יוצר הטלוויזיה חגי לוי: "הגעתי למצב שאני קם בבוקר בזעם משוגע"

חגי לוי מעולם לא חלם להצליח באמריקה, אבל בשנים האחרונות עבודתו מתרכזת בעיקר מעבר לים. הוא נחשב לאחד היוצרים הישראלים המוערכים בעולם, כשברזומה שלו סדרות מצליחות רבות כמו "בטיפול", "הרומן" ו"תמונות מחיי נישואין". למרות שלא שאף לכך, תכניו צברו תאוצה גם בזירה הבינלאומית והביאו לחוזה אקסקלוסיבי מול HBO. עכשיו, הסדרה החדשה והמדוברת שלו "אתי", שמבוססת על יומניה של צעירה שנספתה באושוויץ, עלתה למסך בבתי קולנוע "לב". בפודקאסט "הקלט כסדרה", פודקאסט הדרמה של קשת 12 עם מני אבירם, שוחח על ההפקה האירופאית המרשימה: "יותר הגיוני לי לעבוד בהולנדית מאשר לעשות סדרה באמריקה".

ההשראה לסדרה הגיעה ממקום מפתיע כשבמהלך טיפול, המליצה הפסיכולוגית ללוי על הספר "השמיים שבתוכי". הספר מגולל את מחשבותיה וחוויותיה של אתי הילסום, אישה צעירה בהולנד של שנות ה-40 המוקדמות ומתבסס על יומניה מאותה תקופה. הוא התפרסם שנים רבות לאחר מותה באושוויץ והפך בהדרגה מספר שואה לספר של חוגים רוחניים ודתיים. "כל הספר הוא יומן בן שנה וחצי", מספר לוי. "היא בחורה סופר מודרנית, נוירוטית ונרקיסיסטית שרוצה לכתוב. ואז היא הולכת לטיפול אצל יהודי מהגר מברלין. שיטות הטיפול שלו הן חריגות ולאחר כמה פגישות היא נהפכת לאהובתו. יש ביניהם קשר מאוד חזק ותוך כדי היא עוברת תהליך רוחני שבו היא מוצאת גרעין פנימי שהיא קוראת לו אלוהים, דרכו היא מתמודדת עם המציאות שהולכת ונהיית קודרת".

מוטיב האמונה חוזר לא פעם בעלילת הסדרה, דבר שמשך מאוד את לוי, שבגיל 20 עזב את הדת ויצא בשאלה. "זה אפשר לי דיאלוג עם עולם שממש זנחתי, כי יש משהו חילוני באופן שבו היא מדברת על אלוהים, או יותר נגיש. זה לא אלוהים שיושב בשמיים כמו שאני גדלתי עליו וכמו שעדיין הרבה אנשים מרגישים. אלא זו מודעות שלמה שלה לזה שהיא ממציאה אלוהים. זה דבר שהיא מוצאת בתוכה והיא קוראת לו ככה, ואז הוא גם נהיה בעל ישות בפני עצמו", שיתף והוסיף: "זה גרם לי להרגיש שאני יכול פתאום להגיד את המילה 'אלוהים'. אתי מרגישה מבוכה כשהיא אומרת בפעם הראשונה 'אלוהים', כי זה באמת מוזר. עכשיו אני יכול להגיד את זה פתאום כשאני יודע שאני מתכוון למשהו אחר. וזה סידר אצלי משהו כי בסוף כשעזבתי את העולם הדתי, אני עזבתי אותו אבל הוא לא עזב אותי. חיפשתי תחליפים וזה סגר לי איזו פינה".

>> הפרק המלא עם חגי לוי זמין כעת לצפייה ב+12

היחסים שלך עם אלוהים השתנו בעקבות הסדרה?
"כמי שגדל בעולם יהודי-דתי, היחסים שלי עם אלוהים היו מאוד ילדותיים. זה יחסים שבנויים על חרדה, פחדתי ממנו. זה לא דבר שאני רוצה לחזור אליו אבל כן מצאתי עולם יותר רוחני. אני לא יכול להגיד 'דתי', אבל זה נתן לי עוד אספקט של איך לחיות את החיים האלה. המשפחה שלי הם על ספקטרום דתי, היום יש הרבה יותר ספקטרום בדבר הזה. יותר מזה, הבן שלי עמנואל חזר בתשובה לפני עשר שנים. הוא דתי יותר מודרני-אורתודוקסי, נראה היפסטר תל אביבי מהשורה עם כל מיני כובעים משונים. הוא שומר מצוות ובו בזמן הוא אקטיביסט שמאלני. אז אני עדיין לגמרי קשור לעולם הזה, אבל אני מודה שבמלחמה האחרונה אמרתי שאני כבר לא רוצה להיות דתל"ש, הרגשתי שאני מאבד את הקשר שלי עם האנשים האלה".

הוא שיתף גם על השפעת המלחמה על חייו האישיים: "אחרי 7 באוקטובר היה בי המון זעם והמון ניסיון אקטיביסטי. חיפשתי כמו כולם מה לעשות. בימים הראשונים נסעתי עם האוטו שלי והבאתי ארגזי אוכל לחיילים בכל מיני מקומות, ואז שמעתי שמתחילים לתעד ושמוקם מטה משפחות החטופים ואיכשהו מצאתי את דרכי לשם. החטופים היה הדבר היחיד שעניין אותי ופנו אליי במטרה שאגיע לעולם. די מהר הבנתי שזה לא העניין. העולם יודע מה קורה פה והוא לא יעזור לנו, צריך לדבר עם האנשים שכאן. זה היה הרגע שהתחלתי לכעוס, בעיניי מה שנעשה לא היה הכיוון הנכון בכלל. ואז הייתה העסקה הראשונה והמטה שלח אותי לצלם את השבים, ואחרי זה הכל נפסק. התחיל להתפתח תסכול והרגשה שכלום לא עוזר. הגעתי למצב שאני קם בבוקר בזעם משוגע, זה הפך לשנאה. אז התנתקתי".

פתאום לא היית.
"נכון. התנתקתי באופן דרמטי. עזבתי הכל, אני כבר שנה וחצי לא קורא חדשות בכלל ולא רואה טלוויזיה. שמתי סביבי חומה וזה עוזר לי לא לשנוא. כשהתחלתי לעבוד על 'אתי' שמתי לב שהיא מדברת הרבה על השנאה שמרעילה את הנפש שלך. זה נשמע גדול אבל זה כל כך נכון. זה מפרפר בדם, החלטתי שאני לא רוצה את זה יותר. היא מאוד עזרה לי בסיבוב הזה, זה משהו שהיה לי חזק מאוד במפגש המחודש שלי איתה".

מה עוד תפס אותך ב"אתי"?
"זה ספר משנה חיים. אני לא חושב שהיה אי פעם משהו שהוא כל כך מופרך לעשות ממנו סדרת טלוויזיה. כי זה כל מיני מחשבות של תיאולוגיה מסוימת שהיא פיתחה, לקחו לי הרבה שנים עד שהצלחתי לפצח את זה. כל אחד מוצא משהו אחר בספר שתופס אותו ונותן לו נחמה, אצלי זו הייתה התחושה שיכולה להיות לי סוג של אוטונומיה שהיא לא תלויה במה שקורה. שגם אם אני לא אעשה טלוויזיה ודברים רעים יקרו לי ויילקח ממני כל מה שיש לי, יש בי גרעין כזה שאומר 'אני עדיין אהיה מה שאני'. זה רעיון מוזר אבל זה בעצם אומר שאני פחות תלוי בנסיבות החיים המשתנות. זה היה הדבר הראשוני שתפס אותי אצלה, ואחר כך הגיעו עוד הרבה דברים אחרים. הכיוון הסגנוני של הסדרה השתנה לגמרי אחרי השביתה בהוליווד ואחרי 7 באוקטובר".

למרות שהעלילה מתרחשת בהולנד של שנות ה-40, ההשפעה של השנים האחרונות ניכרת גם בסיפור וגם באופן יצירת הסדרה. לוי סיפר על האירועים שהשפיעו עליו במהלך הכתיבה: "טבע היומן הוא שבהתחלה ההרגשה היא של אישה שחיה היום בניו יורק או באמסטרדם ולא באמת קורה משהו. היא עסוקה בעצמה ברמות כאלה שהחוץ, שמתחיל להיות מאיים, עדיין לא חודר אליה. הדברים קורים לאט ורק אז האימה נכנסת. אבל גם הדברים שקרו בשנים האחרונות השפיעו. כשהתחלנו את הפרויקט עלה בהולנד מנהיג ימין קיצוני וכולם היו בשוק ולא הבינו איך דבר כזה קורה. ואצלנו היה את 7 באוקטובר שהביא לפתחנו דימויי שואה שחשבנו שאנחנו מכירים רק מסיפורים. אחר כך הגיעו גם דימויים מעזה שאי אפשר היה שלא לנוע מולם ולחשוב 'אני מכיר את הדימוי הזה, זוכר את זה מהפסנתרן'. אז היה לי ברור שזה לא יהיה סרט תקופתי. בכל הסרטים האלה יש משהו מאוד מרוחק, קשה להזדהות עם האנשים האלה כי הם רחוקים מאיתנו והם בשחור לבן, הם לובשים בגדים מכוערים ויש להם תסרוקות מפגרות. המטרה הייתה לעשות משהו אחר. היה יום שהלכתי באמסטרדם ופתאום חשבתי 'בואנה, הם חשבו שהם חיים באמסטרדם', הרעיון שהיו שם נאצים ושואה הוא רחוק מהמציאות ברמות גבוהות".

ואז זה קורה יום אחד וזה מרגיש רגיל, טבעי.
"בדיוק. אמסטרדם הייתה אותה אמסטרדם, היא לא הייתה בשחור לבן. אז אמרתי שצריך לעשות משהו עם הדבר הזה ולאט לאט נולד רעיון של לייצר זמן מודרני כללי שבו תקרה הסדרה, בעוד השואה תקרה בו גם אבל בלי כל המעטפת התקופתית. המסע היה למצוא עולם שלא תהיה בו צרימה, כי אם היו אייפונים ומחשבים היה אפשר להרגיש שמשהו שם לא עובד, אבל גם רציתי שההרגשה תהיה של עולם מודרני. זו הייתה עבודה קשה לעצב עולם כזה, הרחובות הם של היום אבל היה מאוד מורכב למחוק שלטים, אנשים עם אייפון ולייצר משהו שמרגישים אותו אבל הוא לא צורח. הנאצים הם הדבר היחיד שנשאר אבל גם מהם הפשטנו את כל הסמלים. השארנו מספיק בשביל לזהות שהם נאצים אבל העולם שהם מסתובבים בו הוא עולם רגיל, כמו שמבחינתי אנשים הרגישו באותה תקופה".

לוי דיבר על התחושות בעקבות העלייה בגילויי האנטישמיות בשנתיים האחרונות: "אני חושב שבסופו של דבר השואה תבוא שוב בצורה אחרת. אני לא יודע על מי היא תבוא ומטעם מי היא תבוא, אבל היא תהיה שואה. ניסיתי להוציא את הסדרה מהפרטיקולריות כדי שתהיה בעיקר על ההרגשה של להיות זר במקום מסוים. בתור הולנדית, אתי הרגישה פריבילגית למרות שהיא יהודייה - ואז זה מתהפך גם עליה. רוב הטקסטים המעניינים והחשובים על השואה הם כאלה שחילצו מהשואה דברים אוניברסליים, על מהות החיים ועל בני אדם".

בתור יוצר ישראלי, היה חשש מכך שהסדרה יוצאת באקלים האירופאי הנוכחי שהוא אנטי-ישראלי?
"במהלך השנתיים האחרונות הייתי באירופה ולא חוויתי משהו חריג, אפילו להפך, אנשים היו מאוד אמפתיים כלפיי. כשהגיע פסטיבל ונציה היה ברור שזו זירת מחאה. הייתה עצומה של כל היוצרים האיטלקים, שאת חלקם הכרתי ממש טוב. אבל הבעיה של האירופאים היא בעיקר עם הכסף הישראלי והממשלתי, ההפקה הזו לא הייתה הפקה ישראלית בכלל אז זה עבר רגיל. גם זה שדיברתי על הביקורת שלי על המשטר נטרל דברים אחרים. ואני חושב שזה נחווה אחרת כי זאת לא סדרת שואה שמציגה אותנו כקורבנות, אלא אומרת משהו קצת שונה".

עבדת עד היום בעיקר בארה"ב ועכשיו זו הפעם הראשונה שאתה עושה פרויקט כל כך גדול באירופה. אתה מרגיש בהבדלים?
"עבדנו עם ערוץ ממשלתי, אז הייתה תחושה שבאנו לעשות אומנות. החוויה הייתה של חופש מוחלט. אני גם מרגיש הרבה יותר בנוח לעבוד באירופה מאשר באמריקה, בטח מאמריקה של היום. באירופה יש תפיסות מסוימות של שמאל, סוציאליזם ודמוקרטיה שהן נוחות לי. וגם אבא שלי מגיע מאיטליה אז אני מרגיש מאוד קשור לזה עדיין. יותר הגיוני לי לעבוד בהולנדית מאשר לעשות סדרה באמריקה".

הסדרה עצמה צולמה בהולנדית ובגרמנית, אבל את התסריט כתב לוי בעברית בלבד. "אני תמיד כותב בעברית. גם כשאני עובד בארצות הברית, ככה אני מתחיל ואז אני מתרגם אותו", שיתף והוסיף על התהליך יוצא הדופן: "פה הייתה עבודה נוספת של תרגום להולנדית ולגרמנית. היו איתי אנשים שהם לא רק תרגמו את זה אלא היו לידי לאורך כל ההפקה. הם היו העין והאוזן שלי, אחד גרמני ואחת הולנדית. הייתי צריך לסמוך עליהם ברמה כזאת שהם משקפים את הטעם שלי במילים, במשחק ובכל מיני דברים".

זה מאריך את ימי הצילום?
"בגלל שכתבתי את זה אז ידעתי איפה אני נמצא. אבל כן, זה מאריך. כי בסוף מה שסיבך היה שהשחקנית עצמה היא לא הולנדית. היא אוסטרית שלמדה הולנדית בשביל התפקיד. לא מצאתי אתי הולנדית, גם חלק מאנשי הצוות לא מצאתי, רציתי מאוד. אז זה מסובך כי בסוף כל טייק באים אליי כמה אנשים שאחד עובד על המבטא ואחרת על השפה, לכל אחד יש את הטענות שלו ואני צריך לתכלל את כל הדבר הזה ולהחליט אם עושים עוד טייק".

ויש תחושה של זרות?
"זו זרות אבל זה זן כזה, אני מרגיש את המשחק עצמו. ברמת ה-90 אחוז אני יודע להרגיש מצבים רגשיים, משחק, מוגזם או לא, נכון או לא. בעריכה זה היה יותר מסובך, היה לנו את הכל מתורגם אבל אני חותך משפט, מוציא מילה מפה ומילה משם ולא יכול לדעת מה יהיה עם זה. לאט לאט לומדים את השפה".

בניגוד לפרויקטים אחרים שעשה, שהיו שיתוף פעולה בין מספר כותבים, את "אתי" כתב וביים לבד. לוי סיפר שהתהליך היה בודד מאוד אבל שבמקרה הזה לא היה מקום לכתיבה בשותפות: "לעבוד עם כותבים זה דבר מסובך. צריך מצד אחד להביא כותב שישתלב לתוך החזון שלי אבל מצד שני לשמר את הקול שלו. השותפים כאן היו עורכת התסריט שאני תמיד עובד איתה והשותפים ההולנדים והגרמנים, שהם היו שותפים תסריטאים כי בסוף המילים שנאמרות הן מילים שהם כותבים. זה היה צריך להיות מלא אמון וסנכרון איתם. יש גם משהו קצת אימפריאליסטי בלבוא למקום ולעשות עליו סרט, אז צריך להיות הגון ולעבוד עם האנשים מהמקום".

מתי בפעם האחרונה עבדת בארץ?
"את 'הנערים' עשיתי בארץ, אבל זו הייתה הפקה של HBO. ההפקה האחרונה שממש עשיתי בארץ הייתה 'המקוללים'. עכשיו ראיתי אותה שוב בהקרנה בפסטיבל דרום, אמרתי 'וואו, איזה ביצים היו לי'. זה נראה טוב. הדברים שאני עושה הם פחות הדברים שיש עכשיו בטלוויזיה. אני לא בטוח שהיו עושים את 'בטיפול' היום, אני אפילו לא בטוח שהיו עושים את 'תמונות חיי נישואין'. לא רואים כמעט משהו שהוא לא ז'אנר, אין דרמות כבר. אני מנסה לראות אם אני יכול לעשות ז'אנר ועדיין לעניין את עצמי, או לעשות משהו שחשוב לי".

הסדרה "בטיפול" אותה יצר יחד עם שותפיו, ביים והפיק, זכתה בפרסים רבים ונמכרה ל-HBO. לוי שיתף שבאותה תקופה לא חלם להצליח באמריקה: "אמריקה נראתה לי מעבר לאוקיינוס. זה לא היה הדבר שלי, אז הייתי צריך לעבור דרך. זה התחיל כשישראלים מכל מיני מקומות בעולם התקשרו אחרי שראו את הסדרה וחשבו שאפשר למכור אותה. יש בה משהו מאוד מפתה כפורמט ומשהו מאוד אוניברסלי אז היו כל מיני הצעות, גם מאמריקה. נפגשתי בלוס אנג'לס עם כמה מהחברות הגדולות, אבל הדבר היחיד שהכרתי היה HBO. היו חברות רצו לשלם יותר אבל בגלל שהכרתי רק אותם בחרתי ללכת איתם וככה זה התחיל".

בדומה ל"בטיפול" גם במרכזה של "אתי" עומדת דמות המטפל. לוי סיפר על המשיכה שלו לעניין: "בא לי להגיד שזה מקרי, כי זה מה שהיה ביומנים. אבל זה ברור שזה מרתק אותי. טיפול זה דבר מאוד משמעותי בחיים שלי מאז ומתמיד". העבודה על הסדרה ארכה מספר שנים וליוותה את לוי גם בזמן פרויקטים אחרים שעשה. "התחלתי לכתוב לפני עשר שנים ואז באו דברים אחרים. היה את 'הנערים' שלקח אותי לכמה שנים ואז את 'תמונות חיי נישואין' וכל פעם היה משהו אחר. סרט הוא תמיד נהדף מפני הטלוויזיה, הטלוויזיה מנצחת. אתי נהייתה בת לוויה בשבילי, אני חי אותה ואני מרגיש שאני מכיר אותה. גם ביליתי איתה כל כך הרבה שנים של תחקיר אין-סופי. אני יודע עליה את כל הסודות הכי כמוסים שלה".

אתה חושב שאתי הייתה אוהבת את הסדרה?
"אני חושב שכן. היא בטח הייתה אומרת 'ממש לא, זה בכלל לא קרה ככה', אבל אני מאמין שאת הדבר עצמו היא הייתה אוהבת. אני באמת מקווה שבעקבות הסדרה אנשים יקראו את הספר. באיזשהו שלב כשהיה לי קשה לעשות את הסדרה וחשבתי שזה לא יהיה טוב, אמרתי לעצמי שבסופו של דבר זה יביא אנשים לקנות את הספר ואת זה היא ממש חייבת לי".