1. תמונות הניצחון
    כמה מהר אפשר לגרום לצופים להתרגש, להצטמרר, אולי אפילו לדמוע? "באין מדינה - יש אזרחים" (כאן 11), פרויקט הדוקו החדש של התאגיד, מנסה לקבוע שיא בנושא. 12 סרטים בני דקות בודדות של יוצרים ויוצרות מוערכים (החלק השני ישודר בשבוע הבא), ובהם מתועדים האנשים שמאז ה-7 באוקטובר ממלאים את החלל האדיר שהותירה המדינה. המתנדבים, המטפלים, מאתרי הנעדרים, חיילי ההסברה: כל מי שיכול ומעוניין לתפקד בזמן שהמוסדות עדיין מחפשים את עצמם. ואם עכשיו, יותר מחודש אחרי, כבר מותר להתחיל לחפש איזושהי תמונת ניצחון - כאן יש כמה.

    בתמונה אחת יש את מפעל המזון של "האחים" התל אביבית, שיחד עם מסעדות נוספות (וציפי שביט) משגרת מדי יום עשרות אלפי מנות לשטח. בתמונה השנייה יש מפיקת אירועים שבכלל לא הייתה קשורה למסיבה ברעים, אבל תוך שעות הקדישה את כל היכולות הביוניות שלה לפענוח גורלם של הנעדרים - ומיטיבה לתאר בשיחה איתה את התחושה הקולקטיבית, של ילד שחטף מכות בשכונה, חזר הביתה, וגילה שאין לו הורים. בתמונה אחרת יש את מדליקת המשואה יעל שרר, שהקימה חמ"ל של מדליקי משואות שיחליפו את פחדני הממשלה בהלוויות הרבות, ובתמונה נוספת יש את "אחים לנשק": אלה שממשיכים לתרום ולחלק ציוד גם מול קללות ומתקפות אלימות. "רציתם עלה של זית, קיבלתם את הענף כולו בתחת", אומר להם אחד התושבים המתוסכלים, והצחוק מתערבב עם פסימיות קשה. רק שאז הסרט נגמר, מתחילה הרצועה הבאה, ופתאום מגלים עוד קבוצת אנשים מדהימה שמסתתרת במדינה. כי האזרחים של "באין מדינה - יש אזרחים" הם אור משמעותי, חיוני, נוגע ללב, לא מובן מאליו, שמחכה בקצה המנהרה.

    פריים אחד למזכרת
    אחרי עשרות ומאות פרשנים שכולם כבר למדו להכיר, ב"הצינור" (רשת 13) הביאו לאולפן טאלנטית משמעותית.

  2. לונדון מחכה לו
    בין אם מדובר בכניסה קרקעית לעזה או ברצועת אקטואליה חדשה, כל דבר זמני עוד עשוי להפוך לקבוע. ובמקרה של "יחד ננצח" (קשת 12) עם ארז טל ואברי גלעד, הזמני הזה הוא זמני במיוחד: רצועת הלילה היומית נולדה מעכשיו לעכשיו, אחרי ריחוק מובהק בין שני השותפים מהניינטיז ועם אפס תכנונים מעשיים לאחד אותם על המסך. אבל לימי המלחמה יש דינמיקה משלהם, והנה הם כאן. ובעוד שמעניין לבחון את הכימיה בין השניים (שמשתפרת ולגמרי עובדת, גם אם לא חלק), או את המעבר של טל משידורים בידוריים למחוזות האקטואליה הרכה - המרכיב הכי מרתק הוא גלעד, שהגיע לקשת אחרי שהיה מבכירי הטאלנטים של המתחרה.

    באדיבות נתוני הצפייה הבלתי נתפסים של המערכה, שנשארים כאלה הרבה אחרי תחילתה של שגרת המלחמה, גלעד משדר בין 23:00 ל-01:00 בלילה וזוכה לקהל שכבר שנים לא היה לו - אפילו כששידר ברצף מאותו שולחן במשך כשני עשורים, ובשעה שהרבה יותר אנשים ערים בה. כשצופים בו, נזכרים עד כמה הפרעת הקשב והריכוז שלו היא חלק מהותי מהפרסונה: שיחת חולין עם איל קיציס נקטעת לטובת "שכל אחד יגיד תודה שעוד יש לו בית", ובאמצע דיון על עתידו של יוסי כהן הוא מתעורר עם "למה רוביק דנילוביץ' לא רץ לפוליטיקה?". אבל סוגיית הקשב והריכוז הזאת עוזרת למגיש המנוסה לזהות גם כמה נקודות נסתרות, ולהתקיל למשל את תא"ל במיל' דדי שמחי בתהייה אם הוא איש ציבור בהתהוות. ובכל מקרה, היא משנית לעומת התכונה הבאמת הכי חשובה שלו, מראה חריג בענף עתיר אגו: הצניעות. 

    גלעד לא לוקח את עצמו ברצינות יתרה - ומן הסתם גם לא מצפה שיקחו אותו. "אין דבר שאני אוהב יותר מאשר להחליף דעה", העיד בשבוע שעבר בריאיון איתו, וזה עוזר להחליק בגרון כמה אמירות בעייתיות שלו. לצד מקרים כמו שי גולדן או יאיר שרקי, גלעד הוא עוד דוגמה מרעננת לאיש ימין שלא נרתע מהפירומנים שטוענים ל"התחנפות" מצדו. הוא בבירור מכוון לנקודת האמצע הלאומית, ממטרות מובהקות של פיוס, ופשוט מגיע לשם מהכיוון הפוליטי שהצופים לא רגילים לו (נקודת זכות נוספת: נאום שטנה שהקדיש השבוע לרוכבי האופנועים הרועשים עם תסביכי הגבריות). הצניעות הזאת - לצד ההומור העצמי המבורך והתחושה שהשידוך עם טל עושה לשניהם טוב - מפתחת תקוות לקראת היום שאחרי, כשהזמני יהיה זמני פחות. אברי בן 60, ארז בן 62, ו"לונדון את קירשנבאום" התחילו כששניהם היו בני 63. לא מן הנמנע שמישהו, אולי אפילו אחד עם הפרעות קשב וריכוז, כבר מתחיל לעשות את החשבון.
    צילום "באין מדינה - יש אזרחים": כאן 11 / צילום "הצינור": רשת 13