1. ילד הקאמבק
    כל סרט דוקו אקטואלי ניצב בפני אותו מוקש - עד שיסיימו להפיק, לצלם ולערוך, כמה מזה עוד יהיה רלוונטי? אבל "הקאמבק" (כאן דיגיטל), המלווה את הקמפיין ה-11 של ראש הממשלה בנימין נתניהו וזמין במלואו ביוטיוב, הוא תבשיל שהולך ומשתבח. לא רק בחודשים בין הצילום לעלייה, שבמהלכם החברה הישראלית עברה איזו התמוטטות עצבים קטנה, אלא גם בשלושת השבועות שחלפו מאז שהסרט יצא לאור ומרגישים כמו נצח. היוצר איתי אשר, מי שהפך את "דוקותיים" של התאגיד ללהיט ויראלי, מבלה את הסרט במשחק חתול ועכבר בעקבות הצוות של נתניהו ומשאית הביבי-בא שלו - אותה משאית שדרך הזכוכית המשוריינת שלה הוא נפגש כמעט עם כל 32 המנדטים שבחרו בו. מי שכבר מיצה את בדיית "האופוזיציה להתנתקות" התורנית בוודאי יהנה להיזכר בשלל סיסמאות ושקרים ישנים, בהם "הממשלה הישראלית-פלסטינית" והמצאות מסיתות אחרות.

    הזמן, כאמור, הוא הדבר שהכי משחק לטובתו של "הקאמבק". אם מסתמכים על הסרט של אשר כעל תיעוד מקיף באמת של הקמפיין האחרון - והוא מציג מספיק קבלות בנושא - הרוב המכריע של נאומי נתניהו עסק בנושאים מעט יותר דחופים מאשר משנתו המשפטית, זו שהוא טוען שעמדה במוקד מסע הבחירות. האירוניה חוגגת כשראש הממשלה לשעבר ולעתיד מודיע ש"הסכם הגז לא מחייב אותנו" (ולכן הוא שומר עליו, כדי שיהיה לו את מי להאשים), ובעיקר כשרואים אותו לצד השר גלנט, מי שכנראה כבר לא יורשה לעלות על שום משאית. "הקאמבק" משכיל לתעד כיצד הביבי-בא נמצא בתנועה מתמדת, אפילו בעודו באופוזיציה, ואין שום הזדמנות לעצור רגע ולהתבונן אחורה. לכן נקודות השיא של הסרט מגיעות דווקא בפינות הכי קטנות שלו (עיכוב מטריד על ידי השב"כ, או תומך ליכוד מאוכזב מהמפגש הקצר עם נתניהו שצועק "הוא בא עם מגפון? מה אנחנו זונות?"), ולא בניסיון לנסח תובנות. הקמפיינים של נתניהו תזזיתיים ואינטנסיביים כמעט כמו לוח ההופעות של הפסטיגל בשיא חופשת חנוכה, והם כמובן יוצרים טלוויזיה מוצלחת. אלמלא כל כך הרבה היה מונח על הכף, אולי היה אפשר גם ליהנות ממנה.

    מה לראות?
    את "מלאך משחית" (כאן 11), צעד ישראלי יוצא דופן בעולמות טלוויזיית האימה. צוות מיומן מאחורי הקלעים מביא דיבוק רצחני דווקא לסמטאות של מאה שערים, והגיבורים בגילומם של תום אבני ולי עוז לוי נשלחים להתחקות אחריו. במקרה של לוי, המוכרת בתור שחקנית טרנסית, המסתורין סביב זהותה רק מעצים את התעלומה - ורק מעשיר את פריצת הדרך של הסדרה. הפרקים משודרים על בסיס שבועי, אבל גם זמינים לבינג' מדמם באפליקציית כאן BOX, למי שבעניין. לביקורת המלאה.
  2. נגמר התיאבון
    בשבוע שעבר עולם שלם השתגע - בצדק מוחלט - על המהלך העלילתי מעורר ההדים של "יורשים". במקומות רבים כינו אותו "טוויסט", והוא אכן היה כזה, אם כי רמת ההפתעה שלו נתונה במחלוקת. "יורשים", ממש מתוקף שמה, תמיד כיוונה לרגע ההוא, וזה גם מה שקורה בימים אלה עם העונה השנייה של "הצהובות" (יס). מותחן ההישרדות הקאמפי והנוסטלגי, על קבוצת נערות שהתרסקה עם המטוס שלה באמצע שום מקום, נבנה במשך עונה שלמה לקראת תפנית מחרידה: כשהן יגמרו את האוכל, הן יתחילו לאכול אחת את השנייה. זו לא הייתה תאוריית מעריצים ויראלית, אלא שלב מתבקש שאף שאב השראה מסיפור אמיתי. הרמזים רמזו, המתח נבנה, ההייפ התעצם, ואז זה קרה. הגופה הראשונה נאכלה, ו"הצהובות" נתקעה.

    למען הסר ספק, "הצהובות" מעולם לא הייתה סדרה "טובה". היא הייתה ועודנה דרמה ממכרת, מהנה ואדג'ית, כזו שכיף לנבור בה בגוגל ולחגוג עליה בטוויטר, אבל היא לא איכותית במיוחד. קאסט נשי מחרפן מפצה על ערימות הקיטש והקלישאות, וגם ברגעים המשמימים ביותר היה שווה להמשיך לעקוב אחריה - כי כולם הבינו מה עומד לבוא. סצינת הקניבליזם הראשונה של "הצהובות" בהחלט סיפקה את הסחורה, במובן הכי מגעיל ומטריד שאפשר להעלות על הדעת, וניתן היה לצפות שמכאן היא תתחיל להתפרע. אז למה היא כבר לא כיפית כמו פעם? האורך המוגזם של הפרקים נותן את אותותיו, הקאסט הצעיר מתחיל לבלוט לרעה, הפיתולים העלילתיים מתקשים לסקרן והתחושה שמדובר ב"אוונט טלוויז'ן" (מהסוג שצריך לצרוך בלייב ולטחון במשך השבוע שאחרי, ע"ע "הלוטוס הלבן") הולכת וגוועת. אולי זו עוד סדרה שנכשלת במבחן העונה השנייה שלה, לקראת המשך הרבה יותר טוב, ואולי פיזור ענן הערפל סביב הקניבליזם פשוט חשף ביתר שאת שורה ארוכה של מגרעות. לפחות יש שם את מלאני לינסקי, חביבת האינטרנט התורנית, שחקנית שלא מסוגלת לשגות.
    פריים אחד למזכרת
    הוויכוח הבוער של השבוע, באדיבות הפרק החדש של "יורשים" (יס, הוט וסלקום) - האם לוגאן הדגיש את שמו של קנדל, או מחק אותו? הכרעת המערכת: ברור שמחק. לוגאן רוי מעולם לא היה זקוק לקו תחתון בשביל להדגיש את המילים שלו.

  3. דגל שחור 
    ינון מגל הוא לא רק כוכב עולה בשמי הפריים טיים, אלא גם תבנית אישיותית וטלוויזיונית שחוזרת על עצמה אצל עוד ועוד מגישי אקטואליה. אראל סג"ל עושה ינון מגל, אופירה וברקו הציגו קרקס דומה לפניו - ועם כמה שהוא יתחלחל לשמוע את זה, מי שהכי עושה ינון מגל בימים אלה הוא רביב דרוקר. כבר 20 שנה שפרשן חדשות 13 ומגיש "המקור" הוא פרצוף ותיק, מקצועי וסמכותי על המסך הקטן, אבל נדמה שבשנה-שנתיים האחרונות חל אצלו עדכון גרסה. זה מתבטא במיוחד ברצועת "אזור בחירה" (רשת 13) הפרטית שלו, שהפכה לכזו אחרי העזיבה הרועשת של אילה חסון, ובה הוא עושה מדי ערב כל מה שעולה בדעתו. ומה שעולה בדעתו מרגיש כל כך זחוח שלא לצורך, שאפילו ינון מגל יכול ללמוד ממנו.

    לפני שבוע נרשם רעש ברנז'אי כשחדשות 13 הציגו בסקר שלהם 50 מנדטים משותפים לגנץ ולפיד, מול 20 בלבד לליכוד. לצד הערבון המוגבל של המספרים, שהיו קצת רחוקים מאלה שעלו בסקרי השבוע, מהדורת דרוקר של "אזור בחירה" מרגישה כמו הגרסה הטלוויזיונית של הסקר. הליינאפ מתחזה לעוד תוכנית אקטואליה נוסחתית שלפני החדשות, אבל הרכב הפאנליסטים מבהיר איזו אג'נדה יציגו פה: ברוך קרא, נתן זהבי, רזי ברקאי, שרה חביב, מיקי רוזנטל, גונן בן יצחק, אלדד קובלנץ ועוד אורחים (בעיקר גברים) מתבקשים באולפני "הלכה המדינה". אחד הסמנים הימניים הבודדים שהגיעו השבוע היה אביעד פורמן, לשעבר מנכ"ל משרד השיכון, ואפילו הוא בסך הכל קורא להידברות. למרות שלא חייבים להביא תמיד את שני צידי המטבע, ואין צורך בעלי תאנה נוספים, דרוקר ואנשיו לא מבינים שגם שמאלנים יכולים לנוע באי נוחות מול כאלה דיונים.

    בראיון שהעניק בסוף השבוע ל"ישראל היום" - שאותו ניצל להתכסחות לא מכובדת עם חסון ושרון גל, שאותם בחר לכנות "תקלה" - דרוקר אמר ש"כל תא בגוף שלי מצטמרר מההשוואה שלנו לערוץ 14", בתגובה לפנייה הברורה שמאלה של המערכת. אז אין ברירה, הוא צריך להצטמרר. "אזור בחירה" שלו עדיין מחויבת לעובדות, אבל כשהיא פותחת את מהדורת יום ראשון שלה עם השוואה בין צילומי רחפן מהפגנות הבעד והנגד בנתניה, אף אחד שם לא יכול לטעון שבחירת התמונות איננה מגמתית במיוחד. אם הקולאז' הזה נראה כאילו הגיע מעמוד הטוויטר של הדגלים השחורים, אולי זה סימן שמישהו הלך רחוק מדי. רק שהבעיה היא לא במהות, כי בערוץ 13 יש מערכת חדשות משומנת ובערוץ 14 מתעלמים מהמוות של יהונתן גפן, אלא בגישה. הגישה שנותנת לדרוקר רוח גבית בעודו מכנה קולגות לשעבר "תקלה" (זה שהם תקלות לא אומר שהוא צריך להתבטא ככה), והופכת את פינת "מצעד הטרלול" המיותרת לכזו שמציגה רק פאדיחות של אנשים מהצד הימני, השמרני והדתי של המפה. דרוקר עצמו ער לחד צדדיות הזו כשהוא בועט לשער ריק, וחבל מאוד שהוא ממשיך לקבל אותה. לא כל פדיחה תקשורתית דורשת דאחקות מרוצות מעצמן, כי טלי גוטליב יש רק אחת. ואל תטעו: מותר להסכים עם כל מילה שיוצאת לו מהפה, ועדיין לקוות לאולפן יותר הוגן ומאוזן. "הצינור" עם גיא לרר, שבקרוב תחליף את "אזור בחירה" במשבצת השידור, תצטרך להחזיר את האמון שאבד.
    בשבוע הבא
    הדרמה הקומית המתוקה והאנושית "מישהו איפשהו" חוזרת לעונה שנייה (יס, הוט וסלקום, 24.4); עונה רביעית ל"קופה ראשית", הקומדיה הכי ויראלית בישראל והאנושית בדרכה (כאן 11, 26.4); "סיטדל", סדרת הריגול השאפתנית של האחים רוסו ממארוול, שמתהדרת בתקציב מרקיע שחקים ותוכניות ליקום טלוויזיוני שלם בעקבותיה (אמזון פריים, 28.4); וכל התכנים המסורתיים של יום הזיכרון ויום העצמאות, הפעם בסימן 75 שנים למדינה.
    צילום שרה ובנימין נתניהו: מתוך "הקאמבק", כאן חינוכית / צילום "הצהובות": מתוך "הצהובות", יס / צילום "יורשים": מתוך "יורשים", יס, הוט וסלקום