"לא היה לנו כסף. טרנטינו נסע באוטובוסים ואני עם מכונית שקיבלתי"

המפיק ההוליוודי האגדי לורנס בנדר השתתף בכמה מהפרויקטים המוכרים ביותר, שזכו להצלחה בכל העולם. לצד אחד מהבמאים הבולטים בשנים האחרונות, קוונטין טרנטינו, הוא יצר סרטים שסחפו אחריהם קהל רב, ביניהם הקלאסיקות "ספרות זולה", "ממזרים חסרי כבוד" ו"כלבי אשמורת". כעת, הוא מתחבר לשורשיו היהודים והיה מעורב בהפקה הישראלית של סדרת הדרמה החדשה של קשת 12 "אור ראשון" (פרק חדש ברביעי, אחרי החדשות, קשת 12) שמבוססת על ארבעה סיפורי גבורה אמיתיים שהתרחשו ב-7 באוקטובר.

בשיחה עם מני אבירם בפודקאסט הדרמה של קשת 12 "הקלט כסדרה", סיפר בנדר על הדרך שעבר בקריירה ועל הרגעים המרגשים מהסט של התוכנית - שעוד לפני שידורה בארץ נמכרה לפרמאונט הבינלאומית, ותשודר לעשרות מיליוני צופים בעולם. "כשישראל הותקפה באלימות, היה נראה שנקבל תמיכה וזה כמעט מיד הפך להיות ממש ברור שאנחנו לא", אמר. "זה היה בלתי נתפס, איך זה קורה כשישראל נפגעה כל כך באכזריות? התחלתי לדבר על זה בתקשורת, הייתי - ואני עדיין - מאוד קולני. התמקדתי בדברים שקשורים לעם שלי וזה הרגיש טוב לעשות את זה. יהיו הרבה סרטים ותוכניות טלוויזיה נגדנו, ואני רוצה לעשות סרטים ותוכניות טלוויזיה כדי להראות סיפורים על ישראלים ועל יהודים. לא תעמולה, אלא להראות דברים אמיתיים כדי שזה יוכל לעזור".

 "התחלנו לעבוד ולראיין הרבה אנשים על סיפורים שונים", המשיך בנדר. "גייסנו כסף כי רצינו לעשות את זה כמקומי לגלובלי, אז זה כמובן בעברית, אבל רצינו שזה יהיה לקהל בינלאומי. אנשים צריכים לדעת מה קרה כאן ואנחנו רוצים לספר להם את זה. גייסנו כדי להפוך להפקה גדולה יותר, בעלת ערך מוסף שיכול להתחרות בשוק הבינלאומי. אנשים תרמו כי הם האמינו בזה, עשינו את זה מסיבה אחת - לספר סיפורים כדי שאנשים יוכלו לראות מה קרה כאן בצורה יצירתית וקולנועית. זה לא סרט תיעודי".

כאמור, הסדרה מבוססת על אירועים אמיתיים והאנשים שמאחורי הדמויות המוצגות בה עדיין מתמודדים עם סיטואציות לא פשוטות. במהלך העשייה, הם ביקרו בסט הצילומים: "הם כמו כוכבי קולנוע בשבילי, גיבורי על. הם שמחו להיות שם ולצפות", אמר בנדר והוסיף על זוג שעליו מבוסס אחד מקווי העלילה: "האישה הראתה לי צילומי רנטגן של הירך שלה שנורתה לחלוטין, והבעל סיפר לי שהוא ירה באקדח מול מחבלים עם מקלעים. הוא צלף אז הוא הצליח להרוג כמה מהם, אבל אז האקדח שלו נתקע והוא ירד לדפוק אותו ברצפה, וכשהוא ירד משהו פגע לו בראש - והוא נהדף אחורה. הוא הגיע לבית החולים, בדקו את הראש שלו וגילו שירו בו שם. זה שרט אותו. אם האקדח לא היה נתקע, הוא היה מת. הוא הראה לי תמונות של דברים שונים שהם ממש קשים".

קו עלילה נוסף עוקב אחרי משפחת יהלומי, כשרותם סלע מגלמת את אם המשפחה בת שבע. "צילמנו אותה עם הילדים שלה במנוסה. היינו בחלק הצפוני של הנגב, אבל זה מספיק דרומה כדי שנשמע את הפיצוצים של הקרב שמתנהל בעזה. בסצנה היא בורחת מהטרוריסטים, זה פשוט מטריף את השכל", נזכר המפיק. "לא יודע אם אי-פעם תהיה לי את החוויה הזאת שוב, מקווה שאף אחד לא יחווה את זה כמובן, אבל זאת הייתה חוויה מדהימה לפגוש אותם ולהתקרב לחלק מהניצולים שאנחנו מספרים את הסיפורים שלהם.

"כשהייתי בניר עוז, האישה האמיתית הראתה לנו את הסביבה ולא הבנתי שאנחנו מספרים את הסיפור עליה. היא שרדה, שוטרת שהייתה עם אקדח מול מאות מחבלי חמאס, וכשכל האנשים מתו סביבה. היה אפשר לראות את האישה הנפלאה והיפה הזאת, ואת הטראומה שעדיין נמצאת בתוכה. התחבקנו וזה היה מרגש בשבילי". במפגש עם בת שבע יהלומי, הוא קיבל סיכה בצורת עקרב: "אוהד יהלומי היה מומחה לעקרבים, הוא כתב ספר עליהם. בסיפור הוא משחק עם הבת שלו, הם רואים עקרבים וזאת סצנה יפה. היא נתנה לי את הסיכה הזאת ואמרה שזה בשביל אוהד, אני עונד אותה לעתים קרובות וענדתי אותה גם כשבת שבע הגיעה לסט. היא ראתה את הסיכה עליי, נגעה בה ואמרה תודה".

החיבור של בנדר אל הפרויקט ואל המדינה נובע מהרקע היהודי שלו. הוא גדל בניו יורק במשפחה שהיגרה ממזרח אירופה: "גרתי בשכונה לבנה, הייתה שם כמות לא מבוטלת של יהודים, אבל זה היה אזור אנטישמי. ביסודי הייתי הילד היהודי היחיד בכיתה שלי, כשהגיעו החגים המורה היה מבקש ממני לקום ולדבר על זה. כשהייתי בתיכון ספגתי מעשי בריונות, דחפו אותי לתוך לוקרים. שום דבר לא מסכן חיים, לא פחדתי לחיי. הבנתי בבירור שהמקום שלי שונה משאר הילדים", נזכר.

"הייתי בישראל כמה פעמים אבל עכשיו זו הפעם הראשונה שאני כאן בצורה הזו, עובד במדינה, וזו דרך שונה לחלוטין לראות מדינה. לא הייתי כאן מאז 7 באוקטובר, זו חוויה שונה מאוד - לפגוש אנשים ששרדו, שהיו בני ערובה, שבני המשפחה שלהם עדיין שם או שהמשפחות שלהם נרצחו. זה הרגיש ממש חשוב כיהודי מהתפוצות שחי באמריקה. הלב והנשמה שלנו נמצאים כאן והרגשתי שחשוב לי להיות כאן. פגשתי את החטופים שחזרו ואת בני המשפחה, היה כבד, נפלא ואנושי לפגוש חלק מהצעירים המדהימים האלה. מלהיות במנהרות הרבה זמן, זה מרגיש כאילו הם פורחים - למרות שישנה טראומה. ביקרתי בניר עוז, בנובה, בבארי ובשדרות, פגשתי אנשים שסיפרו לי על החוויות האישיות שלהם. לראות את המקומות האלה, אפילו לדבר עליהם - מאוד קשה לי לעצור את הדמעות".

אל "אור ראשון" הגיע בנדר לאחר שכבש פסגות רבות בקריירה. למרות שבתחילת הדרך שאף להיות מהנדס ואף נרשם ללימודים בתחום, הוא מצא את עצמו רודף אחרי חלום שונה לגמרי - ריקוד. כשלא השיג את המטרות שכיוון אליהן, ביצע שינוי נוסף והפעם נרשם ללימודי משחק. "עברתי ללוס אנג'לס כדי לשחק. אחרי שנים שבהן הייתי תפרן ולא הגעתי לשום מקום, הייתי צריך לעשות שינוי והתחלתי לעבוד על סטים של סרטים כדי להרוויח כסף. הסתכלתי סביבי ואמרתי: 'אני רוצה להיות המפיק'. חבר הציג אותי בפני קוונטין טרנטינו, הוא אמר שהוא רוצה לעשות סרט, ואז הוא כתב את 'כלבי אשמורת' בתוך שלושה שבועות. לפני כן עשיתי סרט אימה דל תקציב וזה היה נהדר, קוונטין אהב את זה.

"כשהוא כותב הוא יוצר את הדמויות ועוקב אחריהן, יש לו מושג איך זה צריך להיגמר, אבל אז הדמויות יכולות לשנות הכול", אמר בנדר על עבודתו של טרנטינו, והמשיך לספר על מעורבותו כמפיק ביצירת "כלבי אשמורת": "הבאתי לבמאי מונטי הלמן את התסריט והוא רצה לעזור לקוונטין לביים, אז הוא הלך למשכן את הבית שלו כדי לגייס את הכסף. השחקן הארווי קייטל הסכים להשתתף והתחלנו ללהק. הארווי אמר שאנחנו צריכים לנסוע גם לניו יורק, אבל עדיין לא היה לנו כסף. קוונטין נסע באוטובוסים ולי הייתה מכונית שקיבלתי בחינם. הארווי הטיס אותנו לניו יורק, הלכנו ישר לעבודה. אני מניו יורק, היה מצחיק להיות שם עם קוונטין כי זה היה כמו לראות את העיר דרך העיניים שלו בפעם הראשונה. קוונטין אוהב לעשות הרבה חזרות, זה נמשך הרבה יותר זמן ממה שתכננו. שיחקתי את השוטר שיושב בכיסא ונקשר, הם היו חונקים אותי והייתי נופל".

בנדר העיד שקייטל השפיע עליו רבות בתחילת הקריירה: "הארווי הוא אדם מדהים לעשות איתו את הסרט האמיתי הראשון שלך. הוא באמת גרם לי להבין שהעבודה שלי כמפיק היא לעזור לבמאי בצורה יצירתית ולשמור עליו. למדתי ממנו הרבה, הוא הפך להיות כמו אח בשבילי ועשינו שלושה סרטים ביחד. למדתי כל כך הרבה בימים הראשונים בתחום של הפקת סרטים מאנשים כמו הארווי", אמר והוסיף על הקשר בינו לבין טרנטינו: "התקרבנו יותר ויותר, הוא ראה את זה שאני שומר עליו ובאמת יצרנו מערכת יחסים הדוקה מאוד".

"כלבי אשמורת" סחט מחמאות והכניס את בנדר וטרנטינו לרשימות מכובדות. "החלום שלנו היה להיכנס לסאנדנס ושנלך לקאן, זה כמו האולימפיאדה של פסטיבלי הסרטים. כשנכנסנו לסאנדנס, הארווי ויינשטיין קנה את הסרט. לא זכינו בכלום, לא היינו מרוצים מזה אבל שמחנו שהארווי קנה את הסרט. ההצלחה בקופות לא הייתה מה שקיווינו לו, אבל הווידאו התפוצץ. נכנסנו לקאן כבחירה רשמית מחוץ לתחרות, הלכנו לבכורה של הסרט בקולנוע עצום וזה היה ממש מגניב. זו הייתה חוויה לשני ילדים שהיו מרוששים".

מתי התחלתם לדבר על הסרט הבא?
"קוונטין היה אומר שהסרט השני של במאי הוא הסרט הכי חשוב, כי אם הבמאי עושה שני סרטים טובים ברצף אז אתה יודע שלבחור הזה יש כישרון רציני. אחרי זה אתה יכול לעשות סרט שלישי גרוע, אבל אם הוא עשה שני סרטים ברצף שהם ממש מגניבים - אז יש לו את זה. קוונטין התחיל לחשוב על 'ספרות זולה' זמן קצר אחרי 'כלבי אשמורת', והוא התחיל את תהליך הכתיבה".

ידעת כבר אז שיהיה לכם מספיק כסף לסרט הזה?
"קוונטין רצה לעשות את הסרט הבא עם תקציב של בין שישה לשמונה מיליון דולר, רצה לוודא שאנחנו עושים סרט שבו האנשים שנותנים לנו את הכסף יקבלו אותו בחזרה. זה היה נהדר שזה חשוב לו. לעבוד עם במאי שיש לו חשיבה כזאת גם גורם לך להרגיש שיש לו אחריות אמיתית. ככל שהתקציב נמוך יותר, ככה יש לך יותר כוח כבמאי וכמפיק כי אנשים מסתכנים פחות ונותנים לך יותר חופש פעולה. עבדתי על התקציב, הגעתי לכל המספרים של כמה שזה יעלה, ונשאר סכום מסוים עבור השחקנים. עלה לי רעיון מטורף כדי לשמור על זה מתחת לשמונה מיליון דולר - אני הולך לקחת את היתרה ואחלק אותה בין השחקנים לפי כמה שבועות כל שחקן עובד. אתה מחבר את כל השבועות ומחלק בסכום כסף הכולל שנשאר לנו, ככה שילמנו לשבוע. ג'ון טרבולטה עבד שבעה שבועות וקיבל 20,000 דולר לשבוע, אז הוא קיבל 140,000 דולר. ברוס וויליס קיבל 16 מיליון דולר עבור סרט באותה תקופה, כמו ב'מת לחיות 3'. הלכנו לבית של ברוס והארווי הציג אותנו, היו לו הרבה חברים שהיו שוטרים והם הכירו כל שורה ב'כלבי אשמורת'. ברוס אמר שהוא רוצה לעשות את הסרט שלנו, הוא כוכב ענק ובחור מדהים לעבוד איתו. זה היה סט נפלא".

איך חשבתם על ג'ון טרבולטה?
"הדבר הראשון שקרה היה שקוונטין עמד לתת את התפקיד למייקל מדסן, אבל הוצע לו תפקיד של קאובוי בסרט אחר. מייקל אמר שזה החלום שלו להיות קאובוי, קוונטין הבין וזה שחרר אותו לקבל החלטה אחרת - היה לו רק אדם אחד בראש וזה היה ג'ון. הוא לא אמר לא, הוא לא אמר כן. זוכר את הפעם הראשונה שדיברתי עם ג'ון טרבולטה בטלפון, שאל אותי על קוונטין ועל עוד דברים רק כדי לקבל מידע. הוא רצה לפגוש אותו אז קוונטין הלך לבית של ג'ון והם נפגשו, זה היה כמו אהבה ממבט ראשון".

שחקן מוכר נוסף שהשתתף בסרט היה סמואל ל. ג'קסון. "הסיפורים עליו הפכו לידועים לשמצה בשלב הזה. סם הגיע לקרוא עם קוונטין והוא היה נהדר, אבל אז שחקן אחר נכנס והפיל אותנו", סיפר בנדר. "לא ידענו מה לעשות, הסוכנת של ג'קסון התקשרה ואמרה שאין מצב שהוא לא מקבל את התפקיד הזה אבל יש לנו יותר מדי כבוד, אני לא יכול לבקש מסם לחזור ולהיבחן בשבילנו. הסוכנת אמרה שהוא יבוא, והוא נכנס ואמר: 'חבר'ה, מה לעזאזל? ביקשתם ממני לקרוא, רוצים שאני אבחן? אני הולך להיבחן ואני אתן לכם בראש'. הוא עשה את זה והוא היה כל כך מתאים לתפקיד, והוא הפך אולי לאחד מהקולות החשובים ביותר בכל הסרטים של קוונטין במשך שנים רבות - הוא היה קמע המזל של קוונטין".

עד היום אנשים מצטטים מ"ספרות זולה". הייתה נקודה שבה הבנתם שאתם יוצרים משהו גדול?
"אף אחד מאיתנו לא חשב שזה יהיה הלהיט הענק שזה הפך להיות. התסריט היה טוב, אי אפשר להכחיש את זה, אבל כל האולפנים ויתרו על התסריט הזה. ידענו שיש לנו משהו מיוחד, כשהיינו יושבים בחדר העריכה וצופים בסרט ידענו שמעולם לא ראינו סרט כזה לפני כן".

המשכתם לעשות עוד הרבה סרטים ביחד. יש לך מועדף?
"זה בין 'ספרות זולה' ל'ממזרים חסרי כבוד', מתלבט לגבי איזה מהם אני אוהב במיוחד. סביר שזה 'ספרות זולה' במעט, גם 'ג'קי בראון' מתגנב לשם. אני אוהב את 'ג'קי בראון', זה סרט כל כך טוב".

הופתעת שטרנטינו עבר לישראל?
"את 'ממזרים חסרי כבוד' הקרנו בתל אביב בשנת 2009. לקחתי אותו ליד ושם באותו יום, זאת הייתה חוויה נהדרת כי היה לו הרבה ידע על יד ושם. היה לנו סיור פרטי עם מומחה שלקח אותנו. כשיצאנו באותו לילה הוא פגש את אשתו, פגשנו אותה באותו זמן. הוא התאהב והייתי מאוד שמח בשבילו".

למרות הקשר הקרוב ביניהם, בנדר השתתף גם בפרויקטים שאותם לא ביים טרנטינו. אחד מהסרטים המוצלחים שהפיק היה "סיפורו של וויל האנטינג": "מאט דיימון ובן אפלק כתבו את זה, הארווי ויינשטיין קנה את התסריט ורצה שאפיק את זה", סיפר. "קראתי וזה היה תסריט מדהים, אבל כמובן שהיו לי מיליון דברים להגיד. זה קצת כאב בתחת לאנשים, אבל בסופו של דבר זה הפך למועיל מאוד. בן, מאט ואני התחלנו לפתח את התסריט, לא יכול להגיד שזה היה נטול מריבות, אבל תמיד בגלל הרצון לעשות את הטוב ביותר עבור התסריט הזה.

"ניסיתי למצוא את הבמאי הנכון ונפגשתי עם גאס ואן סאנט. החבר'ה אהבו אותו אבל הארווי לא הסכים כי הסרטים של גאס לא היו סרטים מסחריים גדולים, אלא יותר מגניבים. הארווי אמר שיש לו דברים רעים על גאס ושהוא לא מספיק מסחרי. הייתי בטוח שהוא הבמאי הנכון ולקח לי שישה חודשים לשכנע את הארווי, זה היה קשה אבל בסוף הוא התחבר אליו. גאס הוא במאי מדהים, יש דמיון בדרך שבה הוא וקוונטין מביימים ומעט מאוד אנשים מביימים ככה - שניהם לא משתמשים במסך, הם יושבים ליד המצלמה וצופים. הם כמעט הופכים לחלק מהסצנה, יש את השחקנים ממש מולך ויש את הבמאי והמצלמה בערך באותו המקום. זה לא צירוף מקרים ששניהם מקבלים את ההופעות המדהימות האלה מאנשים".

בנדר השתתף בהקרנה מיוחדת של הסרט בפני הנשיא קלינטון בקמפ דיוויד, אירוע שעליו העיד כי היה אחד מהרגעים הגדולים בחייו. "זה היה אחד מרגעי ההארה, התחלתי להרגיש שמשהו חסר בחיים שלי. פגשתי שם אנשים יוצאי דופן, הבנתי שצריך לעשות שינוי בעולם והתחלתי לעשות הרבה דברים שונים". חלק מהשינוי כלל התערבות של המפיק בנושאי פוליטיקה וסביבה, ולמרות שעסק ביצירת סרטים עלילתיים הוא התחיל להתעניין בסרטים תיעודיים. "ראיתי את אל גור עושה מצגת שקופיות. הייתי בקהל וישבתי ליד חבר תסריטאי ובמאי מוכשר להפליא, אמרתי לו שצריכים לעשות סרט ממצגת השקופיות הזו. זה הפך לחלק מדהים בחיי שבו כמעט הפסקתי לעשות סרטים לזמן מה, הפכתי למעורב מאוד בתנועת משבר האקלים.

"פנו אליי מוולמארט, ביקשו שאהיה מעורב ביום הקיימות הראשון שלהם. לקחנו את השקופיות הלא מושכות האלה והפכנו אותן לצבעוניות, גרמנו להן לזוז ויצרנו סט גדול. זה הפך לשינוי מהותי ברמה עולמית, זה זכה בפרס האוסקר, ונשיאים וראשי ממשלה בכל העולם ראו את זה. זה עזר להניע את תנועת משבר האקלים".

אהבת לעשות סרט תיעודי?
"לא הייתי מחשיב את עצמי ליוצר סרטים דוקומנטריים. נכנסתי לסרטים תיעודיים כי רציתי לעשות שינוי. עשיתי עוד סרט תיעודי על הפצת נשק גרעיני, זה גם הניע שינוי משמעותי. רואה את זה ככלי שאם אני מסוגל להשתמש בו, אז אני יכול לעשות את זה".