"הגיע הזמן שישראל תהיה ברשימה הסופית לאוסקר. הסרט הזה יכול לעשות את זה"

בימים שאחרי 7 באוקטובר הזמין פרננדו שו, נשיא וראש "אולפני פוקס אנטרטיינמנט", זרוע הפעילות הגלובלית של האולפנים האמריקאים המובילים ב"פוקס", את העובדים תחתיו לפגישת רשות כדי לדבר על מה שקרה. הצוות התכנס במקום יפהפה, בבניין האיקוני מהסרט "מת לחיות", ונוף מרהיב לעיר לוס אנג'לס. השמיים היו כחולים, הים וההרים היו שם, וגם העיר התוססת. שו אמר דבר פשוט: "כואב לי. זה נוגע בי אישית. אלה האנשים שלי וזה משפיע עליי. העולם לא מתפרק, אבל בשבילי הוא כן".

בשיחה עם מני אבירם ב"הקלט כסדרה", פודקאסט הדרמה של קשת 12, סיפר שו על הקשר לתעשיית התוכן בישראל ולמדינה ועל המעורבות בפרויקטים שבאו בעקבות הטראומה הישראלית - "שחר אדום" ו"האהבות שלנו" של אבי נשר, שפוקס וקשת 12 מעורבות בהפקתו ונחשב למועמד לזכייה בפרס אופיר - והילדות שכללה מעבר מארגנטינה לארצות הברית.

"הייתה לי ילדות טובה בארגנטינה. עזבתי אותה כשהייתי בן 10, וזה קרה בזכות האומץ של ההורים שלי לנסות ולהעניק לנו חיים טובים יותר בארצות הברית. לאמא שלי תמיד היה חלום לחנך אותנו בחו"ל, זה מה שחיפשנו", סיפר שו על הילדות. "שלושה מארבעת הסבים והסבתות שלי שורדי שואה. הם היו חלק מדור של יהודים שהגיעו לארגנטינה חסרי כל, אחרי ששרדו כשכל כך הרבה אנשים נספו סביבם ומכל צדי המשפחה. והם באו כדי לפתוח בחיים חדשים ולעבוד קשה מאוד, וכך הם עשו".

למדת בית ספר יהודי בארגנטינה. היהדות הייתה חלק מחייך כשגדלת?
"כן, בהחלט. הציונות היא חלק בלתי נפרד מחוויית החיים בתפוצות. עד היום כשאני שומע את 'התקווה' אני בוכה מכמה סיבות, ואחת מהן היא שזה פשוט מחזיר אותי לילדות".

מתי ישראל הפכה לחלק מחייך?
"ישראל תמיד הייתה חלק מחיי. סבא שלי מאלה שהתמזל מזלם. הוא היה אחד מחמישה אחים, וארבעה מהם עלו לישראל לפני המלחמה. אז הם היו מהחלוצים. אותו דבר בצד של אמא שלי: רובם נספו, אבל לסבא שלי היה אח שעלה אחרי המלחמה והיה מאותם חלוצים ראשונים בפתח תקווה, איפה שיש לנו עדיין משפחה שאני מבקר בכל פעם שאני מגיע, ואנחנו מאוד קרובים. הייתה לי כילד תחושה, אפילו בלי להבין את ההיסטוריה. כשהגעתי לכאן בפעם הראשונה הרגשתי שייכות, יש לי קשרים עמוקים עם אנשים כאן".

שו לא הגיע ממשפחה או סביבה של טלוויזיה - ועל הדרך שבה מצא את עצמו מעורב ב"פאוור ריינג'רס" ובתפקיד הנהלה בכיר ב"פוקס" בהמשך - אך בשנים האחרונות, כשהוא כבר נמצא בעמדת השפעה בעולמות התוכן, שו לא היסס להצטרף אחרי 7 באוקטובר לפרויקטים שמספרים את הסיפור הישראלי. שניים בולטים הם "שחר אדום" ו"האהבות שלנו".

בריאיון, שו נאנח, ומדגיש כי במובנים רבים הוא לא התאושש מאותו יום. "אני חושש שאתחיל לבכות, זה ממש שינה לי את העולם. הייתי מאוד מעורב ב-20 השנים האחרונות, אבל בחיים לא דמיינתי יום כזה ואת המראות שראיתי. התגובה של העולם ומה שאנחנו חווים כרגע בכל כך הרבה מקומות בעולם, הייתה חמורה מאוד. אבל, הייתי, ואני עדיין, אופטימי. אני עדיין מאמין שאנחנו כעם וישראל כאומה נעבור את זה, ונעבור את זה חזקים יותר".

>> "הקלט כסדרה", פודקאסט הדרמה של קשת 12, זמין לצפייה כעת ב+12

שו תיאר איך תרגם את תחושת חוסר האונים לפעולה. "הייתי בעמדה של אקטיביזם ומנהיגות, יצאתי לסיור בישראל כבר בנובמבר כדי לראות בעיניים. הייתה לזה השפעה עמוקה עליי. הרגשתי שאני חייב להיות כאן, אחרת אני 'ציוני בכורסה', וזה לא שווה כלום. אני לא מאשים אף אחד, אבל מבחינתי הייתי חייב לעשות יותר. הכוח שלי הוא לתרום כלכלית וליצור תוכן. יכולתי להעמיד לרשות המטרה את כל היכולות שצברתי ב-50 שנות חיי כדי להפוך את העולם למקום טוב ובטוח יותר ליהודים וישראל", הסביר.

"לא הייתי כזה חבר גדול בימי הזוהר של הבאת הפורמטים הישראליים - זה לא היה חלק מהעסק שלי. לא שהייתי אויב, מחאתי כפיים, אהבתי את זה, שמחתי, אבל לא הייתי בעמדה שאני נמצא בה היום. אנשים רבים סללו את הדרך לשם, ואני חושב שנחזור לזה שישראל תהיה 'קולית' שוב. כי ישראל הייתה סופר-קולית, באמת", התייחס ספציפית לתוכן הישראלי בהוליווד. "התברכתי להיות בעמדה שבה אני נמצא, במקום שמאפשר לי לעשות את זה בלי לקחת סיכונים מוגזמים, כי אני תמיד אומר לגבי כל פרויקט שאני מעורב בו: זו לא צדקה. אני עושה את זה כי אני מאמין שזה יכול גם להרוויח כסף, כי זו המחויבות שלי, אני עובד בחברה למטרות רווח".

"זה יכול היה לקרות לכל אחד. זה סיפור על אהבה וחוסן"

פוקס וקשת הן בין המפיקות של סרטו של אבי נשר, "האהבות שלנו". הסרט עוקב, כך לפי פרסומי הפקה, אחרי שבע נשים שנמצאות במערכות יחסים בעייתיות ושחשבו כי 6 באוקטובר היה היום הגרוע בחייהן. "תודה לאל שאני בפנים, יש לסרט הזה פוטנציאל להפוך לתקווה גדולה. אני נפגש עם אנשים מדהימים, גם עם אבי ושמעתי את הסיפור שלו וראיתי חלק מהסרטים שלו. אמרתי לו 'תגיד לי מתי, ומה שתרצה'. ניסיתי לשכנע אותו שאני רק רוצה להיות מעורב בפרויקט שלו".

למה הרגשת חיבור לסרט ולפרויקט הזה ספציפית?
"זה לא עוסק במלחמה או ב'למה זה קרה לנו?' או 'מה קרה אחרי זה'. זה פשוט עוסק באנושיות. במהלך הקורונה, אף שעבדנו מרחוק, הייתי שולח מיילים על אירועי השעה כדי לוודא שאנשים מחוברים. דיברתי לעתים קרובות על אירועים בעולם. ב-7 באוקטובר הייתי כבר ב'פוקס' ויכולתי להיפגש עם אנשים פנים אל פנים".

זו הפגישה שבה הודה בקרב חבריו לעבודה כי כואב לו - אך שגם בה שמר על אופטימיות. "אמרתי להם שאנחנו נעבור את זה. אני אולי אהיה קצת שונה, אולי אהיה שקט יותר, ועוד כמה אנשים פה, אבל נעבור את זה", שחזר. "אני חושב שזה לא בלט מספיק בהוליווד. הרבה יהודים סבלו, לאנשים לא היה אכפת. ברור שלאנשים יש צרות, כולנו בני אדם, ואני מבין הכל. אבל זה משהו שקרה לקבוצה משמעותית של אנשים, הרגשתי מושפע מזה", הוסיף.

"הסיפור של 'האהבות שלנו' הוא חוויה אנושית משותפת שיכולה לקרות לכל אחד. זה לא בגלל שאתה יהודי, או ישראלי, אלו סיפורים על חוסן ותקווה. הכרתי את אבי נשר וידעתי שהוא מסוגל ליצור את זה, היה לי אמון מלא בו. ידענו שאבי הולך לתאר אהבה מנקודת מבט קולנועית. וזה כל כך נחוץ ואוניברסלי".

"אני חושב של'האהבות שלנו' יש פוטנציאל להגיע הרבה מעבר לישראל, ובגללה נכנסתי לזה. ראיתי אותו עם קבוצה של מנהלים לא-יהודים, שמעולם לא היו בישראל ולא מבינים בסכסוך, הם פשוט צופים. עשינו את זה כדי לוודא שהמהות הזו של אהבה וחוסן עוברת בסרט", שיתף. "האוניברסליות נפגשת בסרט, אביו יודע לתמצת את זה, ויש יתרון לסרטים עלילתיים. אני מאמין שהם, להבדיל מדוקומנטריים, לוכדים את הקהל בצורה אחרת. אני תומך בדוקו, אבל כשאתה יושב בקולנוע ליד מישהו או צופה במסך בבית זה נשאר בך בצורה שונה. זו הסיבה ש'רשימת שינדלר' השאירה כזה חותם על יותר מדור שלם".

"האהבות שלנו" מועמד ל-12 פרסי אופיר כולל פרס הסרט הטוב ביותר, ולא רק ששו מאמין שיש לו סיכוי להיבחר - אלא גם להיכנס לרשימה הסופית של פרס האוסקר. "ברור שאני מאמין. אנחנו נוסעים לפסטיבל טורנטו (שם תתקיים הבכורה הבין-לאומית), ואני חושב שזו תחילת הדרך להוציא את הסרט מישראל ולגרום לאנשים לראות אותו בזכות מה שהוא, ולא דרך המשקפיים של מהיכן הוא הגיע. זה סרט שכל הישראלים צריכים להיות גאים בו, הוא לא מראה בהכרח מלחמה, הוא מראה מה קורה לאנשים שמחזירים לעצמם משמעות, מטרה ומערכות יחסים. זה מסע שכולם עוברים בחיים".

"אני מאמין שאחרי פרסי אופיר, ואני קורא לכל המאזינים והקהל לתמוך בו, יש לו סיכוי גם בעתיד. זה לא מתוך אינטרס אישי, אני באמת מאמין שכעת יש סרט כזה. לפני 7 באוקטובר לא היה חרם, ישראל הייתה קולית ב-2015 ו-2016, אבל בסרטים שנעשו - אף שהיו מעולים - לא היה הסחף הקולנועי. רוב הסרטים שהאקדמיה בוחרת בסוף עושים את זה, הם לא צרים ודיבוריים מדי, הם מחפשים נושאים אוניברסליים יותר. הסרט יצא מישראל, ולכן כשיר לקטגוריית הסרט הזר, ועושה בדיוק את זה: יש בו את סחף, רוחב ועומק עלילתי. הגיע הזמן שלישראל יהיה ייצוג ברשימה הסופית, אני תומך ומאמין בו בלב שלם".

הפרויקט הראשון שנכנס אליו אחרי 7 באוקטובר, ושהיה גם הוא עלילתי, היה "שחר אדום" ששודר ב-Yes ובהמשך נמכר ל-HBO. "זו הייתה תחילת הדרמה של אחרי 7 באוקטובר עבור כולנו. חבר שלי מהתעשייה שמעולם לא עבדנו ביחד אבל ציוני בדיוק כמוני, אמר לי: 'קיבלתי תסריט, כדאי שתקרא אותו. הצוות שלי אומר שזה טוב. תקרא, ואם תחשוב שזה טוב אני אכנס, ובוא נראה אם יש דרך לעשות משהו יחד'", שחזר.

שו החליט לקרוא את הפיילוט, שוחח עם היוצרים דניאל פינקלמן ועודד דוידוף, ולאחר שנתן לאחת ממנהלות הקריאייטיב הבכירות לקרוא החליט: הוא הולך על זה. "הבנתי שזה לא רק בגלל שאני רוצה לעשות את זה, והחלטתי להיכנס. הכניסה של פוקס הרימה את הפרויקט, הצוות היה מעורב עמוקות עם אנשים בישראל והם עשו עבודה קסומה באמצע מלחמה. זה היה רגע של גאווה עצומה בעבורי", סיפר.

"אנשים שואלים אותי לעתים קרובות מה הפרויקט בעל ההשפעה הגדולה ביותר שעשיתי אי-פעם, זה כנראה זה. בגלל התזמון, הקריאה לפעולה, החיבור של הכל יחד באותו הזמן, הקבלה של זה, והיכולת לבנות שותפויות בארה"ב ולהביא את זה בסופו של דבר ל-HBO כדי שאנשים יראו. הלוואי שיותר אנשים היו רואים את זה".

דיברת לרגע על להיות יהודי בהוליווד. הרגשת אנטישמיות כלשהי מאז 7 באוקטובר?
"אישית לא הרגשתי אנטישמיות מאז 7 באוקטובר. אף פעם לא כלפיי אישית, ואף פעם לא כלפי פרויקטים שהייתי מעורב בהם. כן הייתה סגירת דלתות מצד מקבלי החלטות כשחשבנו על 'שחר אדום' - לא מתוך אנטישמיות ישירה, אלא יותר בגישה של 'עכשיו זה לא הזמן'. אז זו אנטישמיות במובן מסוים, אבל היא לא כוונה אליי. כן יש אנטי-ציונות או ישראליות, סגירות שמנסה להראות שאתה לא ראוי לבמה או לבחירה. כולם יודעים שיש עלייה בשנאת יהודים, שלא לדבר על שנאת ישראלים. הצטלבות של כל זה שנובעת אולי מטבע עמוק של אנטישמיות ובורות לגבי מי אנחנו שנמשכת אלפי שנים ועכשיו צפה מחדש. זו תקופה שארה"ב לפחות לא הרגישה ב-40 השנים שאני כאן".

"פתאום הוא אמר: 'מה דעתך עם הפאוור ריינג'רס יעשו קאמבק?'"

אם יש משהו ששו לא מתבייש להעיד על עצמו זה שהוא מצליח. ועוד, בריאיון הוא הוסיף כי יש לו הזכות לבחור עם מי הוא רוצה לעבוד במעמד שצבר. אבל איך הגיע לעמדת מפתח כמי שאחראי לניהול מותגי וזרועות הפקה ותוכן? ההתחלה, כך לדבריו, מקרית ביותר.

טלוויזיה לא הייתה דבר בולט בבית משפחת שו כשפרננדו היה ילד. היא הפכה לכזו, במקרה. "אחותה של אמא התחתנה לתוך משפחת טלוויזיה בולטת בארגנטינה לאלחנדרו רומאי. הוא אישיות ענקית ואיש עסקים מדהים. כאדם צעיר אני זוכר שהערצתי ונדהמתי ממנו. אבל חשוב לי שלא לשקר, התרשמתי מהגישה לאולפנים ומהאולפנים והאורות, אבל לא הייתה תשוקה של 'אהיה בעסקי הטלוויזיה'".

אביו של שו עשה את הצעדים הראשונים בתעשייה בייעוץ. הוא זיהה צורך, והתחיל לייבא ולמכור רישיונות תוכן באמריקה הלטינית, זירה שארצות הברית לא הצליחה לפתח עד אותה תקופה. אימו עבדה כמי שמוסיפה כתוביות לכל פיסת תוכן, וזו הייתה התעשייה של המשפחה בתקופת הפריחה של עידן ה-DVD. אחרי שפגשת את אשתו חזר שו ללוס אנג'לס, ושו הצטרף לאביו ל"שואו-ביזנס".

שו התקדם והחליט להמר על הכל כשהקים את "מאר ויסטה" (MarVista). "זה פשוט נבע ממני. הייתי שאפתן, רעב וצעיר. חשבתי שאני יכול לכבוש הכל. חשבתי שאם זה לא יעבוד, אלך למצוא עבודה אחרת", הוא תיאר. "היה לי את הביטחון. למדתי בבית הספר לעסקים המוביל בארצות הברית, ידעתי שאני יכול להצמיח עסק".

הפריצה הגדולה הייתה כששילב שו את העסק עם רעיונות של חבר, כך קמה "מאר ויסטה", וכך הגיעה הפריצה הגדולה בעסקי ההפקה. במקום גישה לתוכן כנציגים, כעת התחילה "מאר ויסטה" לייצר הפקות, ולהחזיק בקניין רוחני. "ידעתי שזו הדרך לבנות בזמנו חברת בעל יכולת צמיחה, סקיילבלית", הסביר לאבירם. "זו הייתה אחת החברות הגדולות בעולם לתוכן, במיוחד באנגלית, עם זרוע הפצה שמכרה בכל העולם והתמקדה בסרטי טלוויזיה (Made-for-TV Movies)".

הסיפור של ה"פאוור ריינג'רס" מדהים, זו הייתה נקודת מפנה.
"ברור. אני לא יכול לדבר על הציונות והתשוקה שלי לישראל בלי לדבר על ה'פאוור ריינג'רס' ועל חיים סבן. כבר הייתי שם רגשית, אבל לראות את העוצמה של חיים, מה שהוא עושה ומה שהוא עשה בכל מובן - זה באמת העלה והגביר הן את האקטיביזם שלי והן את המודעות שלי למדינת ישראל".

סבן, לפי שו, נתן לו הזדמנות שלא היה אמור לקבל. איש העסקים קנה את הזכויות לתוכנית המצליחה, לאחר שמכר אותן בעבר, וחיפש מישהו שיעשה בעבורו את ההפצה. "רואיינתי דרך מישהו שעבד אצלו, הוא זרק כבדרך אגב: 'היי, אם הפאוור ריינג'רס יעשו קאמבק, מה אתה חושב?'. כמובן, בהיותי יזם, אמרתי 'זה רעיון מעולה, בטח'. אחרי איזה שישה או תשעה חודשים אני מקבל שיחת טלפון: 'חיים רוצה לראות אותך מחר כדי לדבר על הפאוור ריינג'רס. בסודיות, אנחנו רוכשים את זה מחדש'", שחזר שו. בהמשך סבן ושו נפגשו שוב, ומאותו רגע זה הפך לעדיפות העליונה ב"מאר ויסטה".

ואז הגיעה נקודת המפנה הגדולה בקריירה של שו, הצעה מפוקס. במשך שניים הייתה התעניינות ב"מאר ויסטה", ושו כבר רכש את החלקים של השותפים שלו - כך שהיה בעל השליטה. "היה רגע מכונן ענק כשהבנתי שאני יכול לעשות את זה בעצמי, עם שותפים מקרנות הון-סיכון, ושיש לי מה שרציתי כדי לעשות מה שאני עושה היום: להדריך אנשים להיות הגרסה הכי טובה של עצמם. קיבלתי טלפון מפוקס, זה היה אחרי הקורונה, ורבים עסקו בחישוב מסלול מחדש", אמר.

איך נראה היום-יום שלך?
"בעיקר לרכז את כל הפן ההפקתי והיצירתי, הן מבחינה תפעולית והן מבחינה קריאייטיבית. לבנות צוות, ואז פשוט להזניק את הכל קדימה. היום-יום עוסק בלוודא שיש את התוכן הנכון ואת צורת החשיבה הנכונה לגבי איך ליצור ולהוציא לפועל תוכן בשוק המאתגר של ימינו - הן פנימית עבור הרשת של פוקס, שהם השותפים שלי ואנחנו עובדים בצמוד, והן באופן פעיל מאוד בעסקים מול צדדים שלישיים".

בחברה שמים דגש על תוכן ורטיקלי, כשבישראל "כשהגלים מתחזקים" מבית V1 הייתה החלוצה בתחום, ולדעת שו העתיד נמצא שם. "אנחנו רק בהתחלה, אב לאני מאמין בזה מאוד. מיקרו-דרמות הן רק היבט נישתי וראשוני של מה שהפורמט החדש הזה יכול להתפתח אליו, ועוד יתפתח אליו. אין לי את כל התשובות, אבל אני כבר רואה את האבולוציה של התוכן, של הפורמט, ושל האופן שבו הקהל מעורב בזה. זו סביבה מאוד טבעית וקלה בגלל הטלפון הנייד, שבו רשתות חברתיות, גיימינג ותוכן מתחילים באמת להתכנס".

"אני מאמין בכישרון ובסיפורים סוחפים. אנחנו מגלים בשנים האחרונות את היכולת ליצור קהילות, רואים את זה בגיימינג ובכלכלת היוצרים", התייחס לעתיד שהוא צופה. "אתה לא צריך קהילה של 100 מיליון איש כדי ליצור משהו משמעותי וחשוב. אתה יכול לעשות את זה בתוך קהילה קטנה יותר דרך סטוריטלינג. אז ההתכנסות של כל הדברים האלה הופכת את התקופה הזו למרגשת".

מה לדעתך הבינה המלאכותית תעשה לתעשייה?
"זה מפחיד, אבל זה גם מאפשר לנו לעשות הרבה יותר, מהר יותר, ואולי זול יותר - וגם לחשוב על דברים שלא חשבנו עליהם קודם, להרחיב את הדמיון. זה מרגש בעיניי. נכון, יש חוסר ודאות, ובחוסר ודאות אנשים פשוט פוחדים משינוי וחוששים מהלא נודע. לישראל יש יתרון תחרותי כי רוב הישראלים חיו בסביבה שמשתנה כל הזמן. הם מסוגלים לגלות גמישות ותנועה".

"הסיפורים שיוצאים מישראל שניים רק לאלו מאוקראינה"

"צריך להיות כנים, בחלק מהמקומות המסורתיים אנשים פשוט פוחדים בגלל מציאות משתנה. אם הם בוחרים להאשים את היהודים, זו סתם אנטישמיות מטופשת", התייחס שו גם למצב של היוצרים והמפיקים הישראלים בעולם. "אני יודע שיש מקומות שבהם ישראלים לא רצויים, אבל במקביל הייתי בוועידת ג'פריס והמקום היה מלא באנשים נכונים והזדמנויות".

"אני תומך בסרטי קולנוע, למרות הקידמה הטכנולוגית, כי זה מוצר מבוסס מאוד. אני חושב שאם נגיע להישגים בתחום הזה, זה יעזור להפוך את ישראל שוב למגניבה. העצה שלי ליוצרים היא לא לאבד תקווה, להמשיך ליצור ולחפש דרכים לספר את הסיפור שלכם: בסרט, תוכן קצר, פורמט ורטיקלי או פודקאסט. התעשייה במצב מורכב לכולם עכשיו, לא רק לישראלים, ועכשיו צריכים למצוא חיבורים חדשים בין אזורי הפצה וקהל - ובישראל יש יצירתיות מדהימה".

"מאז 7 באוקטובר הייתי בישראל שש פעמים. מתוך טרגדיה צומחת אומנות מדהימה. רואים ומרגישים את זה בישראל, וזה לא חייב להיות על 7 באוקטובר או מלחמה, אלא על הרצון לחקור רבדים עמוקים יותר של אנושיות", סיכם. "זה תוסס בישראל, ואני חושב שהסיפורים שיוצאים ושימשיכו לצאת מישראל יהיו שניים רק לאוקראינה, אולי. אלו שני המקומות שבהם אני מרגיש שיווצרו חומרי סיפור מדהימים באמת".

"האהבות שלנו", סרטו של אבי נשר בהפקת פוקס וקשת 12, ייצא בבתי הקולנוע בישראל בהמשך השנה ומועמד לפרס אופיר לסרט הטוב ביותר.