הבמאית והתסריטאית קרן מרגלית יצרה את הסדרה המוערכת "פלפלים צהובים", אשר גרפה פרסים רבים ועוררה שיח רחב בישראל על אוטיזם. בהמשך יצרה גם את "להעיר את הדב" אשר זכתה לביקורות אוהדות. בשיחה עם מני אבירם בפודקאסט "הקלט כסדרה", סיפרה מרגלית על הצעדים הראשונים בקריירה, איך נולד הרעיון ל"פלפלים צהובים" אשר מתחבר לסיפורה האישי והמשפחתי והשאלה שרצתה לבחון ב"להעיר את הדב".
"כשסיימתי ללמוד בסם שפיגל, עשיתי סרט שקראו לו 'כל מה שיש לי'. נסעתי עם הסרט הזה המון, היו לו חיים מטורפים", נזכרה מרגלית, "פרמאונט קנו ממני את הזכויות לרימייק בהרבה כסף. רם ברגמן אמר לי: 'עזבי, אל תמכרי את זה, הם יקברו את זה שם', אבל זה היה 100,000 דולר, משהו משוגע, בימים שעוד לא הרווחתי 3,000 שקלים. אחר כך עשיתי עוד כל מיני דברים קטנים, עד שבני מיכאל אובחן. באותו רגע החיים המקצועיים נעצרו".
"הייתי בת 30 אז. עמדתי לצאת לצילומים לסדרה שקראו לה 'רופאה כפרית' בקשת. זו הייתה סדרה על רופאה שעוברת לצפון. שבועיים לפני הצילומים זה נפל, וטוב שכך. נשאבתי כל כולי לתוך הדבר הזה. יש לי נטייה להיכנס לעולמות חדשים שלא הכרתי קודם. פריזמה חדשה להתבונן על העולם. זה תמיד כואב להיכנס לעולם חדש, זה כרוך בייסורים פיזיים ונפשיים. אבל, זה גם מתגמל מאוד".
"בסוף התהליך, הסתכלתי פתאום על העולם דרך עיניים של תקשורת. היכולת של שני אנשים לתקשר בתקשורת טובה היא כמעט אפסית. תקשורת זה מצב ששני אנשים נוכחים בסיטואציה רגשית. הם לא בראש, הם נוכחים. העולם מלא גירויים, לא סתם יש אנשים על הרצף. הגירויים הולכים ומתרבים. אנחנו לא נוכחים בכלל. פתאום ראיתי כמה תקשורת בכל מקום זה גם עניין של גבול. אם אני רק מתחשבת בך, אז זו תקשורת לא טובה. איפה הגבול שבו אתה קיים ואני קיימת? אם אני מסתכלת על שתי הסדרות שעשיתי, וגם הסדרה שצילמתי עכשיו, הן חוקרות את הגבול ביני לבין האחר. מה זה להיות אדם טוב, ואיפה האחר קיים בתוך המשוואה שלי - בלי שאאבד את עצמי".
מתי את מבינה שאת רוצה לספר את זה ב"פלפלים צהובים"?
"מיכאל היה בטיפולים, היו לי כמה שעות פנויות וכתבתי פיצ'ר בנושא. לא באמת הצלחתי להתקדם איתו כי היה לו סוף טוב, שבסוף זה עובר. עד שלא עברתי את התהליך שזה לא עובר, שזה פה כדי להישאר, לא יכולתי לספר את הסיפור הזה בכלל. בעלי ואני עברנו את ההשלמה שיכול להיות שזה יקרה שוב, ובחרנו בזה. נכנסתי שוב להיריון - ועוד עם תאומות, שזה מגדיל את הסיכוי. אז, התקשר אליי חגי לוי, חבר שלי הרבה שנים, ואמר: 'בואי תכתבי לעונה השנייה של בטיפול'. אמרתי לו: עזוב, אני עקרת בית, לא רוצה לשמוע מזה. הוא אמר: 'בואי תנסי'. אני חבה לחגי את הדבר הזה".
ואחרי "בטיפול"?
"רון לשם שהיה בקשת קרא לי ואמר: 'החלטתי: אני לא משקיע בתסריט, אני משקיע באנשים. תחזרי עם הסדרה שלך, רופאה כפרית'. אמרתי לו שאני במקום אחר. הוא אמר: 'טוב, תכתבי רעיון ונראה'. הלכתי הביתה והקאתי על הנייר 20 עמודים של 'פלפלים צהובים'. זה קרה בערבה, היו כבר התאילנדים, איילת ואבישי לא היו אחים אלא החברים הכי טובים. השלד היה קיים. גל זייד, שהיה מנהל הדרמה בקשת, אמר, באומץ, שהוא נותן אור ירוק לכתוב שני פרקים. זייד ולשם הלכו עם תחושה מאוד חזקה. זה לקח שנתיים. התבשלתי עם הרעיון הזה, נסעתי המון לערבה. הילד שלי מיכאל מאוד אהב כשנסענו לשם, הוא היה מסתובב עם הווסט הצהוב הזה, לא הוריד אותו אז. כשעצמתי עיניים אלה התמונות שהיו לי בראש".
דיברת עם בעלך על זה שאת הולכת לשים את החיים שלכם על המסך?
"נתתי לו לקרוא. זו לא באמת הייתה שאלה אצלו. הוא הבין שזו מי שאני. האישי זה לא ביוגרפי. אישי זה הסודות הכי כמוסים שלך. בהרבה מהסצנות אני שואפת לתת משהו שאני לא רוצה שיידעו עליי. אני מחביאה אותו טוב מאוד, לפעמים בדמויות שנמצאות מאוד מאחור, שאף אחד לא יקשר את זה אליי. את ההשפלות וההעלבות הכי בסיסיות שלי, דברים שאני לא גאה בהן, אני נותנת. זה חשוב. אם את לא נותנת אמת לא נוחה, זה לא פייר ולא נוגע".
"פלפלים צהובים" זו סדרה על אוטיזם, אבל גם על מערכות יחסים.
"יש לי סדרות שהגיבור שלהן גדול מהחיים. ב'פלפלים צהובים' הגיבורים ממש בגודל החיים. תמיד אמרתי שעל יניב ואיילת אסור לרחם. הדבר הטוב שיקרה זה אם בכל זאת נקנא בהם, אפילו עם הדבר הזה. שנראה שהחיים שלהם בסדר. יש להם זוגיות מאוד יפה, הם צוחקים הרבה. אני אהרוג בשביל בדיחה וגם אהרוג את מי שידפוק לי בדיחה".
ספרי על תהליך הליהוק. הייתם צריכים למצוא את עומרי.
"הכי חשוב בתהליך הליהוק זה לשאת את האי ודאות. זה המפתח בחיים ובעשיית יצירה אומנותית. לדעת שהיום אין לי את התשובה. זה כמו להחזיק פוקר, כמה זמן את יכולה להחזיק עד שיבוא הרגע הנכון? לקחנו ילד שלא הייתי שלמה איתו בכלל, אבל הייתי חייבת כבר משהו כי התקרבנו מאוד לצילומים. אמא שלו התקשרה אליי פתאום ואמרה: 'אני לא רוצה שיעשה תנועות, שלא יצחקו עליו'. אמרתי לה שזה לא מתאים".
איך הגעתם למיכאל זפסוצקי?
"חיפשנו וחיפשנו, היינו במצב מאוד קשה, כשהבנו שיש מגזרים שלא חיפשנו בהם, רוסים וערבים - בגלל המבטא. אילון רצ'קובסקי אמר: 'עבדה פה ולדה, תתקשרי אליה'. תיארתי לה מה אני מחפשת והיא שאלה: 'אולי הילד שלי?'. היא אמרה שהוא בן שש וחצי, אנחנו היינו צריכים יותר קטן. כשהיא אמרה ששמו מיכאל, חשבתי: לילד שלי קוראים מיכאל. טוב, תבואו. הוא בא, וזה היה הוא. זה היה ברור מהרגע שנכנס לחדר. הוא היה בן שש, עוד לא נפלו לו השיניים, מה שלא היה הגיוני. במהלך הצילומים נפלו לו השיניים והדבקנו לו אותן".
מה באשר לשאר הקאסט?
"חשוב מאוד לאהוב את השחקנים שלך ברמה האישית. סדרה זה לחקור מה זה להיות בן אדם, ואת החקירה הזאת את עושה עם אנשים שהם פתוחים לזה, שמעניינים אותך ואת אוהבת אותם. עלמה זק ויוסי מרשק חברים שלי עד היום. מיכל שטמלר שיחקה אצלי בסדרה חדשה. אני בקשר עם האנשים האלה. הייתי מאוד בקשר עם יהודה בארקן, היה לי עצוב כשהוא נפטר. מיכאל בן 20. כשבא לצלם בארץ סרט קצר בדיוק נסעתי לחוץ לארץ. חמישה ימים הוא ישן אצלי בבית עם החברים שלו. הם המשפחה שלי".
איך הגעת לבארקן? הוא עשה לפני כן משהו דרמטי?
"זה היה רעיון של מלהקי הסדרה נעמה זלצמן ולירון זהר - וזה היה בינגו. הייתה ביני לבין יהודה תקשורת מאוד טובה. זה היה המפתח. הייתי קשובה לצרכים שלו. על שחקנית אחת הוא אמר: 'תשמעי, זה לא מרגיש לי נוח'. הלכתי עם זה. אם לא נותנים לבן אדם להיות במיטבו, הוא לא יהיה במיטבו. את צריכה לדעת לפתוח את הבן אדם מההתגוננות שלו. שיסמוך עלייך, שיפתח את הלב, שיוציא את הנשמה, את הדברים שהוא לא רוצה שיידעו עליו. אם הוא עסוק בהתגוננות, הוא לא יעשה את העבודה שלו כמו שצריך".
איך היה עבורך לביים בפעם הראשונה?
"לאט לאט צברתי ביטחון. מה שהופך אותי לבמאית זה שעולם הרגש זמין לי. זו גנטיקה של אוטיזם. אני יכולה להתנתק מהסביבה ולהיות ברגע הזה, לנתק את השאר. אני יודעת מה אני מרגישה וזו מתנה. זה המקום שבו יש לי חופש אמיתי. על הסט לא אכפת לי שיחשבו שאני מוזרה, אני בן אדם חופשי וזה ממכר".
אילו תגובות שמעת על הסדרה מהורים לילדים אוטיסטים?
"היו הורים לאוטיסטים שלא אהבו שהוא הוצג בצורה כזאת לייט וחביבה, ילד שקט ששר. יש באוטיזם גם הרבה טנטרומים, שהכנסתי לעונה השנייה. כשאת באה עם אג'נדה למשהו, זה לא נגמר טוב. אסור לך לבוא עם אג'נדה. את שואלת שאלות. טלוויזיה לא מספרת סיפור, היא חוקרת שאלה. זה הרתיע אותי ונזהרתי מזה. לא נכנסתי למקום הזה".
היו תגובות שריגשו אותך?
"בפורים באותה שנה ירדתי לרחוב וראיתי חמישה או שישה עומרי מסתובבים בין הילדים. התחפשו אליו. אהרון חליוה, ראש אמ"ן ובעל אחותי, התקשר אליי יום אחד ואמר: 'את לא מאמינה מה קרה לי היום. יש קצין שכן מגיע, לא מגיע. קראתי לו לחדר ושאלתי אותו: מה קורה איתך? הוא אמר, 'אהרון, הבן שלי פלפל צהוב'. כל כך התרגשתי. יושבים שני טיפוסי גבר-גבר ישראלים ויכולים להגיד את הדבר הזה דרך הביטוי הזה. ממש התרגשתי מזה. ראיתי את הכוח של הפריים טיים. זו חוויה מדהימה. סבים וסבתות התקשרו לשאול על הנכדים שלהם, הניעו את התהליך לאבחון. בשירות לאומי הייתה קפיצה ב-200% בפניות להתנדב לשירות המיוחד לאוטיסטים. זה משוגע".
מה חשבת על הגרסה האנגלית ב-BBC?
"כמות הסיפורים שיש לי על דברים שכמעט קרו, זה מטורף. זה האחד שקרה. עבדו על זה מאוד קשה. BBC לא עושים רימייקים בכלל, לפנינו הם עשו אולי אחד. ראיתי את הפרקים הראשונים, אני נורא שמחה שזה הצליח. אני מאושרת מזה".
אחרי "פלפלים צהובים", הגיעה הסדרה "להעיר את הדב". "זו הייתה תקופה של דקירות. דקרו עם סכינים ברחוב, היו פיגועי דריסה. חשבתי: החוזה הזה שאת הולכת ברחוב ולא דורסים אותך, הופר. הייתי מאוד עסוקה בזה וזה העציב אותי, אובדן האמון בעולם. זה גמר אותי, כי אני מאמינה בטוב. אני מאמינה שאת הטוב צריך לחזק, להפיץ. לסדרות טלוויזיה יש נטייה להכניס אופל ורוע כדי להיות טובות. את מי זה משרת? בתקופה שבה העולם נמצא כרגע, החושך הוא האור. צריכים להאיר את הפינות שלא רואים".
"רציתי להראות איך בן אדם טוב עושה פתאום מעשה לא טוב, איפה זה פוגש אותו. מה קורה אם הורסים לבן אדם כזה את האמון בעולם, כשפולשים אליו הביתה? ככה הגעתי ל'להעיר את הדב'. ידעתי שזאת סדרה שהולכת לקהל אחר, למבוגרים. זה מה שרציתי לעשות אז. היה לסדרה קהל מאוד אדוק ומסור, גם אם פחות רחב. זה נגע באנשים בכל מיני מקומות. להרבה אנשים מהקהילה הלהט"בית זה מאוד נגע. ניסיתי להבין למה, ואז הבנתי שאולי כי הרבה מהם חיו בילדות עם סוד הרבה שנים. משהו בלהחזיק בסוד, בלאיים עליך עם הסוד הזה, זה נגע להם במקום עמוק מאוד".