1. המסך ירד
    ביו רעידות אדמה לסופות חורפיות, השבוע היה גם קצת זמן לחשבון נפש. 17 שנים אחרי עלייתה, תוכנית הריאליטי "לרדת בגדול" (ערוץ 10 הי"ד) צצה פתאום בכתבה נרחבת ב"אולפן שישי" - ובהמשך אף זכתה לפולואפ אצל פאולה וליאון. למה עכשיו? לא לגמרי ברור, אבל יש עוד דבר לא ברור: איך התוכן הזה אושר במשך שנים לשידור. כמובן שקל להתלונן על זה במשקפיים של 2023, ואי אפשר לרדת לגופו של עניין בלי להיזכר איך נראתה הטלוויזיה הישראלית כש"לרדת בגדול" שודרה פה. הימים הם עידן ג'קו אייזנברג-בועז מעודה של "כוכב נולד", כש"האח הגדול" ו"הישרדות" בחיתוליהן ו"מאסטר שף" ו"חתונה ממבט ראשון" הן עוד חלום רחוק. היו לנו ציפיות שונות לגמרי מהריאליטי שלנו, וזה מה שקיבלנו. הבעיה מתחילה כשמגיעים לציפיות שהיו לנו מהמשתתפים בו.

    אם לעשור הנוכחי יש את ה"מי זה? מי זה?" של "הזמר במסכה" בתור הפורקן האולטימטיבי, שני עשורים אחורה היו אלה המספרים שרצו על המסך כדי לבדוק מי ממשתתפי "לרדת בגדול" ירד במשקל, ועד כמה. רק שההצצה הזמנית שקיבלנו לחיי המתמודדים לא הייתה אמורה להתבטא בחטטנות הציבורית שחלק מהבוגרים נזכרו בה השבוע, כמו התעסקות בגביע מילקי שאותר בעגלת סופרמרקט (זה היה בשביל הילדים) או אנשים שהרגישו בנוח להרים לאחרים את החולצה בפומבי. כנראה שאי אפשר להגיד לישראלים לא להתנהג כמו ישראלים. אבל עם כמה שהיא הייתה מהנה עבור הצופים (בעיקר הרזים שבהם), "לרדת בגדול" הייתה מצלקת עבור חלק מהמעורבים, ולא מפתיע לגלות שאפילו גרסתה המקורית בארה"ב בוטלה לפני מספר שנים, אחרי מחקר שהצביע על נזקים ברורים לגוף ולנפש. הלקח מכל זה הוא לא רק להוריד הילוך עם השמנופוביה המשודרת, אלא גם לחשוב אילו תכנים עדכניים בבירור לא יעברו מסך עוד עשור ומשהו, ולהתחיל לטפל בזה.

    מה לראות?
    את "פוקר פייס" (יס) המאוד לא אחידה, שהפרק השישי והחדש שלה מסתמן כנקודת שיא לעת עתה. תעלומת הרצח השבועית של ראיין ג'ונסון ("רצח כתוב היטב") לא מבריקה ופורצת דרך כמו שהיא הייתה רוצה לחשוב את עצמה - או כמו שהרבה מבקרים וצופים נותנים לה להרגיש - אבל כשהיא לא מתפזרת, ונעזרת בשחקנים טובים, אין על מה להתלונן. ותודה לאל על אלן ברקין וטים מדואס, שמצטרפים השבוע לכוכבת הראשית נטשה ליון ועושים לה בית ספר. לביקורת המלאה.
  2. עכשיו מרוהט
    מתי בפעם האחרונה צחקתם בקול רם חמש פעמים תוך מפחות מדקה, לא כולל כמה גיחוכים נוספים? כי השבוע זה קרה (או לפחות אמור היה לקרות לכם) - ועוד בהפסקת הפרסומות: הקמפיין החדש של אביב גפן לדן דיזיין סנטר, הראשון שלו אי פעם, הוא עדות נפלאה לכך שגם לטהרנים מותר ליפול. מהלכים דומים עוררו זעזוע כשחוה אלברשטיין ועמיר בניון שברו לאחרונה בצורת, וכעת עם הצטרפותו של גפן בקושי נשארו מפורסמים שלא עושים קמפיינים. זה מסתכם פחות או יותר בשלום חנוך, יהודית רביץ וגלעד שליט. אבל גפן, איש של קלישאות, דווקא השכיל לבחור בקמפיין עם אחד התסריטים הכי שנונים שנראו פה. משפטים כמו "זה פותח, זה מחבר וזה מביא קמפיינים" או "כן, בני ברק, מה קרה?" מזקקים לכדי שלמות את רמת המודעות העצמית שנדרשת ממנו.

    שלב הקמפיין הראשון פוגש את גפן כשהוא פנוי יותר, זוגית ותדמיתית, ובעיקר נגיש יותר. חלק אומרים שזה הכנה למרוץ פוליטי מעומק המרכז, אחרים טוענים שבסך הכל מדובר בבומר שמחפש את הרלוונטיות שלו בחזרה. כך או כך, כל הביקורות המתחכמות שפורסמו עליו בימים האחרונים - "למה שנריב פחות על שטחים ויותר על שטיחים? ואיך הוא מעז לאחד בינינו בזמן הפיכה משפטית?!" - הן מקובלות ולגיטימיות אבל בעיקר טרחניות. מעט מאוד פרסומות מהשנים האחרונות היו כל כך מבריקות, ועוד פחות מהן הבינו שאפשר לשכור מוזיקאי בלי להפוך למחזמר של שתי דקות. למרות שיש הרבה מקום מוצדק לתלונות על גפן הזמר, היוצר הטלוויזיוני (אם "שנות הירח" נחשבת טלוויזיה) או הדמות הציבורית, הוא ממלא בהצטיינות את תפקידו כפרזנטור. במקום לרדוף אחרי מעיין הנעורים הוא הבין שמותר להתנהג כמו בן 50, ואין כאן שום נזק לדמוקרטיה או למוניטין. זה אפילו קצת מחמיא לו.
    על מה לוותר?
    על "המיליונים של גונתר" (נטפליקס), דוקו על כלב שהוא בכלל חתול בשק. תחת מסווה של סדרת תעודה אודות הכלב העשיר ביותר בעולם, כולל כל היאכטות והסטייקים המוזהבים שבאים עם התואר, די מהר מתברר שדווקא התכנסנו לכבוד הפמליה המפוקפקת שמלווה אותו - לרבות ראש הפירמידה הביזארי מאוריציו מיאן. אז נכון, עדיף לתבל את הדוקו השגרתי עם אתנחתות של כלבים ולא של בני אדם, אבל ממש לא חובה להתעכב עליו. למרות שירש מאות מיליוני דולרים, גונתר לא קיבל מאותה רוזנת מנוחה סיפור חיים שיצדיק שלוש שעות צפייה.

  3. מת העולם
    ביום רביעי האחרון, בשעה שרוב האנשים עוד ישנים בה, עידן גאולה אבן-סער של "העולם הבוקר" (רשת 13) ציין חודש להזנקתו. לא הייתה עוגה, לא הייתה התייחסות נרחבת באולפן, ואם לשפוט לפי נתוני הרייטינג היומיים - לא היו יותר מדי אנשים שצפו בזה מהבית. הרבה תשומת לב, וסביר להניח שגם הרבה כסף, הוקדשו לבניית הבית החדש של אבן-סער ביום שאחרי הפרידה המהדהדת מהתאגיד, ולא היה הוגן לשפוט אותו על סמך שידור אחד או שניים. על סמך חודש שלם, לעומת זאת, דווקא קצת כן: עם נתוני רייטינג שלרוב מגרדים את ה-3% מלמטה ("חדשות הבוקר" המתחרה יציבה מעליו) ואפס נוכחות ברשתות החברתיות, לא בטוח שהפיטורים הפומביים של צביקה הדר, רותם ישראל ומירי מיכאלי היו שווים את המשבר התדמיתי. מה שהיה הוא מה שנשאר, והמגמה נראית עגומה. זה לא בהכרח אומר שהסיכויים אבדו, זה פשוט ידרוש התמדה ונאמנות שלרוב לא מאפיינת את האופן שבו מתנהלים הפרויקטים הניסיוניים שם.

    אבן-סער עצמה, אגב, דווקא זורחת - או לכל הפחות עושה רושם כזה במשך שלוש שעות וחצי ביממה. 30 שנה חלפו מאז שהגישה עם דניאל פאר את תוכנית הבוקר של הערוץ הראשון, ומאז היא סימנה וי כמעט על כל פוזיציה בשידור הציבורי: חדשות רציניות, חדשות רכות, רדיו, תרבות ואפילו תכנים לילדים. הגורם העיקרי לסחרורים האחרונים היה הזוגיות עם גדעון סער, מי שריצתו בבחירות אילצה אותה לצאת לפסקי זמן, ואלה הסתיימו עם מכתב עזיבה תמוה שבו תלתה את המצב בהיותה אישה. קדנציית "העולם הבוקר" שלה מגיעה כשניגוד העניינים כבר פחות בוער מבעבר, בטח בהתחשב בפלטפורמה, ואבן-סער אכן יוצאת מגדרה כדי לחגוג את עצמה החדשה. היא נינוחה, משוחררת, מספרת אנקדוטות יפות על "גדעון" ולא מהססת להביע דעות מעט יותר ברורות מאלה של מגיש הבוקר הגנרי, תוך שהיא מקפידה שלא לעשות את זה באופן מתריס כמו אברי גלעד ודומיו. אפשר להשתאות מול הקלות שבה היא ירדה מהאולימפוס ועברה מראיונות חמורי סבר לשיחות עם כוכבי "הישרדות" - ואף חמור מכך, כוכבי "משחקי השף" - אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא נמצאת די לבד בחגיגה, פיזית ומטאפורית.

    חלק גדול מהבאזז שקדם להחייאת "העולם הבוקר" נגע לחברי הפאנל שלו, הן בחלק האקטואלי והן בחלק הבידורי, ושמות כמו יוסי יהושוע או ציפי רפאלי בהחלט מספקים את הסחורה. לעומתם, יוצא "האח הגדול" קאזם חליליה דווקא חתך תוך שבועיים בלבד ("חילוקי דעות על תדירות ההופעות"), אוולין הגואל (ליהוק טוב ואישה אמוציונלית מאוד) יצאה להפסקה, דידי הררי ערק ל"רוקדים עם כוכבים" ושירה איסקוב - ביי פאר השם הכי מסקרן בליינאפ - נעדרת מהמסך. כל אלה הם רק חלק מרשימה ארוכה של טאלנטים נטולי מכנה משותף למעט חיבה לתשומת לב (אירית רחמים, שי אביבי, ליאור דיין), כזו שאף בוצעו בה כמה החלטות תמוהות: למה דודו אוואט כן ראוי לשבת בפאנל האקטואליה ומוטי רייף, נניח, דווקא לא? זה כי הוא בעל רקע עיתונאי או כי סתם צריך ימני בשביל הנראות? גם בפן הטלוויזיוני ניכר מקום לשיפור (אבן-סער עדיין משתמשת באינטונציה של רשות השידור, בעודה מזמינה את הצופים לסרוק את הברקוד שעל "המרקע", ונמאס מטיימרים שסופרים לאחור זמן דיון על נושא מסוים), ומיותר לציין שאין שום צורך באייטם על ניתוח האף של דנית גרינברג. מילא זה, בשבוע שעבר נרשמה היעדרות מוחלטת של טאלנטית הערוץ אילה חסון, דווקא בזמן שבו היו אמורים להזמין אותה לאולפן ולמנף ככל האפשר הישג עיתונאי חשוב. כל עוד זה תלוי בה, נראה שאבן-סער תמשיך לקום בבוקר המוקדם בשמחה, בטח כשסוף-סוף היא הגיעה לנחלה. אבל מתי מישהו שם יבין שזה לא רק עניין של ליהוק, אלא גם של עריכה?
    בשבוע הבא
    שלושה ראשי ממשלה ושלל קצינים מתיישבים מול המצלמה בסדרת הדוקו "סיירת מטכ"ל" של עמרי אסנהיים וגלעד טוקטלי (הוט, 12.2, ויומיים אחר כך גם ברשת 13); רותם סלע, יהודה לוי, ליאור רז וגל מלכה נפגשים בדרמת הפונדקאות המדוברת "גוף שלישי" (קשת 12, 12.2); עונת שלישית ואחרונה לדרמת הפשע המהוללת "עמק האושר" (יס, 16.2); ובילי קרודופ הנהדר מככב בסדרה הרטרו-עתידנית "שלום, מחר!" (אפל TV פלוס, 17.2).
    צילום אבי קוריאט וקרן מרקוס: מתוך "אולפן שישי", קשת 12 / צילום אביב גפן: מתוך הקמפיין של דן דיזיין סנטר / צילום מאוריציו מיאן: מתוך "המיליונים של גונתר", נטפליקס