mako
פרסומת

ההחלטה הקטנה של "ארץ נהדרת" לא מובנת מאליה

מה כוח העל של אבי דנגור? איזו קומיקאית הסתנוורה מאור הזרקורים? ולמה עוד אין פתרון לחוסר האמון בכתבים הצבאיים? רועי אבן רואה את כל מה שיש בטלוויזיה כדי שאתם לא תצטרכו, ומסביר על מה באמת כדאי לכם לדבר

רועי אבן
פורסם:
ליאור אשכנזי, "ארץ נהדרת"
תמונת מראה ראויה לציון. ליאור אשכנזי ב"ארץ נהדרת" | צילום: קשת 12; עיצוב: סטודיו Keshet Digital
הקישור הועתק
  1. חיבוק דובי

    אח, העונה השישית של "כוכב נולד". המקום שהביא לעולם את כרמל אקמן, את "אז נרים כוס יין", את האירוח התמוה של שון קינגסטון - וגם, במה שהתברר רק בדיעבד, את הופעת הבכורה של "אבי הזמר". אלה הימים שבהם אודישנים גרועים עדיין צולמו ושודרו, כך שהצופים (והשופטים) לא לגמרי ידעו איך לעכל את הדמות של אבי דנגור. 18 שנה חלפו, ודנגור כבר הביא למסך את "החיים של אבי הזמר" ואת "מייקל", זרח ב"מטומטמת" ו"על הספקטרום", הפך לשחקן עסוק על המסך ועל הבמות. אבל הקהל הרחב, הוא עדיין כמו צביקה הדר ומרגול באודישן ההוא. הוא עדיין לא מבין מה טוב לו.

    לאבי דנגור יש כוח על: שימו אותו איפה שרק תרצו, והוא כבר יגנוב את ההצגה. בימים אלה זה קורה בהמשך עלילות "מייקל" ב"סיפורים מהכורסה" (כאן 11), נקודת אור בעונה חלשה שמשום מה נעלמה לאחרונה מלוח השידורים; בתעלומה של "רצח בים המלח" (קשת 12), שבה הוא אפילו גונב אותה מבעד לטלפון ושיחות זום בלבד; וגם ב"אואזיס במדבר" (כאן דיגיטל) סדרת מערכונים חביבה-נטו של בני הזוג גיה באר גורביץ' ויוגב יפת, שהפרק שדנגור התארח בו לגמרי העלה אותה לגבהים הנדרשים. אפשר לספור ביד אחת את השחקנים הקומיים הפעילים כיום בישראל שיש להם כזו ורסטיליות, ודנגור לא מפגין אותה רק עכשיו אלא מתמחה בתחום כבר קרוב לשני עשורים. אבל למרות הכישרון העצום הזה, הוא עדיין נותר בנישה, בדיגיטל, בפרינג'. ואם לשאול מהריאליטי שדחה אותו, דנגור לא צריך להישאר בשלב הנבחרת. הגיע הזמן שהוא יכבוש את ניצנים.


    מה לראות?

    את העונה הרביעית של "התעשייה" (HBO מקס) - שלמרות כל התוספות החדשות לקאסט, עדיין מרגישים בחסרונו של העוגן הרגשי שלה. אבל המותחן הפיננסי והארוטי מצליח להתאושש מהמשבר הזה, וזו הצלחה לא מובנת מאליה. לביקורת המלאה, וגם: עוד 74 המלצות לשירות הסטרימינג שהגיע ארצה.

  2. ניקי והזוהר

    תעשיית הקולנוע והטלוויזיה בהוליווד הייתה מוסד שבע, מנותק ועסוק בעצמו שלא לצורך הרבה לפני 7 באוקטובר - שזה בערך השלב שבו ישראלים נזכרו להתעניין בנושא. לכן יהיה לא הוגן לשפוט את טקס גלובוס הזהב (יס ופרטנר) שהתקיים השבוע לפי כל הפרמטרים האלה, כי האדישות הגדלה כלפיו היא סממן לעניין משמעותי יותר. מה שכן אפשר לעשות הוא לשפוט את הטקס הספציפי לפי המשדר הספציפי, ובייחוד לפי המנחה הספציפית ניקי גלייזר. זו השנה השנייה ברציפות שבה הקומיקאית מקבלת את המושכות לטקס הכי שיכור בהוליווד, בהמשך ישיר לסמי-פריצה שרשמה ברוסט של טום בריידי למרות שהיא פעילה ומצליחה עוד מתחילת המילניום.
    כמי שצמחה בעידן הרוסטים הקודם, זה של קומדי סנטרל, המוניטין של גלייזר היה ונותר של קומיקאית עם התמחות בעלבונות - גם אם הפרצוף שלה כבר התחלף מאז. אבל האישה שהרוסטמאסטר ג'ף רוס אמר עליה פעם בסטייה אופיינית "Glaser? I Just Met Her" הלכה והתעדנה ככל שחובקה על ידי המיינסטרים, ומונולוג הגלובוס השני שלה לא באמת ייצג את הומור העלבונות האמיתי. לא שלה, ולא בכלל. פנייה לג'ורג' קלוני עם תלונה על נספרסו, מנת יתר של משחקי מילים, השוואה בין דה רוק לנייר, הסתלבטות על המטרה הקלה בעולם שהיא קווין הארט: גלייזר בחרה בדרך הקצרה. והבדיחה על בנות הזוג של לאונרדו דיקפריו? זה בדיוק מה שטינה פיי ואיימי פולר עשו, וטוב יותר, באותו גלובוס בעשור שעבר. הבדיחות על בנות הזוג של דיקפריו כל כך חרושות, שתכף הן כבר יהיו מבוגרות מדי בשבילו. וגלייזר כל כך הסתנוורה מאור הזרקורים, שהיא לא מבינה את זה בעצמה.

    פריים אחד למזכרת

    באמת לא סביר כמה אפרת בנאי, הכוכבת האמיתית של "סיכוי להינצל" (יס) על אביתר בנאי, דומה לאחותם אורנה.


  3. שנים של חוסר ודאות

    "מיד: הנשיא טראמפ יענה לשאלות על איראן". זו הייתה הכותרת על מסך החדשות במשך משהו כמו שעה, שהרגישה כמו שלוש, אחרי יום שלם של פרומואים לקראת אותו טראמפ ואותן שאלות. בסוף זה לא היה מיד, בכלל לא שודר, וממילא לא היה באמת על איראן. חוסר הוודאות (והאונים) של צופי החדשות היה זהה לחוסר הוודאות (והאונים) של החדשות עצמן. קל להגיד ש"ככה זה איתו", אבל זה לא באמת על טראמפ או על איזושהי הסלמה. זה על מקומה של הוודאות, ושל כתבי החדשות כצינורות שלה, בעידן לא ודאי בכלל. עמוק-עמוק בתוך "ארץ נהדרת" (קשת 12), הרצועה ששודרה במקום אותו טראמפ, הסתתר הביטוי הכי טוב לכך.

    אחרי כל הפאנלים המרכזיים, כש"ארץ" עברה הלאה לחלקים העוד יותר בידוריים שלה, מישהו החליט להותיר את החיקויים של ניר דבורי (ליאור אשכנזי) ואהוד יערי (יובל סמו) סביב השולחן. הם נשארו שם לא בשביל החיקוי הכאוטי בקטע טוב של בנות משפחת קלינשטיין, או המערכון על "הינוקא", אלא בשביל פאנל ששודר לקראת סיום התוכנית עם שתי מתקשרות מהטיקטוק. מלבד המושבים בשורה הראשונה כשתום יער מתפרעת בתור ריקי קיטרו, יערי ודבורי נשארו שם כדי להגיד את הלא-תמיד-מובן מאליו: "היא אפילו לא אומרת אם זה יקרה או לא יקרה", רטן דבורי-אשכנזי, וכשנשאל במה זה שונה מהפרשנויות שלו הסביר ש"אני אומר את זה עם יוניקלו". תמונת המראה הזאת, של הפרשנים והחזאיות, היא מחווה קטנה שעל פניו הייתה יכולה להופיע גם עשור ושניים אחורה. ולמרות שהיא התמקדה בטאלנטים הספציפיים של חדשות 12, היא הייתה יכולה לפנות לכל היערי והדבורי האחרים בתעשייה. אז למה מה ש"ארץ נהדרת" עשתה כאן בכל זאת ראוי לציון? כי הארץ עצמה כבר לא מתייחסת לכתבים הצבאיים שלה באותה הצורה.

    הרי אפילו אם הנשיא טראמפ היה "עונה לשאלות על איראן" באותו ערב מבולבל, מי היה מבטיח שיש סיבה להאמין לו. מי היה מבטיח שבאמת תהיה תקיפה, ומתי, ואיפה. ואם איראן תגיב, ומתי, ואיפה. כל משדר חדשות בימי חוסר הוודאות האלה בהכרח מסתיים עם סימני שאלה - שזה עדיף על סימני הקריאה של פאנלי הבחירות החלולים, אך לא משתווה לוודאות, לאמינות, לענייניות של הנקודה. ומי שכן מסיים עם נקודה בימים האלה, קרי כל הבמיל'-ים המדושנים ומכוני המחקר שלהם, הוא לא באמת ראוי לנקודה הזאת. גם לו אין מושג. ציפייה לוודאות מכתבים צבאים משולה לציפייה לוודאות מהצבא עצמו, ובשני המקרים חוסר האמון מאז 7 באוקטובר עדיין דורש שיקום. כש"ארץ נהדרת" מושיבה את ניר דבורי לצד ריקי קיטרו היא מזכירה לו את זה, לו ולכולנו. זה לא מבטל את התלות בו או בכל כתב צבאי אחר כשהחדשות ממש מתקיימות, כשאיראן עונה בעצמה לשאלות על איראן, אבל בימי המתיחות הבלתי נגמרים התועלת של כל סימני השאלה האלה היא נפשית בלבד. את הוודאות, הנקודה הנכספת, כולם יקבלו באותה דרך. קוראים לזה אזעקה.

    בשבוע הבא

    הכל תלוי באיראן, אבל: פרק הסיום של "יאפא" (כאן 11, 18.1); יקום "משחקי הכס" מתרחב עם "האביר משבע הממלכות" הקומית למדי (HBO מקס, 19.1); גמר "הכוכב הבא לאירוויזיון" (קשת 12, 20.1); כשבתזמון מקרי לגמרי, כמה שעות אחר כך מותג הריאליטי האמריקאי "זמן הכוכבים" קם לתחייה בשידור חי (נטפליקס, 21.1); פרשת אפרים ברכה צפה מחדש בסדרה התיעודית "החוקר והרב" (כאן 11, כנ"ל); עונה שנייה לסדרת המערכונים הנשית "מי זאת?" (כאן 11, 22.1); ו"יריבות לוהטת", להיט הגייז וההוקי הגדול של התקופה, נוחת באיחור גם בישראל (HBO מקס, 23.1).

    צילום אבי דנגור: מתוך "אואזיס במדבר", כאן דיגיטל / צילום ניקי גלייזר: מתוך טקס גלובוס הזהב, יס ופרטנר / צילום אפרת בנאי: מתוך "סיכוי להינצל", יס