אריק קנלר, המייסד והבעלים של סוכנות ייצוג האומנים הנושאת את שמו, מייצג את האומנים והיוצרים המובילים בישראל כגון חגי לוי, רון לשם, אתגר קרת, דרור משעני ועוד. הוא עושה זאת 26 שנים, עוד מהימים שניהל את הסוכנות מדירת שני חדרים בתל אביב. "הסוכנות נולדה בדירה שכורה קטנטנה, חדר וסלון. הבאתי מזכירה, ושנה וחצי אחר כך היא אמרה: 'אריק, אי אפשר להמשיך לעבוד בבית. בוא ניקח משרד'. לאט לאט זה התחיל לגדול", נזכר קנלר בשיחה עם מני אבירם בפודקאסט "הקלט כסדרה".

העבודה כסוכן אומנים מפגישה את קנלר עם לא מעט אגואים גדולים: "זה מעיף את המוח וגם מאתגר. הרגעים שמרגשים אותי זה כשמישהו מציג לי רעיון חדש שלו. באותו רגע אני מרגיש הכי בר מזל בעולם וחושב לעצמי: איזה מזל שאני עושה את זה. כשמישהו מתקשר ובוכה בכי דרמטי כאילו פרצה מלחמת העולם השלישית, על משהו כמו מיקומו בקרדיט - להגיד שגם זה מעיף לי את המוח, קצת אחטא לאמת".

איך מג'נגלים בין כל כך הרבה אגואים?
"לפעמים, כשאנשים מאוד לא בפרופורציות, זה מאתגר ומתיש. לפעמים בא לי לשים שלט: 'אנחנו לא טיפול נמרץ'. הרבה פעמים אומרים: 'זה דחוף לעכשיו עכשיו', כשזה לא באמת דחוף. מה שעוזר זה להבין שיש משהו יותר עמוק שמפעיל את זה. שמתי לב שלפני שיצירות יוצאות אנשים מתחרפנים, מאבדים את זה. מה שמפעיל אותם זו חרדה מטורפת שהם לא יודעים לבטא כל כך. בהתחלה לא הבנתי מה זה הטירוף הזה, אחר כך הבנתי שאלה פחדים ממשהו נורא אישי שלהם שיוצא החוצה".

היו פעמים שאמרת למיוצגים שלך שאתה לא רוצה יותר?
"כן. היה לי מאוד קשה להגיד את זה, אבל יש אנשים שנורא מתוסכלים, אפילו מהשירות. אני מאוד בר מזל שעם 99% מהאנשים שאני עובד איתם, אנחנו ממשיכים לעבוד ביחד או להיות שותפים. זה נדיר מאוד. היו מעט אנשים שכן עזבו אותי, אבל אלה שמאוד כאב לי שעזבו חזרו אליי בסוף".

אחד המפגשים הזכורים ביותר לקנלר היה זה עם המחזאית ענת גוב ז"ל, לפני מותה. "היא קראה לי לקפה וביקשה ממני לייצג את העיזבון שלה. שאלתי אותה, מה זאת אומרת? אני לא מבין. היא אמרה: 'אני חולה, יש לי סרטן. אני רוצה שתייצג את העיזבון, באתי לנקות שולחן'. המפגש הזה כל כך הפעים והסעיר אותי".

"הייתה לי התנגדות, ניסיתי להגיד לה: ענת, את לא אמורה לדבר איתי על זה. ספרי לי מה את כותבת עכשיו. היא אמרה לי משפט חזק שמאוד השפיע עליי: 'אריק, אתה הולך למות. אני אומרת לך את זה כדי שלא תפחד להגשים את החלומות שלך'. לפני זה ניסיתי להיות אבא ולחבור להורות משותפת עם מישהי, וזה לא צלח. קצת ויתרתי על הרעיון הזה, אבל משהו במפגש עם ענת העיר אותי ועורר אותי. היום אני אבא לאימרי, שזה הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים. זה קרה בזכות המפגש הזה".

"אני לומד המון מהמיוצגים שלי. אני יכול להתקשר לקרן מרגלית ולהגיד לה: כשישבתי אצל הפסיכולוג ציטטתי אותך אומרת משהו עליי שפתאום העיר אותי נורא. זה חלק מהדלק, זה לא רק עסק או מקצוע. זה מעבר לזה. זה מפגש בין בני אדם ויצירה. כשאני רואה מישהו מוכשר זה מטלטל אותי, מעיר אותי, מחרמן אותי, מעיף לי את המוח".

מימין: תאופיק אבו ואיל, חגי לוי ויוסף סידר,יוצרי ה (צילום: NYT photos - Maria Baranova)
תאופיק אבו ואיל, חגי לוי ויוסף סידר | צילום: NYT photos - Maria Baranova

עד כמה אתה מעורב בפרויקטים של המיוצגים שלך?
"אני עובד עם אנשים מאוד אינדיבידואליסטים. יש כאלה שיש להם חיבור מאוד קרוב אליי, גם בתהליכים האומנותיים. הם אוהבים לשתף אותי, להראות לי, להתייעץ איתי. יש כאלה שלא רוצים את זה, רוצים שאבוא לפרמיירה ולא מעניין אותם מה יש לי להגיד על זה. זה תלוי בדינמיקה שנוצרת ובצרכים שלהם. זה לא גורף".

אתה יודע לשים את האצבע על פריצת הדרך שלך כסוכן?
"לא אשכח כשחגי לוי התקשר אליי ואמר, 'יש סדרה יומית שאני רוצה לעשות. יש לי נורא מעט כסף, אני צריך שזה יהיה כתוב טוב, מבוים טוב ומשוחק טוב. אני רוצה את הכותבים שלך'. זו הייתה הסדרה 'בטיפול', פריצת דרך מאוד גדולה. פעם ראשונה שמכרו לחוץ לארץ. אחר כך שירה גפן ואתגר קרת עשו את 'מדוזות' וזכו בפרס מצלמת הזהב בקאן. יוסף סידר ורון לשם הצטרפו למשרד, הם עשו את הסרט 'בופור' ביחד. הייתה הרגשה שמשהו בחוץ לארץ נפתח, וזה מאוד הדליק אותי".

בעקבות סיפורי ההצלחה הגדולים בשנים האחרונות, אתה חושב שהשיא עוד לפנינו או שזה ידעך?
"הסטרימרים הפכו את העולם ליותר פתוח. אם היית אומר לי לפני 20 שנה שמישהו בארצות הברית יקנה סדרה בעברית, הייתי חושב שאתה מטורלל. יש יותר פתיחות לקולות שאינם אמריקאים, מה שלא היה פעם. יש בארץ כשרונות אדירים. יש לי תזה שלפעמים מגבלת תקציב מייצרת דברים מאוד מעניינים באומנות. את 'בטיפול' כפי שנעשה פה, לא היו עושים כך מלכתחילה בארצות הברית. בארץ יש יותר חופש אומנותי, מתערבים פחות, וקולות היוצרים יוצאים החוצה. זו ערוגה מאוד מוצלחת ליצירה. יכול להיות שזה קשור למקום שאנחנו נמצאים בו ולסביבה. בשוויץ יש פחות יצירה מרתקת".

איך אתה משכנע משקיעים לשים מיליונים על סדרות שאי אפשר לחזות אם יצליחו?
"יש בזה אלמנט של סיכון, אבל האנשים ששיכנעתי להשקיע מאוד מבוסטים. הם הרוויחו מאוד טוב. אמרתי להם: הסיכוי של זה להימכר לא גבוה, אבל יהיה לכם טיקט. היא תעשה באזז, תהיה חשובה מאוד, ותוכלו להסתובב ולהגיד שאתם עשיתם את זה. יש לי מחלקות במשרד שאינן רווחיות אבל אני לא אוותר עליהן כי הן מאוד ערכיות בעיניי. עזבונות מסוימים שאני מייצג חשובים לי מאוד, על אף שזה לא מתורגם לכסף".

איך אתה מחליט את מי לייצג?
"הרבה אינטואיציה. אני נחשב לגורם בעייתי במשרד בכל מיני מובנים. אחת הסיבות שהצלחתי זה כי הבנתי את המגבלות שלי, וחלק מהמגבלות זה שאני לא 'וואן מן שואו'. אני לא יודע לעשות הכל לבד. יש דברים שאני טוב בהם, ויש דברים שלא. אני עובד בשיטה האמריקאית, שזה ייחודי בארץ: יש תחתיי סוכנים מדהימים שהמיוצגים מחולקים אליהם. אני מרגיש בר מזל וזה שהם מצליחים לסבול אותי, זה בכלל השיא".