"הזקן והילד", כך מכנים את עצמם הבמאי רותם שמיר והתסריטאי יובל יפת, השותפים ליצירת סדרת המתח המצליחה "השוטרים" שעונתה השנייה תעלה בקרוב בערוץ 12, וכן סדרה בינלאומית חדשה בנטפליקס בשם "יהלומים", קו-פרודוקציה ישראלית-בלגית.
את דרכם המשותפת החלו השניים בעבודה על הסדרה "פאודה", משם המשיכו ל"השוטרים" ובין לבין עבדו גם על "יהלומים". בשיחה עם מני אבירם בפודקאסט "הקלט כסדרה", סיפרו שמיר ויפת על האתגרים שביצירת "יהלומים" והתגובות בעולם הפשע המקומי ל"השוטרים", שנכתבה בהשראת פרשת "השוטרים הנוקמים".
"לא הייתה שום תגובה שלילית. בשלב מסוים הבנו שבסופו של דבר, כולם אוהבים לראות את עצמם בטלוויזיה", מספר יפת, "התגובה של מיכאל מור הייתה: 'על מי עשו סדרה? על אל צ'אפו ועליי'. הוא צודק".
"קיבלנו מכתב מעורך דין שאמר שאנחנו גונבים לו את הקניין הרוחני, כי הוא רוצה לצאת עם הסיפור הזה יום אחד", חושף שמיר, "כמובן שאין דברים בגו, כי זה סיפור חדשותי נטו. זה רק הוכיח לנו שהוא מעוניין בסיפור הזה כמונו, שזה משהו שמעניין להתעסק איתו".
יפת מבהיר כי, "בניגוד לפרויקטים אחרים, זו לא סדרה שבאמת מבוססת על הסיפור האמיתי. לא סתם אנחנו כותבים שזה 'בהשראת', כי זה הסיפור של מאור עזרא - לא של מיכאל מור. רצינו חופש מבחינת הסטוריטלינג, לקחת את האלמנטים הארכיטיפים שבסיפור הזה ולהמציא את הדמויות כראות עינינו. זה לא 'הנערים' שאתה רוצה להיצמד לכל פיפס, זו עלילה מקומית שיש לה בעינינו משמעות גדולה. נשארנו עם סיפור המסגרת, אבל את מה שבאמצע הרגשנו חופשי להמציא".
מה תושבי נהריה חשבו על "השוטרים"?
שמיר: "בחורה צעירה שסיפרה את הבן שלי, נהריינית, תיארה במשך 20 דקות מה הסדרה הזאת עשתה לנהריינים, על התחושה שזה סיפור שהיה צריך לספר אותו ולא סיפרו. אמרתי לה: חשוב לי לשמוע שהיינו נאמנים לכם ושאתם לא מרגישים שנעשה לכם עוול. מעבר לזה שאלה אנשים אמיתיים בסיפור הספציפי הזה, עיר שלמה הייתה במשך תקופה ארוכה בסיטואציה בלתי אפשרית. לא חושב שהכתבות על פרשת 'השוטרים הנוקמים' עסקו בנושא הזה. זה משהו שהעמקנו בו בתחקיר ובסדרה, היה לנו נורא חשוב לדייק אותו כי הרגיש לנו שזה דבר מאוד ייחודי. עיר קופאת מפחד, עד לרמה שהשוטרים שלה לא מתפקדים ואין מי שיציל אותם. אם הצלחנו, זה בעיניי הישג".
בתעשייה המקומית זה נדיר שיחלפו בסך הכל שנתיים בין עונה לעונה. זה כי כתבתם מהר?
שמיר: "יובל ילד פלא, עילוי. הוא אוטודידקט ומבין תסריטאות ברמה שלא נתקלתי בה בארץ, בגלל זה נדבקתי לו לחיים ואני לא מוכן לעזוב. תהליך הכתיבה שלו מאוד אמריקאי. הוא מבין את עמודי התווך המקצועיים שחייבים להיעשות בשביל שלא להגיע להתבחבשות, שזו מנת חלקם של הרבה מאוד פרויקטים בארץ. אנחנו יושבים בחדר ומבינים לאן הסיפור הולך, מה יהיה הסוף ומה העלילה העונתית של כל אחת מהדמויות. אחר כך הכתיבה עצמה נעשית, על בסיס מאוד טוב. בנוסף לזה, יובל מבין מערכתית שתפקיד התסריטאי להיות חלק ממערכת ולספק את הצרכים שלה. יש המון פידבק שמגיע ברגע שיוצאים להפקה, צריכים לקצץ לפעמים 30% מהכתיבה, שזה דבר נורא קשה לתסריטאים. חשוב לדעת את ההבדל בין העיקר לתפל ויובל מביא את זה באופן אינסטינקטיבי".
יפת: "אני עושה תהליך מאוד מתודי: פיצוח העונה, תקציר לפרק ואז פיצוח הפרק. אנחנו עובדים בסטודיו עם כרטיסיות, מזיזים עד שיש לנו אאוטליין טוב. מהאאוטליין הזה עושים טריטמנט טוב, שממנו מקבלים את הפידבקים. אחרי שעשינו את תהליך הפידבק על הטריטמנט, אנחנו מבינים איך הפרק צריך להיראות. להפוך אותו לתסריט זה החלק הקל, הדבר הכי פחות חשוב בתהליך".
אתה עובד באופן שכלתני מאוד, זה בא על חשבון הרגש?
"אני מכיר את התהייה הזאת. בעיניי, הדבר הזה מאפשר את המקום היצירתי והרגשי כי אתה לא צריך להתעסק בלחשוש שאולי אתה מאבד את הדרך. ברגע שאתה מפצח את הפרק למשהו שאנחנו חושבים שהוא נכון, יש לך איזשהו חופש לפעול בתוך אותה מסגרת ולכתוב את הסצינות הכי חזקות ונכונות".
שמיר: "תסריטאות זו לא פרוזה. זו כתיבה טכנית במקור שלה, באופן יחסי, לעומת שירה ופרוזה. הסיפור מורכב מפיתולים עלילתיים, התפתחות דמויות, עלילה עונתית - ואת הרגש לתוך הסצינה אתה יוצק בדיאלוגים ובפרפורמנס של השחקנים".
"יהלומים" מתרחשת ברובע היהלומים באנטוורפן שבבלגיה ועוקבת אחרי סיפורה של משפחת וולפסון החרדית, שעוסקת בסחר ביהלומים. לאחר שהאח הצעיר במשפחה שם קץ לחייו, בן המשפחה נח, שיצא בשאלה, חוזר מלונדון עם כוונות מסתוריות ומבין כי משפחתו נקלעה לעסקה מפוקפקת. בעודו מנסה לתקן את המצב, נח מגיע אל הנקודות האפלות ביותר שעולם הפשע והסחר ביהלומים יש להציע.
"רצינו לעשות 'הסנדק' עם חרדים, סדרת פשע שנשענת חזק מאוד על החיים וההווי בקהילה הזאת", מתאר שמיר, "זה מקום מאוד ייחודי. צילמנו און-לוקיישן, בתוך בורסת היהלומנים, כי יש שם עולם פנימי עם חוקים משלו. יובל ואני צללנו לתוך התחקיר וגילינו המון דברים מאוד מעניינים. ניסינו כמיטב יכולתנו להיות סופר נאמנים בסדרה, תוך שילוב אלמנטים של מתח ופשע שנותנים קיק להכל".
"הפיילוט הסתובב בארצות הברית הרבה שנים בכל מיני מקומות, כמו HBO, ועשה ממש רעש. אנשים התלהבו מהדבר הזה, בגלל הקול של יובל שנשמע לראשונה בקול תרועה רמה. היה לנו משהו מאוד חזק ביד".
ידעתם מראש שזו תהיה קו-פרודוקציה?
יפת: "זה שיתוף פעולה בלגי-ישראלי. הסדרה מתרחשת בבלגיה, אבל היוצרים מישראל. מראש המפיק פנה ואמר: 'אנחנו לא יודעים לעשות סדרה על יהודים'. זה לא כמו בארצות הברית, שם אין יהודים בתעשיית הטלוויזיה".
שמיר: "הרוב היהודי באנטוורפן נמצא במרכז העיר. סביבו יש בלגים בערימות. איש מהם לא יחצה את הכביש, בשום תואנה, כדי להבין מי אלה האנשים שמסתובבים להם בין הרגליים. הם סקרנים מאוד, אבל ברמת האנתרופולוגיה. זה מין בני ברק באמצע אנטוורפן, ואף אחד מהבלגים לא ממש יודע מי זה האנשים האלה. אין להם מושג מאיפה להתחיל או איך לכתוב על זה סדרה. לכן פנו אלינו".
באיזו שפה כתבתם את הסדרה?
יפת: "כתבתי את זה באנגלית וזה תורם לפלמית, צרפתית ויידיש, תלוי בסצינה. ההפקה עצמה התנהלה באנגלית".
כתבתם על עולם החרדים בבלגיה ותעשיית היהלומים. איך ידעתם שאתם נאמנים למציאות?
"הרעיון זה להציף את עצמך בכמה שיותר תחקיר, כדי שתוכל לכתוב בצורה חופשית ולא תתלבט בכל משפט האם אתה יכול לכתוב אותו או לא. שבועיים אחרי שדיברנו על הרעיון, טסתי לאנטוורפן. הסתובבתי עם המפיק הבלגי שיזם את הפרויקט ופגשתי אנשים מהקהילה ומהבורסה. אותו תהליך קרה כשקיבלנו אור ירוק. טסנו לבלגיה, מילאנו את הלו"ז שלנו ויצרנו המון קשרים. הרבה דברים שנאמרו לנו שם נכנסו לתוך הדיאלוגים בתסריט. בכתיבה ליוו אותי לא מעט יועצים שונים כמו יועץ חרדי מהקהילה או יהלומנים. נשענתי גם על אנשים שלא עבדו רשמית בשביל ההפקה ונורא שמחו לדבר. אלה אנשים שמתרגשים מזה שאנחנו מציגים את העולם שלהם, חשוב להם שהדברים יהיו מדויקים".
איך עבד תהליך הליהוק?
"זה היה מקרה מיוחד, כי לא הכרנו אף אחד. הביאו לנו שחקן ולא ידענו אם זה הכוכב הכי גדול בבלגיה, או מישהו שמתעלמים ממנו. זה היה מעניין, לראות את זה נקי. יש דמות ראשית בסדרה שמהאודישן הראשון הבנו שהשחקן פוגע בול, שאף אחד חוץ ממנו לא מבין את הדמות הזאת. אמרו לנו: 'הוא? באמת? יש לנו כוכבים הרבה יותר גדולים ממנו. בו אתם בוחרים?'. לנו היה ברור שהבן אדם הזה פרפקט, אבל הצד הבלגי לא היה סגור ב-100%. בסוף הם אמרו: 'אוקיי, זו הבחירה שלכם', ובסופו של דבר לטעמי הוא אחת משתי הדמויות הכי חזקות בסדרה שהליהוק בהן היה הכי מדויק".
עם עליית האנטישמיות באירופה, לא חששתם שהסדרה עלולה להציג את היהודים באור פחות חיובי, בגלל הכסף והיהלומים?
שמיר: "היו רגעים שהיהודים באנטוורפן יצאו אלינו מהבתים. מצאתי את עצמי בהפסקת צהריים, כשלפתע החלה התגודדות של נשים יהודיות סביב הסט. הן צעקו בעברית. הייתי דובר העברית היחיד בסט ודיברתי איתן: מה מפריע לכן? למה זה מכעיס אתכן כל כך? אתן לא יודעות על מה הסדרה. הן אמרו, 'זה בכלל לא משנה. מה שאתה לא מצלם עכשיו, ישתמשו בזה נגדנו. ברגע שאתה פותח להם צוהר להסתכל על העולם שלנו, אתה עוזר לאנטישמיות'. אתה שואל את עצמך אם יש דברים בגו, כי אתה לא רוצה להיות הבן אדם שעושה נזק. בטח לא בעולם שאתה הולך ומעריך אותו יותר ויותר ככל שאתה עובד עליו ומתאהב בדמויות ובמחשבה שמאחוריהן. ניסינו כמיטב יכולתנו להיות סופר רגישים לדמויות, לא עשינו דמויות גרידיות. ערכי המשפחה, המסורת והדת הרבה יותר חזקים בסדרה הזאת מאשר הכסף. זה לא שהדמויות רוצות להתעשר ולשלוט בעולם".
מה הפרויקט הבא שלכם?
יפת: "אנחנו מפתחים סדרה על 'ארבע אמהות'. זה סיפור שככל שאתה מתעמק בו, הוא יותר ויותר מדהים. יש בו פוטנציאל להיות סיפור מעורר השראה. זה מתחיל מאסון המסוקים ב-1997 ועד ליציאה מלבנון. אנחנו מספרים את הסיפור על בסיס הספרים של רחל בן דור וחיים הר-זהב, שיהיה ראש התחקיר אצלנו. במקביל, אנחנו מספרים את הסיפור של המלחמה דרך הבנים של האמהות האלה. נראה את השהות בלבנון ובמוצבים".
מה הטיפים שלכם ליוצרים צעירים?
יפת: "הטיפ הכי חשוב לדעתי זה להיות מוכנים למזל. יש לפעמים מחשבה שזה עולם נורא סגור ושקשה להיכנס אליו. במידה מסוימת זה נכון, אבל בגלל שאנחנו תעשייה קטנה ומדינה קטנה, כן תצליח להשיג את תשומת הלב של מישהו מתישהו. השאלה אם תהיה מוכן באותו הרגע, האם תספק את הסחורה. המפגש ביני לבין רותם היה המזל שלי. זה יכול היה להיגמר באותו מפגש או שבועיים אחר כך, כשהיה רואה את הדבר הראשון שכתבתי ואומר: אוקיי, זה דרעק - ובזה נגמר הסיפור".
שמיר: "יש סיפורים שדחוף לך לספר אותם, ולעולם דחוף לשמוע אותם. הם מספיק בוערים כדי שתגיד: טוב, את הסיפור הזה אספר בדרך כזו או אחרת. אם אתה מוצא בך את הסיפור הזה, תמצא את המקום שיקשיבו לך. זה כמו סטארטאפ, אנשים לא ישקיעו ברעיון טוב אם אין מאחוריו תשוקה מטורפת בעיניים. בסוף, בפיצ'ים, קונים את הניצוץ. הניצוץ מגיע מתוך ההרגשה שלך, שאת הסיפור הזה אף אחד לא יכול להביא חוץ ממך".