כשמדברים על מילניאלים בטלוויזיה, השם הראשון שעולה תמיד יהיה זה של האנה מבנות. כבר בפרק הראשון, שהתמקד באופן הולם ברגע בו הוריה מודיעים שיפסיקו לתמוך בה כלכלית, לינה דנהאם סימנה את דמותה כייצוג המושלם של דור ה-Y. היא אפילו אמרה זאת מפורשות באותה שיחה גורלית, "אני קולו של דור" (בניגוד לקולו של הדור). אבל כמעט עשרים שנה לפני היצירה המוערכת של דנהאם, הייתה לדור הזה נציגה לא פחות מייצגת והרבה יותר מפורסמת - רייצ'ל גרין מחברים, שכיום אפשר לקבוע כי הייתה המילניאלית הראשונה.
אובדן התמיכה מההורים עמד במרכז הפרק הראשון של בנות ב-2012, ובאופן דומה, בפתיחת חברים בשנת 1994 עומדת רייצ'ל בדיוק באותה צומת, שהיא מאבדת את התמיכה מאביה וגוזרת את כרטיסי האשראי בהשלמה. טוב, ההשלמה הזאת פחות עבדה להאנה, אבל רייצ'ל הייתה מוקפת בחברים מדור ה-X, שעוד חשבו שעבודה היא דרך להרוויח כסף ולהשיג עצמאות. אחרי לחץ לא מתון מצד מוניקה והחברים, היא חתכה את כרטיס האשראי, אבל כמו מילניאלית אמיתית, המשיכה להאמין שעבודה היא רק דרך להגשים את חלומך, ובמקרה הגרוע ליהנות בסביבת עבודה צעירה ונעימה - כלומר למלצר במקום שבו כל החברים שלה יושבים.
המשך הקריירה המקצועית של רייצ'ל לקחה אותה לסטרטוספרה של המילניאליות: להפוך תחביב חסר תועלת לחלוטין לקריירה משגשגת ומכניסה. רייצ'ל אהבה לעשות שופינג, אז היא הפכה לקניינית בכלבו היוקרתי בלומינגדיילס. איך, מה ולמה? לא ברור. גם הקשר בין אהבה לשופינג לבין מקצוע הקניינות - רחוק למדי. בלי הכשרה באופנה או בשיווק, למעשה בלי שום הכשרה, בלי כישורים, רק חוש טעם ונטייה לבזבוזים. ולא תגידו סתם קניינית של רשת אופנה או חנות גדולה. לא, אם רייצ'ל תעבוד זה יהיה בבלומינגדיילס, לא פחות.
גרושה כמו חדשה
אוקיי, בואו נחזור שוב לפרק הראשון. רייצ'ל הופיעה בחיינו לראשונה בשמלת כלה אחרי שברחה מחתונתה לבארי הנעבאך. אם היא סתם הייתה מסרבת להתחתן זה עוד היה משתלב בדור ה-X, אבל לקפוץ לחתונה מוקדמת ואז להתחרט ברגע האחרון ולנטוש - אין יותר מילניאלי מזה. היחס של המילניאלים למוסד הנישואים ידוע לשמצה. לא מדובר סתם בהתנגדות פשוטה, אלא בשחרור מוחלט ביחס לאבן הדרך המסורתית. מתחתנים מתי שרוצים, איך שרוצים, עם מי שרוצים וכמה פעמים שרוצים.
הדור שחלק גדול ממנו גדל להורים גרושים (גם הוריה של רייצ'ל התגרשו, כמובן), הפך את החוויה הקדושה והחד פעמית לעוד הרפתקה במסע ההגשמה העצמית של החיים. אפשר להתחתן לשבועיים בגיל צעיר (כמו ג'סה בבנות), לברוח מהחופה (רייצ'ל), להתחתן עם האקס בלילה של שכרות ולבטל מיד (רייצ'ל, וגם בריטני ספירס), ולסיים בסוף עם אותו אקס, אבל הפעם בלי טקס רשמי (אלא מה). רייצ'ל לא מסתפקת בבחור אחד מקבוצת החברים הקרובה, אלא בשניים משלושת הגברים הסטרייטים שנכנסו לה לפריים. אהבה זה נזיל, ואנחנו הולכים עם הרגש. אם הלב אומר לנו שג'ואי הוא מה שהוא רוצה, אנחנו לא נשאל "ג'ואי? באמת?", אלא נזרום ונראה לאן זה הולך.
מעבר לחברים הקרובים, רייצ'ל מתייחסת לכל עולם הדייטים בליברליות יחסית לאותה תקופה, כלומר לשאר הדמויות בסדרה. היא יוצאת עם גברים צעירים ומבוגרים, מחזרת בעקשנות אחרי ג'ושוע והיחידה בסדרה שיצאה עם מישהו שאינו אשכנזי מת. הרומן האתני הנדיר לסדרה אמנם היה עם פאולו הלטיני, אדם שלא ברור אם הוא יותר טיפש או עבריין מין, אבל גם הייצוג הזה מתקדם יותר מהמגוון הרגיל של חברים.
האיט גירל הראשונה
המילניאלים מקבלים את הפכפכותם של נפתולי החיים. הם לא נלחמים בחיים, הם מתאימים את עצמם למציאות המשתנה. אולי ההיבט החדשני והמילניאלי ביותר בדמותה של רייצ'ל היא הדרך זה בחרה לגדל את בתה בתחילה, בהורות משותפת עם רוס. הורות משותפת לא הומצאה בעשור האחרון, אבל זה לא משהו שהיה בולט בתרבות בתחילת שנות ה-2000. רייצ'ל לא נכנעת לתכתיבים של החברה, היא מפלסת בעצמה את דרכה, בוחרת את חבילת הצפייה שמתאימה בדיוק לה (כמו שאמרנו, היחס של המילניאלים לצרכנות הוא רייצ'לי במיוחד). לנו זה אולי נשמע כבר מובן מאליו, אבל כשרייצ'ל עשתה זאת, זה היה טבעי ופורץ דרך בו זמנית, מרד במוסכמות נוסח דור ה-Y, בורגנות בהזמנה אישית.
אם להיות הוגנים כלפי לינה דנהאם והדמות החד פעמית שעיצבה, אפשר להשוות את רייצ'ל למילניאלית מקומית, שכמו רייצ'ל, שייכת לפלג הפחות אמנותי ויותר פאשניסטי של הדור. אני מדבר, כמובן, על דנה זרמון. זרמון לא ניחנה בהומור ובשיער המופלא של רייצ'ל האהובה, אבל כמו האיט גירל של חברים גם בכירת האיט גירלז שלנו ניחנה באבא עשיר שמסדר לה את החיים, הפכה את תחביב האינסטגרם למקצוע (היא אפילו מעבירה סדנאות לניהול חשבון אינסטגרם), משתלטת ומתנשאת על חברותיה (טוב, זה יותר מוניקה), מעלה "בטעות" תמונת עירום ואז מוחקת - ועוד מתבדחת על העניין.
אולי הלכתי קצת רחוק מדי עם דנה זרמון, אבל אין ספק שדמותה של רייצ'ל עוצבה כבת עשירים מפונקת שחושבת שהכל מגיע לה. היא לא דורסנית, באופן כללי אין לה יותר מדי מוטיבציה והיא רוצה שדברים יסתדרו כמו בפנטזיה. בגלל שהיא נמצאת בעולם פנטסטי, הדברים באמת מסתדרים. מצד שני, גם במציאות החיים די מסתדרים לילדי עשירים מפונקים (כאמור, דנה זרמון). בכל מקרה, אם אנחנו מסכימים שרייצ'ל היא המבשרת האמיתית של דור ה-Y - ואני לא רואה איך אפשר להתווכח עם גוף הראיות - אפשר להבין מה ההשוואה הזאת אומרת עלינו. וכן, גילוי נאות ומפתיע, גם כותב שורות אלה שייך לדור האמור.
בסופו של דבר, הביטוי "מילניאלי" מתייחס לשכבה מאוד דקה באוכלוסייה: ילדי עשירים ומעמד בינוני גבוה, שגדלו בלי פחד כלכלי ועם ההבטחה שיוכלו להגשים את חלומם אם רק ירצו. הם אוהבים שופינג, בוחרים עבודה לפי מה שעושה להם נעים בבטן, מביאים לעולם ילדים במקרה ומגדלים אותם איך שמתאים, מתאהבים במי שרוצים (ג'ואי? באמת?), נקשרים ושוברים לבבות בלי חשבון. רייצ'ל יודעת שיש לה גב, היא יודעת שהכל יהיה בסדר בסוף, לא משנה מה תעשה בדרך, וזכותה גם להתלונן קצת אם קשה לה. המילניאלים הם חמודים, מוכשרים, מצחיקים ומודעים פוליטית, אבל עמוק בפנים, אנחנו חבורה של ילדים מפונקים. זה בסדר, אין מה להתבייש, כמו שרייצ'ל לימדה, זאת זכותנו המלאה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. או אולי להתבלבל במתכון ולהכין עוגת קצפת ובשר (סליחה). ואם אנחנו כבר שם, אפשר גם להתחיל לעדכן את רפרטואר הסיטקומים שלנו, כי בכל זאת, כבר 2018 ואנחנו עדיין מדברים על חברים.