זו היתה צפירת הרגעה, מבחינת צופי "משחקי הכס" - תחושה אמביוולנטית והפכפכה, בין קתרזיס ל"תודה לאל שזה נגמר עכשיו כי מפחיד לדמיין לאן זה עוד היה עלול להידרדר"; אבל מבחינת אולפני הטלוויזיה זו היתה רק יריית הפתיחה לקראת הקרב המחודש על המסך ששוחרר מכבלי מנתצת השלשלות. כל אולפן הכין טוענת לכתר, והמבקרים והצופים כבר מהמרים על זהות היורשת: האם זה יהיה הפרויקט החדש של HBO - עיבוד משותף עם ה-BBC בעיבוד לטרילוגיית "חומריו האפלים"? אולי פריקוול "שר הטבעות" של אמזון? או שמא הניסיון של נטפליקס להוציא את האריה והמכשפה של נרניה מארון הבגדים?
אבל יכול להיות שהיורשת של "משחקי הכס" איננה אף אחת מאלו, וגם לא ממקבילותיהן. יכול להיות שהיא בכלל לא סדרת פנטזיה. ויכול להיות, למרבה ההפתעה, שהיא כבר כאן - ובאופן סמלי, ליורשת קוראים "יורשים".
כסף מנצח
כמו "משחקי הכס", גם "יורשים" נולדה בבית היוצר של HBO, אם אתם מחפשים גם טיעון גנאלוגי לכתר. היא עלתה למסך כש"משחקי הכס" שחררה אותו לרגע, בחלון הקטן שנפער ב-2018 ברצף העונות, כשיוצרי הסדרה לקחו אוויר וחודשי צילום לקראת עונת הפינאלה. היא אמנם נולדה ב-HBO, אבל בוודאי לא סומנה כיורשת טבעית ל"משחקי הכס": אין בה לא את הממד הסיפורי הפנטסטי (היא ריאליסטית כמו מפולת בבורסה) ולא את קנה המידה האפי. גיבוריה אמנם מנהלים סגנון חיים ראוותני שנחשף לא פעם בסדרה בלוקיישנים מרהיבים עם יאכטות ומטוסי מנהלים, אבל בבסיסה זו סדרה קאמרית למדי על קבוצה קטנה של גיבורים שמנהלים את רוב מערכות היחסים שלהם בחללים סגורים כמו חדרי ישיבות וטרקלינים. אם ב"משחקי הכס" יש ערב רב של בתי אצולה שנאבקים על הכתר, ב"יורשים" יש רק משפחה אחת. אבל כאן גם מתחיל הדמיון: זה שוב משחק על הכס, וזה משחק ברוטאלי גם מבלי שיהיו מעורבים בו דרקונים, זומבים וכישופים.
כס הברזל של "יורשים" הוא כיסא המנהלים של לוגאן רוי, מייסד ומנכ"ל ווייסטאר רויקו - קונגלומרט מדיה אימתני שנברא בהשראתה המובהקת של ניוז קורפ של רופרט מרדוק, בעלת השליטה ברשת FOX, "וול סטריט ג'ורנל" ומה לא. לוגאן משוכנע שהוא יכול לגבור על כל דבר ("כסף מנצח", הוא אומר באחת מהחגיגות המוקדמות מדי), אבל יש דבר אחד שכל הכסף בעולם לא יכול לקנות עדיין - חיי נצח. ומכיוון שמדובר באדם שפותח את הסדרה בחגיגות יומולדת 80, ברור שהעברת השרביט היא רק עניין של זמן ושל אור ירוק מ-HBO לעונות חדשות. ללוגאן יש ארבעה יורשים טבעיים - ילדיו קונור, קנדל, שיב ורומן - ועוד כמה יורשים פוטנציאליים, כמו אשתו השלישית מרשה, החתן טום (בעלה של שיב) והיועצת המשפטית הבכירה ג'רי. לכולם יש שאיפה לרשת את הכס, והם לא יהססו לדרוך זה על גולגולתו של זה בדרך לשם. אה, ויש עוד עניין אחד: לוגאן, בניגוד לדבריו, בכלל לא עושה סימנים שהוא מתכוון להתפנות.
— no context succession (@nocontextroyco) October 8, 2019
בית ספר למשחק
כשאולפני הטלוויזיה מחפשים את יורשותיה של "משחקי הכס" בעולמות הפנטזיה, הם מוקסמים מפלאי ה-CGI (והמרצ'נדייז המתלווה אליו) ומחמיצים את האיכויות הטרומיות שלה (שבאמת הלכו ואבדו באש הדרקונים). היריעה הפנטסטית חסרת הגבולות היתה מנוע יצירתי אדיר עבור "משחקי הכס", אבל היא לא היתה עובדת (כפי לא עבדה באינספור יצירות פנטזיה אחרות) אלמלא היתה משרתת סיפור מעניין ודמויות מורכבות. התמה של "משחקי הכס" התנוססה בשמה, אבל זו היתה הדרמטיזציה המוצלחת שהפכה את הסדרה למה שהיא - השילוב השייקספיריאני של חוכמה ואכזריות בהצגת מאבקי הכוח. זו בדיוק הנקודה שבה משחזרת "יורשים" את ההצלחה.
השילוב של חוכמה ואכזריות מתגלם בראש ובראשונה בדמותו הדורסנית של לוגאן (בריאן קוקס), הטייווין לאניסטר שלה ואחת הוואריאציות הכי טובות ומעוררת בעתה שנעשו על דמותו המוכרת של הפטריארך חסר העכבות. אבל השילוב הזה משכפל את עצמו כמעט בכל גלריית הגיבורים ויוצר את האנסמבל ה"רע" הכי טוב שנראה על המסך מאז, ובכן, "משחקי הכס". שיב (שרה סנוק), למשל, היא אישה חכמה ומתוחכמת שמחליפה צדדים על המגרש באותה קלות שבה היא מחליפה חליפות מכנסיים: פעם היא בעסק המשפחתי ופעם מחוצה לו, פעם עם אביה ופעם עם האיש שמבקש לקבור אותו, פעם תומכת בבעלה ופעם משליכה אותו לאריות, פעם פמיניסטית ופעם משרתת הפטריארכיה. אחיה הצעיר, רומן (קירן קאלקין, אח של), הוא ילד מגודל שטובע בחליפות העסקים של אביו בעודו מורח אותן בהפרשות מילוליות ארסיות. בעלה הלא-יוצלח של שיב, טום (מת'יו מקפיידן), הוא נובוריש שאימץ לעצמו קודים מכוערים של מיליונרים גסי רוח ("להיות עשיר זה כמו להיות גיבור-על, רק יותר טוב", הוא מסביר לאחיין/פרוטז'ה גרג), אבל למעשה הוא כבשה ששכנעה את עצמה שהיא זאב. גרג (ניקולס בראון) הוא החריג שבחבורה, אאוטסיידר נאיבי שהגיע לתאגיד בזכות היותו אחיינו של לוגאן. הוא מתפקד כנקודת אחיזה נורמטיבית הכרחית עבור הצופים, אלומת אור קטנה ותמימה בלב המאפליה. אפילו כשהוא מפתיע ומכין מהלך סחיטה, הוא לא עושה זאת מתוך מחשבה נכלולית אלא מחוסר ביטחון תעסוקתי. גם דג זהב בבריכת כרישים רוצה להישאר בחיים.
כולם מציגים כאן הופעות נהדרות: מקוקס הקיסרי (או הנירון-קיסרי) דרך קאלקין (שהיה מועמד לגלובוס הזהב על תפקידו) ועד היאם עבאס כאשתו של לוגאן, אלן ראק (הזכור לנצח מ"שמתי ברז למורה") כבן הבכור והמביך קונור, ג'יי סמית' קמרון כיועצת החריפה ג'רי והולי האנטר בתפקיד אורח כקולגה מניפולטיבית. אבל מעל כולם מתרומם בפנים נפולות ג'רמי סטרונג, שהופך את קנדל רוי - בנו השני של לוגאן ומי שנתפס בתחילה כיורש המתבקש - לאחת הדמויות הטובות שנראו בטלוויזיה. האופן שבו סטרונג משתמש בקולו (הרועד), בעיניו (המושפלות) ובשפת גופו הוא בית ספר למשחק. כל סצנה שלו עם קוקס היא קלטת היילייטס לטקס האמי. אפשר לראות על פניו של סטרונג בכל רגע את המלחמה שמתחוללת בפנים בין ילד מפוחד שרק רוצה לרצות את אביו וילד זועם שרק רוצה לרצוח אותו. המבט של סטרונג כקנדל הוא המבט הכי מת שראיתי בעיניו של אדם חי.
חלק מהגיבורים האלו נשמעים אולי כמו קלישאות - אבל איש מהם איננו קלישאה. בין השטחיות של שושלת רוי לעומק הפסיכולוגי שלה אפשר לקבור סקנדל תאגידי. כולם כתובים נפלא (בעצם, כמעט כולם - קונור לרוב סתמי וטום לא משכנע לרגע כשידוך הגיוני עבור שיב, אבל שניהם מתפקדים כאתנחתות קומיות מוצלחות ואף זוכים לרגעים מרגשים של עדנה דרמטית בסיום העונה השנייה), וכולם שלובים זה בזה באופן מוקפד ומחוכם. זה כמו ליהוק מדויק של ריאליטי על קניבלים.
מרחץ דמים שבועי
בשלב זה של חייה הטלוויזיוניים, עם שתי עונות מרשימות במטען, "יורשים" היתה אמורה לקבל כאן טקסט שיסכם את דרכה עד הלום ושיחזה את עתידה (צפו להתפוצצות בטקס פרסי האמי ב-2020). אולם בישראל עדיין צריך להפנות אליה את הזרקור ולהפוך אותה מסוד גלוי של כת מעריצים לשיחת הברזייה הבאה, משום שהיא עדיין נאבקת על מקומה כמו עובדי ווייסטאר רויקו מושפלים במשחק אכזרי של "חזיר על הרצפה" (אל תשאלו, פשוט תגיעו לפרק השלישי בעונה השנייה). מדגם עצמאי מקרי, אך כזה שנדמה מייצג, חשף בפניי שלא מעט אנשים הקשיבו להייפ - אבל לא שרדו כדי לראות אם הוא מוצדק.
זה המחיר ששילמה "יורשים" על הזמן שנדרש לה כדי למצוא את הטון הנכון. את פרק הפיילוט - שהפיל לא מעט צופים חלל בצדי הספות - ביים אדם מקיי, שמוכר כבמאי-תסריטאי הבית של וויל פארל. מקיי זכה להערכה על עבודתו (ואף זכה למועמדות לאמי), אבל התקשה להעניק ל"יורשים" אפיון מובהק. היא עדיין נראתה כמו גרסת האחוז האחד של "משפחה בהפרעה" - רק פחות מופרעת, ולכן גם פחות מצחיקה.
אלא שככל שהסדרה התקדמה, היא לא עשתה זאת לכיוון הקומי אלא דווקא לדרמטי. היא הפכה רצינית, עמוקה ואפלה יותר (ומבלי לאבד את השנינות לרגע). הדמויות הקלישאתיות למראית עין התגלו כגיבורים מורכבים, נלכדו ודיממו ברשת התיל של קשרים משפחתיים טעונים ואינטריגות עסקיות יצריות. מה שהחל כריטואל לא מזיק של חילופי עקיצות בין בני משפחה הפך למרחץ דמים שבועי.
בדרך "יורשים" הפכה לסדרה מרתקת שהפרידה ממנה מדי שבוע הפכה לעינוי (מעט סדרות יודעות לייצר קליף האנגרים אפקטיביים אך לא נצלניים כמותה). חוויית הצפייה, כמו שיט בקרוזים של ווייסטאר רויקו, מהנה וברוטאלית בעת ובעונה אחת. ובניגוד ל"משחקי הכס", שהתנקשה בחיי גיבוריה באופן סדרתי, אפשר לסמוך בינתיים על "יורשים" שהיא לא תפגע באנשיה, בהתאם לקוד שמשקיט את מצפוני מנהלי התאגיד כשמתרחשים מחדלים: (NRPI (No Real Person Involved - אנשים אמיתיים לא היו מעורבים (וב"אמיתיים" הכוונה לאנשים שאינם פועלים מהגרים או עובדות מין). ראשים ראשיים לא מתגלגלים על הסיפון, אבל הם מסתובבים עליו עם סכין אחת ביד וסכין אחת בגב. איך אומר קנדל בפרק סיום העונה השנייה, לאחר שגרג מבקש לא לחלוץ נעליים על היאכטה? "מפרשים בחוץ, ציפורניים בחוץ".
זה היה סיום מופתי לעונה שהפכה את "יורשים" אולי לסדרה הכי טובה בטלוויזיה - או, לכל הפחות וכמאמר הסלוגן השחוק: הסדרה הכי טובה שאתם לא רואים.