עידן הסטרימינג הצליח להחזיר לתודעה לא מעט סדרות, שנים אחרי לכתן. כולם עושים בינג' חברים בנטפליקס ומתאכזבים לגלות שאיך פגשתי את אמא לא עומד במבחן הזמן. ההשתכשכות בבריכת הנוסטלגיה נעימה למדי, וכולם צריכים מדי פעם לראות בפעם האלף סדרה שכבר ראינו 999 פעמים, אבל יש סדרות עבר שמשום מה לא זכו לעדנה מחודשת, וחבל. כי יש סדרות שגם אם אהבנו בזמן אמת - קצת שכחנו עד כמה הן באמת היו טובות.
סקראבס דווקא זכתה לקהל מעריצים נאמן כששודרה במהלך העשור הקודם, אבל לא טיפסה למעמד המיתולוגי של סיטקומים כמו פרייזר, חברים או סיינפלד. על פניו, היא אידיאלית לעידן הבינג' – קומדיה מהירה וכיפית למהדרין שלא פוחדת להכניס קצת משקל סגולי לתחומי העיסוק שלה מבלי לשכוח לארוז הכל בחמימות שובת לב תוך 23 דקות. ארוחה טעימה במיוחד שאפשר לבלוס בנגיסות גדולות מבלי להרגיש את כובד משקלה על הבטן, אבל גם בלי להרגיש שהתמלאתם מג'אנק פוד סתמי.
אז איך זה שלא רוצים לחדש אותה עשור אחרי ביטולה? ראשית, כי היוצר ביל לורנס (שיצר אחר כך את עקרות בית נואשות) כבר הכריז שהוא לא מעוניין בכזה, אבל מעבר לכך, האנטומיה של גריי כבר הוציאה את החשק לראות את מעלליהם של מתמחים רפואיים רוויי הורמונים. אני נשבע שאם אראה עוד סשן מזמוזים אחד בחדר ההפסקה אני אהרוג את מרדית גריי בידיים שלי ואסיים את הסאגה הזאת. צפייה מחודשת בסקראבס דווקא מזכירה כמה כיף זה היה לפני כל הבכי, ובהינף פלאשבק אבסורדי בודד (לרוב של גמד בחליפת קראטה שנותן אגרוף למבושיו של רופא) היא תחזיר לכם את הרצון לראות שוב רופאים מתמזמזים.
באמת שכבר שכחנו כמה שסקראבס היתה מוזרה, וכמה טוב שהיא הרשתה לעצמה להיות כל כך מוזרה. כולם זוכרים את הרומן רוס-רייצ'ל של ג'יי.די ואליוט, או אפילו את הברומנס ההדוק שלו עם טורק, אבל קל לשכוח עד כמה רחוק הם הרשו לעצמם ללכת ברף הווירד. בין אם אלו הבזקי הפנטזיה התימהוניים של הגיבור, דמותו המבריקה והקורעת של השרת או מאגר דמויות משנה מטורללות שמתקרב בקיצוניותו רק לזה של משפחת סימפסון - שעה לתוך הבינג' וכבר תרצו לשיר בלהקת הא-קפלה של טד האומלל, לתת כיף לטוד ולהתחבא מהוץ' המשוגע-עם-תעודות.
ברטרוספקטיבה, מפתיע לגלות כמה בדיחות לדקה היו בסקראבס. נכון, הרגעים הזכורים ביותר שלה היו אלו שנגעו ברגש (ועוד נגיע אליהם), אבל ההומור המופרע בולט על רקע הלוקיישן הרציני עד מוות, לפעמים באופן מילולי. גם כשהתעסקו באובדן, כאב ומחלות חשוכות מרפא, הצליחו בסקראבס לעטוף את הסבל האנושי בהרבה הנאה. החברויות בין הדמויות הרגישו אמיתיות, גם בזכות כתיבה חכמה וגם מכיוון שהקאסט המצוין התגבש כל כך עד שחלק נכבד מהשחקנים נשארו חברים קרובים עד היום. וכן, הכימיה בין ג'יי.די לטורק תיזכר לעד כאחד מסיפורי האהבה הגבריים הכי יפים ומהנים על המסך הקטן.
למעשה, הדבר הכי חשוב בבית החולים "הלב הקדוש" של סקראבס נמצא בשמו - הלב הענק שבמרכזו. היתה שם אהבת אדם אמיתית וחמלה בריאה, שרואים גם מעבר להומור השחור והנונסנסי. בכך, למעשה, היא נתנה את הייצוג הנאמן ביותר להוויית הרופאים - אנשים שרוצים לעזור לאנשים, גם מבעד לכל העיסוק העצמי, הפגיעות, הציניות והרשעות. ואם בשביל שזה יקרה הם היו צריכים מדי פעם להלביש גמד בחליפת קרטה ולהגיד לו לכוון למפשעה – אז סבבה.
כל העונות של סקראבס זמינות לצפייה בסלקום tv