הסרטים הישראליים שאתם *באמת* צריכים לראות בחג העצמאות

לצפות בסרטים ישראלים זו ככל הנראה מסורת יום העצמאות המועדפת עלינו, ואין גבול לכמה פעמים נוכל לראות את הלהקה או את דיזנגוף 99. ספריית הסרטים הישראלים של סלקום tv מלאה בקלאסיקות שכאלה - תמצאו שם את סלאח שבתי, אלכס חולה אהבה, חגיגה בסנוקר, ביקור התזמורת, בלוז לחופש הגדול, החיים על פי אגפא, גבעת חלפון אינה עונה, עיניים גדולות, יוסי וג׳אגר ועוד - אבל סביר להניח שאת כל אלה ראיתם כבר 70 אלף פעם. אז ליקטנו לכם עוד כמה סרטים ישראליים (שלא יחסר) ששווה לכם לבדוק, ביום העצמאות או בכל יום אחריו:

הערת שוליים (2011)

מועמדות לאוסקר היא לא תמיד עדות חותכת לאיכות, אבל במקרה של הערת שוליים - שהיה מועמד מוביל לפרס הסרט הזר ב-2011 - אפשר ורצוי להתייחס לכל הרעש. כן, הוא עד כדי כך טוב. הסרט של יוסף סידר עוסק באב ובן חוקרי תלמוד, אבל המתחים שצצים ביניהם רלוונטיים כמעט לכל משפחה, וכמו רוב הסרטים המעולים, גם הוא בסופו של דבר עוסק בבסיס של האנושות והאנושיות. זה סרט שמצליח לרגש, לבדר ולעניין בכל רגע, ואחת ההופעות הטובות ביותר של שלמה בראבא, אם לא הטובה ביותר בקריירה שלו.

סיפור גדול (2009)

למרות שסיפור גדול שואב לא מעט השראה מהסרט הבריטי ללכת עד הסוף, הוא עוסק בנושא רגיש במיוחד עבור הישראלים - שומן. חייהם של אנשים שחורגים ממודל היופי החטוב בדרך כלל לא קלים חברתית, אבל הגברים של סיפור גדול החליטו לממש את הזכות שלהם לעשות מה שבא להם עם הגוף הגדול שלהם, למרות שהוא לא בא טוב לשאר העולם. סיפור גדול הוא הזדמנות מעולה להיזכר שמתחת לשכבות השומן יש אנשים, אולי רגישים, אבל אל דאגה - מדובר בקומדיה, כך שלא תרגישו שמנסים ללמד אתכם לקח בכוח.

סימה וקנין מכשפה (2003)

אחרי מבצע סבתא, אחד מסרטי הקאלט המקומיים האהובים ביותר, דרור שאול יצר את הסרט הראשון שלו באורך מלא, וסימה וקנין מכשפה קיים את כל ההבטחות. תיקי דיין מככבת כסימה, אישה ממוצעת לחלוטין שמגלה שהיא מכשפה. חוץ מהומור אבסורדי והופעות של הקומיקאים המובילים בישראל, הסרט כולל גם ביקורת פוליטית, בעיקר על שלטון הימין, אבל הוא עושה את זה באופן לא מתריס ולא מפלג - הישג לא ברור מאליו במדינת ישראל.

מי מפחד מהזאב הרע (2013)

אימה הוא ז׳אנר לא כל כך מפותח בקולנוע הישראלי, וחבל, כי כשאנחנו כבר עושים את זה - אנחנו עושים את זה מעולה. מי מפחד מהזאב הרע הוא אמנם לא סרט אימה מהסוג האינטלקטואלי, אבל הוא מצליח לעשות רושם כזה בכל זאת, בגלל האסתטיקה הנפלאה והמדויקת שלו, בגלל המשחק האפקטיבי ובגלל שהוא לא מפחיד רק על מנת להפחיד.

קירות (2009)

מעטים הנושאים שקרובים ללבנו כמו קריירת המשחק של נינט (המוכרת גם כ"יעליייי!"), אז ברור שנמליץ על ההופעה הקולנועית הראשונה שלה. סרטו של דני לרנר הוא ניסיון אמיץ ליצור סרט אקשן ישראלי - לא משימה קלה עם התקציבים המקומיים. אבל העיסוק שלו בחברות נשית והמשחק הלא מתאמץ של נינט ושל אולגה קורילנקו המנוסה שמככבת לצדה, הופכים אותו לשווה לצפייה, גם אם קטעי הפעולה לא תמיד אמינים.

הגננת (2014)

הסרט של נדב לפיד זכה לחידוש אמריקאי מצוין בכיכובה של מגי ג׳ילנהול, אבל אין שום סיבה לדלג על המקור הישראלי. לפיד הוא יוצר שלא תמיד קל להתחבר לדרך המחשבה והיצירה שלו. הוא מאתגר את המחשבה, הוא לא מעוניין רק לבדר את הצופים והסרטים שלו יכולים להוציא מכם מגוון של רגשות שלא ציפיתם לו - כעס, השתאות, פחד וחמלה שמתערבבים להם בצפייה, העיקר שלא תשארו אדישים.

מר באום (1997)

אם איכשהו פספסתם את הפנינה הזאת של אסי דיין, יום העצמאות הוא הזדמנות ממש מעולה לצלול לתוכה. מר באום סוגר את הטרילוגיה שהתחילה עם החיים על פי אגפא, והוא משפריץ מההומור השחור והשובב הייחודי של דיין, שמככב בו כחולה סרטן שמתבשר שיש לו זמן קצר מאוד לחיות. התסריט שלו כל כך טוב, שאפילו הוליווד שמה לב, וב-2014 יצא הסרט האיש הכי כועס בברוקלין עם רובין וויליאמס ומילה קוניס, שמבוסס על התסריט של דיין.

אפס ביחסי אנוש (2014)

סרטים ישראליים נוטים להיות ממוקדים מאוד בחוויה הישראלית, מה שאומר שלרוב מדובר בדרמות מדכדכות על מלחמה, אובדן או חברה שסועה. אבל עם אפס ביחסי אנוש, טליה לביא הצליחה גם למקם את הסיפור במקום הכי ישראלי שיש - הצבא, וגם לכתוב קומדיה אוניברסלית מאוד מצחיקה. זה סרט שמגיע לנו שיהיה בארכיון הקולנוע הישראלי, כי הוא מזכיר כמה מצחיקים אנחנו יכולים להיות כשאנחנו שוכחים לרגע מהמציאות המורכבת.