שנים לפני שישראל הפכה למעצמה עולמית בייצוא פורמטים וסדרות דרמה, חגי לוי היה החלוץ שמכר את הסדרה "בטיפול" ל-20 טריטוריות שונות. בשיחה עם מני אבירם בפודקאסט "הקלט כסדרה" הוא נזכר, "זה היה לגמרי לא מוכר. זה פשוט התחיל לקרות, קיבלתי טלפונים. כמעט לא יזמתי קשר עם מישהו, אנשים הגיעו אליי. אלה היו אנשים שזה מאוד עניין אותם לעשות את 'בטיפול', בדיוק כמו שאותי עניין לעשות את זה בעבר. אף פעם לא היה לי חלום לעשות את זה באמריקה, רציתי לעשות את זה בתל אביב. זה פשוט קרה".
בזכות "בטיפול" הפך לוי לאחד היוצרים והבמאים הישראליים המצליחים בעולם. בשנים האחרונות יצר את "הרומן" עבור שואוטיים ואת "הנערים" ו"תמונות מחיי נישואין" עבור HBO. ובכל זאת, בינו לבין העיר לוס אנג'לס אין סיפור אהבה - רחוק מזה. "קשה לי מאוד עם לוס אנג'לס, עם כל עולם החיזור האמריקאי: המלונות, המכוניות, לשבת במשחק של הלייקרס. אני בא מלוס אנג'לס עכשיו, הייתי שישה ימים בעל כורחי רק בגלל שתי פגישות. בקושי יצאתי מהבית, ישבתי וקראתי את הספר 'חיים קטנים' בשביל להגביר את הדיכאון".
"אני ממעט לטוס ללוס אנג'לס, אני מגיע לשם כמה שפחות. לפעמים אני טס יום, נשאר שם יום וחוזר הביתה למחרת. אין שם עיר, אי אפשר לצאת מהבית וללכת - שזה דבר נורא בסיסי עבורי. כשאני כותב, אני הולך כל הזמן. אני יושב בבית קפה בשכונה שלי, כותב שעה, נתקע ומתחיל ללכת. בלוס אנג'לס אין את הדבר הזה. אין שם מפגש עם אנשים, הכל מאוד על כסף, תדמית והצלחה. אתה מדבר עם אנשים ומרגיש באיזשהו שלב של השיחה שהגעת לתחתית, זה לא ילך עמוק יותר משם, זה לא יהיה מעניין או אותנטי יותר. זה המקסימום שתוכל להגיע אליו. התרבות שגדלתי בה והגעתי ממנה הפוכה מלוס אנג'לס".
איך נולד הרעיון לעיבוד טלוויזיוני ליצירה כזאת משמעותית כמו "תמונות מחיי נישואין"?
"היא משמעותית לי עוד יותר מלשאר האנשים, כי היא ממש הסיבה שבגללה הלכתי לעשות קולנוע. ראיתי את הסדרה כששודרה בטלוויזיה הישראלית, הייתי בן 17 ולא הבנתי כלום, אבל הרגשתי שזה משהו מאוד גדול ושזה בטווח היכולות שלי לעשות כזה דבר. כשהבן של אינגמר ברגמן פנה אליי, זאת הייתה הצעה שאין לסרב לה ובו בזמן משימת התאבדות, כי אתה יכול רק להיכשל. התחיל תהליך ארוך של מה לעשות עם זה".
איך זה התגלגל ל-HBO?
"דיברתי על זה שנים לפני עם מייקל לומברדו, מי שהיה אז המנהל של HBO. זה היה ברור שיש פה פלטפורמה לשני כוכבים מאוד גדולים ושזה מותג. הם אמרו, 'אנחנו בעניין, תביא תסריט'. אחרי חודש-חודשיים היה תסריט ראשון והם אמרו 'אנחנו הולכים על זה, בתנאי שיהיו כוכבים A ליסט'. אמרתי: כן, בלי A ליסט אני לא עושה את זה, ומאותו הרגע עברו תשעה חודשים עד הצילומים. זה קרה מאוד מהר".
איך נוהל תהליך הליהוק? אתה סימנת את מי שאתה רוצה?
"כן, ידעתי את מי אני רוצה והייתה לי רשימה. כבר כשהגעתי ללוס אנג'לס בשביל למכור אותה, פתאום בבת אחת נקבעו פגישות. ככה הסוכנים עובדים, הם מלשינים ומעבירים תסריטים. הייתה פגישה עם כמה שחקניות, ובסיבוב הראשון מצאתי את עצמי עם שחקנית שהיית בתחתית הרשימה שלי. בסופו של דבר היא פרשה ואז הייתה עוד שחקנית שהייתה ברשימה שלי, אבל לא לגמרי. בסוף הייתה זו שהכי רציתי, ג'סיקה צ'סטיין. את אוסקר אייזק עוד לא הכרתי מספיק, אבל כשנפגשנו זה היה ברור שזה הוא".
זה דבר מדהים לשחקנים לקבל תפקידים כאלה.
"הם מדהימים, אני מת לעבוד איתם עוד פעם ומאמין שזה יקרה. יש לי רעיון לעשות מין עונה שנייה כסרט טלוויזיה, אבל בכל פעם שאני אומר להם את זה הם צורחים שהם לא מוכנים. ההפקה הזאת הייתה טראומטית, הם נכנסו לזה מאוד חזק. החברות הקרובה שלהם כמעט נגמרה בגלל הסדרה הזאת. זה היה אינטנסיבי, זה לא היה משחק. אתה רואה איך פתאום מחברים נורא טובים, נוצר ביניהם מרחק. הם יוצרים אותו, כי גם הסדרה יוצרת אותו. בפרק ארבע הם ממש מכים זה את זו ונהיה לא נעים. פתאום מישהו אומר, 'הרבצת לי יותר חזק ממה שסיכמנו', ויש סימנים כחולים. הדברים האלה אמיתיים. זו הייתה צלילה למקומות די אפלים של כולנו ולאט לאט יצאנו משם".
איך זה לביים שחקנים כאלה על הסט?
"זה קשה. השפה הייתה לי מאוד קשה. אני מדבר אנגלית בסדר, אבל לא ברמת בחירת המילים הנורא מדויקת שדרכה אני מביים בדרך כלל. אתה לוקח שחקן, אומר לו 'מועקה' והוא מדייק משהו. פה אין לך את זה. יש איזה טריק במוח שאומר לך רוב הזמן שאתה טועה, שאתה מדבר בשגיאות. אתה צריך לבסס סמכות מול האנשים האלה שבמילא אתה מסתכל עליהם מלמעלה. זה לא היה קל, אבל לאט לאט אתה מבין שיש לך עוד כישורים שאינם בהכרח ורבלים, שהם סומכים עלייך ושהם מדהימים. הם יביאו בכל פעם משהו נדיר".
צ'סטיין ואייזק חברים טובים עוד מלפני, יש ביניהם מתח מיני ונפשי. איך שורדים את זה על הסט?
"הם לא עשו סצינות סקס כל כך בעבר, בטח לא כאלה, זה באמת ריגש אותי שהם סמכו עליי ככה. הם אנשים מאוד קרובים, בילו המון ביחד, למדו את הטקסטים ביחד, היו רוב היום ביחד. כשעשינו את הבכורה בפסטיבל ונציה, הוא נישק לה את פנים היד וזה נהיה ויראלי. יש להם הומור פנימי שמאפשר להם לצחוק הרבה".
מבין הסדרות הרבות שעשית, איזו סדרה עוררה הכי הרבה שיח ציבורי?
"זה מורכב. ב'תמונות מחיי נישואין' נתתי בערך 140 ראיונות, משהו שלא חוויתי, אינסופי. אלה שני כוכבים ותשומת לב אחרת לגמרי. ב'הנערים' היה דיון פוליטי וגם שם הייתי צריך להתמודד הרבה. הסדרה הכי קרובה לליבי וזו שיצרה שיח שהוא פנימי יותר, הייתה 'המקוללים'. זו סדרה שעסקה בארבעה יוצרים ישראלים שחיו בשנות השבעים והשמונים, כמו יונה וולך ופנחס שדה. היא מתארת את הקשר שלי איתם דרך חומרים דמויי ארכיון. הדמוי ארכיון הזה יצר דיון שבחלקו היה כעס, על האופן שבו הולכתי שולל כיביכול את הצופים. זאת הייתה הסדרה הכי אישית שלי והכי אוונגרדית שעשיתי".
לוי משיק בימים אלה ספר חדש בשם "הנערים: פולמוס", אנתולוגיית מאמרים שעוסקים בסדרה שיצר ביחד עם יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל. הספר מתעסק בזווית הפוליטית, החברתית, הדתית והתרבותית של הסדרה שעוררה תגובות רבות בחברה הישראלית, בעקבות עיסוקה באירוע חטיפתו ורציחתו של הנער מוחמד אבו ח'דיר.
"בזמן אמת היו המון מאמרים על 'הנערים', שחרגו מעבר לביקורת טלוויזיה. הרגשתי צורך לשמור את זה ולאגד את זה ומשם זה טפח. בספר, אותו ערכה תמי ריקליס, יש 22 מאמרים ושיחות של היוצרים עם אנשי תרבות. סייד קשוע מדבר עם תאופיק, דרור משעני מדבר איתי. אני מאוד גאה בזה וחושב ש'הנערים' חרגה, לא תמיד מרצונה, מתחום הטלוויזיה - רציתי לתעד את הרגע הזה. הספר הוא תמונת מצב של הרגע הזה בהיסטוריה של ישראל. התנקזו אליו המון קונפליקטים מקומיים, דתיים, חברתיים ופוליטיים".
שלוש שנים אחרי שהסדרה שודרה, איך אתה מסתכל עליה במבט לאחור?
"אני שמח וגאה בזה שהיא פנתה אל הקהל המקומי ושההצלחה שלה הייתה משמעותית יותר גדולה בקרב הקהל הישראלי. לא ויתרנו על ניואנסים ושכבות שרק ישראלים מבינים. לזרים יותר קשה להבין את הסדרה הזאת, היינו יכולים בכל רגע נתון להשטיח אותה קצת ולעשות אותה נגישה יותר לקהל זר. לא הסכמנו לזה".
היית עושה את הדברים קצת אחרת?
"הייתי יוצר ציפיות אחרות. בגלל האופן שבו היא התגלגלה, היו ציפיות מהסדרה שלא התגשמו בקהל וזה חבל. זה יצר אנטוגניזם. זו סדרת מתח, סדררת ז'אנר, אפילו שהיא מותחת אותו לקצוות. זו סדרה שבה פרק שלם אין גופה, לא קורה כלום מבחינת הסיפור. הפרק הראשון נועד לעשות אקספוזיציה מאוד גדולה ולתת את ההקשר. במובן הזה זה היה אקט פוליטי, לא רק אקט דרמטי. אני מניח שאם היינו יודעים כל מיני דברים, היינו בונים את זה אחרת. את הפרק הראשון לקח לערוך שנה, היו ויכוחים פוליטיים ודרמטיים אינסופיים".
איך הסדרה התקבלה בישראל לעומת ארצות הברית והעולם?
"בארץ היו כל מיני גלים. בגל הראשון הצדדים, ימין ושמאל, נעמדו במקומותיהם. לימין היה מאוד קשה עם זה. ביבי בכבודו אמר לא לצפות בסדרה כי היא אנטישמית. היו גם תגובות יותר אותנטיות בהקשר הזה, אנשים שמקורבים למשפחות שלושת הנערים שמאוד כעסו. לאט לאט אנשים הבינו על מה הסדרה הזאת באמת וזה התחיל יותר להתערבב. אנשי שמאל אמרו פתאום: רגע, זו סדרה שהגיבור שלה שב"כניק ומראה איך כוחות הצדק הישראליים עושים את עבודתם. הימין פתאום אמר, מדברים פה על רוצחים יהודים ומנסים להיכנס לנפש שלהם, להבין את הרקע למעשה שלהם. הדברים נהיו יותר מורכבים".
הייתם שלושה במאים בסדרה אחת. לא רציתם לרצוח אחד את השני?
"בזמן הכתיבה והצילומים זה אפשרי, הכתיבה התחלקה באופן די הגיוני בין שלושתנו. בהתחלה אני הייתי אחראי על המבנה והשלד, ויוסף ותאופיק כתבו את הפרקים הראשונים. כשהצילומים התחילו, כתבתי את שאר הפרקים והם ביימו. הקונפליקטים הגדולים הגיעו בעריכה. אז צריך להחליט, אי אפשר למשוך את הוויכוחים. בנקודה הזאת הייתי צריך לפעמים לקחת את הסמכות שניתנה לי ולהחליט. זה לא היה פשוט, בטח לא לאנשים שבאים מעולם הקולנוע. כולנו למדנו מזה, הסדרה הזאת בנויה מהדנ"א של כל אחד מאיתנו ועם חלוף הזמן נשארנו חברים, ובסוף זה הכי משמעותי".
היית בקשר עם משפחות הנערים שנחטפו ונרצחו?
"כן. יצאה הודעה שזו סדרה על שלושת הנערים החטופים, מה שלא היה נכון. משפחת פרנקל גרה ביישוב שאני גדלתי בו, נוף איילון. אחותי עובדת שם במזכירות. היא אמרה לי, 'תקשיב, מהבוקר מתקשרים אל משפחת פרנקל לבקש את תגובתם'. הבנתי שמשהו נורא קורה. קבעתי פגישה עם שלוש המשפחות וישבתי איתן. זה היה מין להגיד: תראו, זו לא סדרה על הילדים שלכם, אחרת הייתי אומר לכם את זה. אבל יותר גרוע מזה, זו סדרה על נער אחר. לאורך שנות ההפקה היו מגעים, יש לי תכתובות. לא נעלמתי, הייתי שם. הזמנתי את המשפחות לראות את הפרקים, הן בחרו שלא לעשות את זה. אני מבין את זה".
סיפרת שאתה רגיל לעבוד תמיד מתוך התרסה. איך זה בא לידי ביטוי ב"הנערים"?
"היה רגע שקראנו את התחקיר ונחשפנו לרוצחים של מוחמד אבו ח'דיר, ראינו עדויות שלהם ואת החקירות ואמרנו לעצמנו - אף אחד לא יודע כלום. אתם חושבים שאתם יודעים מה קרה, אבל אתם לא יודעים כלום. כל בן אדם ששאלת אותו לפני הסדרה, היה אומר שזה קיצונים ימניים עשו את זה, נוער הגבעות או להב"ה. לא, אלה סתם אנשים עם אפס עבר של אלימות או פוליטיקה. הנער הזה שרצח, זה הרבה יותר מורכב ממה שאתם חושבים".
בספר אתה מספר שסדרות כמו "פאודה", "טהרן" ו"חטופים" היו תמרור אזהרה בשבילכם, במובן ש"את זה לא נעשה אצלנו".
"זה אמר מבחינתנו כמה דברים. הראשון, שלא נשתמש בסכסוך לצורכי בידור. הרגשנו שזה לא נכון לעשות את זה. השני, שבסדרות האלה אין שום מעורבות של יוצרים פלסטינים. מתוקף זה, זה מתאר את הצד הפלסטיני כמו שהיינו רוצים לחשוב. יש גם את הפנייה לקהל יותר רחב שאומרת: בואו נעשה את הדברים טיפה יותר ברורים ושטוחים כדי לייצר נגישות יותר גבוהה. לא רצינו את זה. 'הנערים' היא על הקצה של סדרת ז'אנר, היא בועטת בו כל הזמן ומתנגדת אליו. לכן בהכרח היא גם פחות פופולרית. עשרות הצעות זורמות אליי לעשות כאלה דברים, אבל זה לא מעניין אותי כז'אנר. אני לא רואה אף אחת מהסדרות האלה, זה פשוט לא קשור אליי, אבל מכבד מאוד את מי שעושה אותן".
אחרי הסדרות שעשית, אתה יכול לנוח על זרי הדפנה?
"אם אתה גר שם אתה לעולם לא מפסיק ובדרך כלל לא עושה רק דבר אחד, אלא מלא דברים. ההכרח שמה זה לזוז כל הזמן, להביא עוד כסף ועוד יצירות, לשמור על הסטטוס שלך. זה לא פשוט. גם אם יש לך מיליונים אתה לא מפסיק. אני מצאתי קומבינה מוצלחת: אני גר פה ועובד שם, ולכן אני מאוד משוחרר מהקצב שהם רוצים. כל הריאן מרפיים והדיוויד אי קליים האלה שעושים מיליון סדרות בבת אחת, אני משוחרר מהלופ הזה. זה לא מעניין אותי. אני עובד עכשיו על סדרה ל-HBO ומן הסתם יהיו עוד".
יש לך טיפים ליוצרים צעירים?
"כשיש לך רעיון, ספר אותו לכל העולם, כל הזמן. אנשים מפחדים נורא שיגנבו להם רעיונות, אבל זה לא קורה. לא גונבים. הרעיון זה רק תחילת הדרך, אז כשאתה מספר על זה כל הזמן אתה שומע תגובות ואנשים אחרי חצי שנה שואלים אותך מה עם זה, אתה מרגיש לא נעים שאתה לא מקדם את זה. אני מאוד לא דיסקרטי בדברים שאני עושה, להפך. הדבר הנוסף הוא לעולם לא לעבוד לבד. בשלבים מאוד מוקדמים אני מכניס פרטנרים. אני הולך הרבה בזמן הכתיבה, גם לבד ולפעמים גורר איתי את הפרטנרים המסכנים שלי להליכות אינסופיות. זה מדהים. אתה יושב תקוע, אומר: זה לא הולך לעבוד, זה חרא, עושה עשר דקות הליכה רגילה וכנראה שמשתחרר איזשהו חומר במוח. אחרי טיול של חצי שעה אתה חוזר למחשב ויש עם מה לעבוד".