1. התפוח נופל רחוק
    אין פרט מידע ששירותי הסטרימינג מגינים על החיסיון שלו יותר מאשר נתוני הצפייה המלאים בסדרות השונות. בהזדמנות זו, אם אתם באמת מאמינים למספרים המופרזים שנטפליקס מפרסמת מטעמה - או חמור מכך, לרשימות הטופ 10 שלה שמופיעות באפליקציה - יש דיבור על איזה נסיך ניגרי שישמח שיסייעו לו. לחברות יש אינטרס כלכלי ושיווקי לשמור את המדדים האלה לעצמן, ולנו נותר רק לדמיין מציאות שבה הם היו חשופים לכולם. במקרה הספציפי של אפל TV פלוס, אחד משירותי הסטרימינג הגדולים פחות והנחשבים יותר שחגג שלוש שנות קיום בסתיו האחרון, יש עוד נתון שמסקרן מאוד לשמוע עליו: אחוזי הנטישה של כל סדרה וסדרה. השאלה הזאת, על סדרות שמשכו אליהן קהל גדול והתקשו לשמר אותו לאורך זמן, מרגישה רלוונטית במיוחד בתקופה האחרונה.

    לפני שבוע הייתה זאת קומדיית המחזמר "שמיגדון!", שחזרה לעונה שנייה אחרי סיבוב ראשון לא רע בכלל: הקאסט זכה לחיזוק בדמות טייטוס בורג'ס מ"קימי שמידט" (איש שרק רוצה לשיר), הרפרנסים עודכנו למיוזיקלס האדג'יים של שנות ה-60 וה-70, והתוצאה נותרה זהה - אפילו שישה פרקים של חצי שעה מרגישים כמו מטלה מתישה מדי, כולל למעריציו המושבעים של הז'אנר, כי מתחת לכל השואו והנצנצים והקריצות למצלמה יש מעט מאוד נשמה. מקרה דומה קרה לא מזמן עם "שלום, מחר!" הרטרו-עתידנית, שהשקיעה מאוד בכל מרכיב שאיננו התסריט, ולפניה יצא אוויר מהבלונים של "שלל" עם מאיה רודולף, "שרינקינג" עם ג'ייסון סיגל והריסון פורד, "אדוארד היקר" עם קוני בריטון ו"האפטר פארטי" ו"אקסטרפולציות" בכיכובה של חצי מהוליווד. לגבי האחרונה זה עוד נסבל, אם כי גם היא כנראה על זמן שאול. כולן מפתות בשלב הטריילר והפרקים הראשונים, וכולן מתקשות לסחוב ככל שמתקדמים. על כל "טד לאסו", "אחיות רעות" או "מסע אגדי" מהוללות (שגם עליהן אפשר להתווכח, פשוט לא היום), יש יותר מדי דוגמאות לסדרות בינוניות שמשמשות כלוב זהב לכמה מהשמות הכי גדולים שנראו פה. עכשיו תגידו, "זה תמיד היה הרעיון של אפל, אסתטיקה נטולת נשמה, מה אתה מופתע?", ואני, בתור אפליסט דתי-כמעט, אאלץ לחדד את הנקודה. אפשר לשפוך כסף על סדרות בלי שהן ירגישו מנוכרות, ורצוי לזכור שהקהל יגיב בחיוב כמעט לכל תוכן שייווצר במיוחד בשבילו, אבל יזכור רק את מה שבאמת היה טוב. אז מה אומרים, לנסות את "פרס הדלת הגדולה" שעלתה בחודש שעבר? הטריילר נראה חמוד.


    מה לראות?
    את "עצבים" (נטפליקס), ההברקה הטלוויזיונית החדשה של חברת A24 הטרנדית - שאחרי סחיפת האוסקרים והאופוריה סביב "אופוריה" כנראה מתקרבת לרגע שבו היא תקפוץ את הכריש. בינתיים אלי וונג וסטיבן יאון מככבים בקומדיה פעלתנית ומרירה שכבר הבטיחה את מקומה ברשימות סיכום השנה, כזו שלא דומה לאף סדרה שכבר ראיתם ובטח שלא לתוכן הממוצע בנטפליקס. זה מתחיל מזעם בכביש, אבל מתפזר לכיוונים מעניינים בהרבה. לביקורת המלאה של כרמל שטרן.

  2. לה קוקוריקו
    בזמן שבאפל מדשדשים עם הקומדיות והדרמות שלהם, הסיטקום הטוב ביותר של התקופה נמצא הכי קרוב לבית - בבוגרשוב. "דנה קמה" (יס), הדוקו-ריאליטי החדש והמתוסרט-למחצה (לכאורה) על דנה אינטרנשיונל ושותפה לחיים ולקריירה שי כרם, לא רק מפתיע לחיוב אלא גם ממש מצחיק בקול רם. הנס הגלוי הזה, שהגיע אחרי הרבה דאגות סביב סוג התוכן הלא מצונזר שאינטרנשיונל תביא למסך, הוא בעיקר תולדה של עבודת צוות: דנה עצמה, היוצרים החריפים והמנוסים, ואנסמבל דמויות משנה מופרעות שכל סיטקום של טינה פיי יכול רק להתקנא בו. החברים דרור קליר ואביבה מימון מביאים את הגרוטסקה, האמא בת גלים כהן (שנחשפת כאן לראשונה) מביאה את הרגש, והאחות לימור כהן? היא מביאה את כל מה שלא העזתם לחלום עליו.

    אם לאחות דנה יש את הלהיט התורן "לה קוקרצ'ה", את האחות לימור ניתן לכנות "לה קוקוריקו". אי אפשר, ולא צריך, לתאר אותה במילים - אבל את הניסיון הכי קרוב לזה היא סיפקה בעצמה לא מזמן, בריאיון מחורפן ל"ערב טוב עם גיא פינס", שבמהלכו שרה את "יש דברים נסתרים" בשפת ה-ג'. למה היא עשתה את זה? מה זה בדיוק מסביר עליה? לא ברור, ויותר דחוף לשאול למה היא לא עשתה את זה קודם. בתור מי שמעידה על עצמה כאישה שאוהבת להתחבא מאחורי הקלעים, לימור היא אחת מהדמויות הכי מצחיקות, ממגנטות, מוזרות וקולניות שנראו על מסך הריאליטי הישראלי. זה ניכר בכל פעם שבה היא גונבת סצינה בהשתתפותה, לא שמישהו מהטיפוסים שמקשטים את "דנה קמה" הוא כזה שקל לגנוב ממנו סצינה, וזה גם מרגיע כשמגלים שלא מדובר בקריקטורה אלא באישה שבאמת מתנהגת ומדברת (סליחה, צועקת) ככה. כשלימור נזכרת בשמלות שדנה העלימה לה מהארון בצעירותה, ברור שמבעד לכל הכיסויים והמסכות מדובר באישה אותנטית, אנושית, אפילו יפה, ומרגשת מאוד. מחדל גדול שהיא חיכתה עד היום עם החשיפה שלה, או ליתר דיוק: מגחדגל גגדוגול.

    פריים אחד למזכרת
    אחרי הרבה זמן בלי איזו סדרת מדע בדיוני טובה, סקר המנדטים של חדשות 13 מציג את התמונה הבלתי נתפסת הבאה. עזבו את התלונות על דגימה בחול המועד או את העובדה שאין בחירות באופק: קמיל פוקס הוא אדם ללכת איתו לקזינו.


  3. כוח עליון
    בתכנון המקורי, מה שהיה אמור לבוא עכשיו זה דירוג העוצמה הראשון לעונה זאת של גיבורי "יורשים" (יס, הוט וסלקום). אבל אחרי - ספוילר ספוילר ספוילר אם נכנסתם בלי לצפות זה הזמן לצאת מפה - מותו של לוגאן רוי בפרק המופתי ששודר השבוע, נדמה שסדרת הדגל של HBO נכנסת לישורת האחרונה שלה עם אתחול מוחלט. למעשה, אפשר לומר שאחרי 32 פרקים, "יורשים" האמיתית סוף סוף התחילה. ילדי משפחת רוי התייצבו בחתונה של אחיהם קונור, שאליה לוגאן גם ככה לא תכנן לבוא, ושטו ללב ים על הספינה שלה. שיחת טלפון אחת (וסצינה של יותר מחצי שעה שצולמה בטייק מרהיב אחד, אגב) זרקה אותם למים העמוקים, למרות שהם התכוננו לרגע הזה במשך חיים שלמים. עכשיו המלחמה האמיתית שלהם יוצאת לדרך: מול הגווארדיה הוותיקה של ווייסטאר רויקו, ובעיקר אחד מול השני.

    מהטעמים האלה, קצת מיותר לדרג את עוצמת הדמויות של "יורשים" שנייה אחרי הרגע שטרף את כל הקלפים. במשך רוב הסדרה, גם בזמני המשבר הגדולים ביותר, לוגאן נשאר בראש הרשימה. הכוח שלו היה משהו שאף קנוניה לא יכולה עליו. זה התחדד בשני פרקי הפתיחה של העונה הרביעית והאחרונה, כשאחריו נמצאים אומרי ההן הנאמנים טום, פרנק, הוגו, קארל, קרולינה וג'רי - לפחות עד שהאחרונה עמדה לאבד את מקומה בתחילת הפרק, כך שהמוות הזה משחק לטובתה ומחדד את היותה אחת מהדמויות המרתקות ביותר בסדרה. לכל אלה היה כוח, והכוח הזה היה שלהם בשל הקרבה ללוגאן. כשהוא איננו הם יורדים כמקשה אחת לתחתית, ופוגשים את האחים קנדל, שיב ורומן. כפי שהתגובות של כל אחד מהם הוכיחו (קנדל דורש שישיגו לו את כל הרופאים בעולם, שיב "רוצה את אבאל'ה", רומן בקושי אמיץ מספיק כדי לספר לאחיו מה קרה), פינוי הפסגה לא מבטיח שהם יסיימו את "יורשים" כשידם על העליונה. בטח לא ביחד. ילדי רוי הם עדיין, למרות הכל, ילדים, והוואקום שלוגאן מותיר אחריו יכול להתפתח להרבה כיוונים אחרים חוץ מירושה "טבעית". כמו שקנדל גילה כשביקש לשוחח עם הטייס של לוגאן, ונענה בסירוב והגבלת כוח מהסוג שהוא לא רגיל לשמוע, למסע באוויר יש חוקים אחרים.

    בתווך יש גם את קונור ואשתו החדשה כנגד כל הסיכויים ווילה. בהפוך על הפוך, דווקא כשהם מתחתנים באופן צנוע בצל מות אביו ובצל ההבנה שאין שם יותר מדי אהבה, הם הבודדים בחבורה שמחזיקים בכוח מסוים. אם אימפריית התקשורת של משפחת רוי היא המקבילה האמריקאית למשפחת מוזס המקומית, נניח, אז קונור הוא ג'ודי: לא מזיק, לא נלקח ברצינות, ועדיין בעל חשיבות. האיש שרוצה להיות נשיא ארצות הברית בכלל לא מסוגל לראות את עוגת החתונה שלו מבפנים. בסקרים הוא מגרד את ה-1% מלמטה, למרות שהטריילר לפרקים הבאים מצביע על שיפור מסוים, לפחות באלסקה. זה לא בהכרח אומר שקונור יגיע לבית הלבן, ובכל מקרה מדובר בטוויסט די מיותר, אבל זה ממצב אותו בתור וויילד קארד. בטח יותר מהוויילד קארד הקודם, גרג, שאחרי שהיה תלוי בטום שתלוי בלוגאן, כל מה שנותר לו זה להיות החשוד המרכזי בהדלפת המוות לתקשורת. לוגאן פתח את הפרק הזה בהבטחה לניקוי אורוות, ונראה שאותו ניקוי רק התחיל ממנו. בין עוד מהלך תסריטאי מבריק, ופרק שהבהיר שהדמות הכי טובה, מורכבת ומשוחקת היטב בטלוויזיה היא שיב, החתונה של קונור הותירה תובנה אחת: יחסית לסדרה על כוח, לגיבורי "יורשים" אין כרגע יותר מדי ממנו.

    בשבוע הבא
    הרבה תכנים לרגל יום השואה בערוצים השונים, וגם: עונה רביעית ואחרונה של קומדיית הפשע "בארי" (יס, הוט וסלקום, 17.4); עונה חדשה לספין-אוף שאיש לא ביקש, "איך פגשתי את אבא" (דיסני+, 19.4); קרי ראסל מתהילת "פליסיטי" ו"האמריקאים" חוזרת לטלוויזיה, הפעם בתור "הדיפלומטית" (נטפליקס, 20.4); ו"יהלומים", דרמה ישראלית-בלגית מבטיחה של יוצרי "השוטרים", שמשגרת את דודו פישר ויונה אליאן לעומקי הקהילה החרדית (נטפליקס, 21.4).

    צילום ססילי סטרונג וקיגן מייקל קי: מתוך "שמיגדון!", אפל TV פלוס / צילום לימור כהן: פיני סילוק, מתוך "דנה קמה", יס / צילום סקר מנדטים: מתוך "המהדורה המרכזית", רשת 13